שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
א"ב יהושע
א"ב יהושע

בתחילת השבוע שעבר סיפר לי יהושע קנז על ביטול חריג של פגישה בענייני "קשת החדשה" כי "אהרן החליט למות". המלים נקבו את לבי, כי הכרתי את כוח רצונו של האיש. אם אמיר הצליח לחדש ולהחיות את "קשת" לאחר שנים כה רבות של הפסקה ולכונן שוב כתב עת חשוב ומוקפד, אין ספק שהוא יעמוד גם בהבטחתו האחרונה. אבל לא שיערתי שהמוות יבוא במהירות כזאת. כשפתחתי את עיתון "הארץ" ביום שישי וראיתי אותו יושב על ספסל של אבן ומחכה, ובצד התמונה דברי הפרידה של בני ציפר, ידעתי שאיחרתי את המועד להגיד לו מה שנדמה לי שהוא רצה לשמוע ממני. כמה אנחנו חסכנים וזהירים בדברי שבח לאדם בחייו וכמה נדיבים לאחר מותו.

עוד נדבר באהרן אמיר בחוברת "קשת" הבאה (האחרונה כנראה), שתהיה מוקדשת גם לו ולפועלו. אולם במסגרת המחווה שעושה המוסף לספרות לאהרן אמיר אני רוצה לספר על הפגישה הראשונה אתו, שהתקיימה בשלהי 1958. הוא חזר אז משהות בפאריס והתכונן לייסד את כתב העת "קשת", ולשם כך פנה אל הפרופ' הלקין, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית באותם ימים וביקש ממנו להמליץ על יוצרים צעירים בפרוזה ובשירה שיוכל להזמין להשתתף בכתב העת החדש. הלקין הזכיר גם את שמי ואהרן קרא את שלושת הסיפורים שפירסמתי ב"משא", המוסף הספרותי של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרן מגד, והזמין אותי לביתו בירושלים.

הרבה פגישות שקיימתי בימי חיי נמוגו עם הזמן, אולם את הפגישה הזאת אינני שוכח, לא בגלל מה שנאמר בה, אלא בגלל הקודים החדשים ששודרו אלי מהגבר האצילי שפתח לי את הדלת. ביתו נמצא אז במושבה היוונית בירושלים, שהיא תת-שכונה קטנה בדרום העיר, בין קטמון לשכונה הגרמנית. חדר האורחים בבית הערבי במקורו היה גדול ואפלולי, והוא הושיב אותי בכורסה במעמקי החדר והציע לי כוסית קוניאק, שלגמתי ממנה בזהירות רבה. הוא אמר כמה מלים לא מחייבות על הסיפורים שלי שהיו מונחים על השולחן ולאחר מכן החל לתאר את רעיונותיו על כתב העת שהוא עומד לערוך.

אהרן אמיר בוגר ממני בארבע-עשרה שנים, והוא בעצם שייך לדור מלחמת השחרור, שאת הקודים האידיאולוגיים והתרבותיים שלו הכרתי הן מתוך קריאה של כתבי היוצרים המרכזיים והן דרך עבודתי כעורך עיתון בתנועת נוער. והנה בבת אחת, בפגישה חטופה, הרגשתי שאני נחשף לקודים אחרים לגמרי, שמיד שבו את לבי ועוררו את רוח היצירה בי. האיש הזה, שנתייחד במבטא העברי המיוחד לו, חיבר באישיותו לפחות שלושה קודים או מרכיבים שהיו כה נדירים ורעננים בישראל המקופלת ומסוגרת בגבולותיה הנצורים בשלהי שנות החמישים. קודם כל, הוא דיבר באופטימיות רבה על המרחב סביבנו כחלק מהותי ואמיתי של זהותנו, כמשהו נגיש ופורה לעתידנו. המרחב הגיאוגרפי על כל גווניו האתניים והדתיים היה בעיניו לא איום אלא אתגר, והוא סבר שיש בנו כוח ויכולת להשתלב בו. אבל ההיפתחות למרחב לא סתרה, אלא דווקא השלימה, את הקוד שנחשף מיד בדבריו וזה היה הקוד האירופי, ובמיוחד המערב-אירופי. עבודתו כמתרגם מאנגלית וצרפתית ושליטתו בשתי השפות האלה שידרה אלי את האמונה, שהחיבור "הלוונטיני" שהפך אחר כך לאחד מסימני ההיכר של האידיאולוגיה של "קשת", במיוחד דרך רשימותיה ומאמריה של ז'קלין כהנוב, איננו חיבור של חולשה או של חוסר, אלא דווקא חיבור של כוח ושל עושר שראוי לנו לאמץ אל תוך תרבותנו.

הקוד השלישי ששודר אלי באותה פגישה חטופה היה של חילוניות ליברלית עזה. חילוניות בטוחה בעצמה, לא מצטדקת ולא דוגמטית, שיכולה היתה להרשות פתיחות גם אל יצירות דתיות ויהודיות מובהקות כמו אלו של עגנון, אפלפלד ואחרים, יוצרים שהיו רחוקים מאוד מהגלעין האידיאולוגי של "קשת", ובכל זאת הרבו לפרסם בה.

בישראל האפרורית משהו של שנות החמישים והשישים, היתה בעיני משמעות עמוקה להופעתו הייחודית של המשורר העורך הזה, שלא שידר נוסטלגיה וגם לא מרירות, אלא דווקא אופטימיות ומבט בטוח קדימה, בתוספת ההרגשה (שנותרה עד סוף ימיו) שאין אפשרות למסגר אותו בשום משבצת מוכרת.

ולכן, כאשר גמעתי אז את הטיפות האחרונות מכוסית הקוניאק ושמעתי את בקשתו להכין סיפור לחוברת השנייה של "קשת", גמרתי בלבי מיד להיענות לבקשתו של הגבר השקט הזה, ירוק העיניים ורך הדיבור, שנראה לי כהתגשמות פיסית של הקודים האידיאולוגיים שהוא שאף וחתר אליהם. אינני יודע אם בהשראת פגישה זו כתבתי את הסיפור "מסע הערב של יתיר", סיפור מופשט וסמלי על בני כפר נידח, שליו ופסטורלי, אי-שם במרחב שלנו, שמחפשים להם ריגושים מורבידיים וקשר ישיר יותר עם העולם ולשם כך מורידים רכבת ממסילתה כדי שיוכלו לטפל בפצועים ובמתים. שלחתי לאמיר את הסיפור, וכעורך טוב הוא העיר הערות ודרש תיקונים, ומאז והלאה התחברתי אל כתב העת הזה, שעדיין, לאחר כמעט חמישים שנה, עודי נפעם לפתוח את המעטפה שנושאת אותו בתוכה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ