בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצמת השחרור ואימת החופש

הפילוסופיה של ניטשה היא פילוסופיה של התנגדות לכל סמכות, גם של השפה. אז איך נסתכל על העולם ללא אשליית הצדק הנצחי, האמת האלוהית או כל ערך מוחלט אחר? לפי ניטשה: רק דרך עיניו של אדם. זה כל מה שיש

2תגובות

אנושי, אנושי מדי: ספר לחופשיים ברוח

פרידריך ניטשה. תירגמו מגרמנית: יעקב גוטשלק ואדם טננבאום. ערך והקדים: יעקב גולומב. הוצאת מאגנס, 530 עמ', 98 שקלים

משל המערה של אפלטון, מיתוס מכונן בתולדות הפילוסופיה, מתאר סיטואציה שבה בני אדם "אסורים מילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם" (פוליטיאה, ספר ז'). מולם, על קיר המערה, הם רואים רק צללים ובבואות. כל מציאות חייהם ספוגה באשליה. עד שלפתע אחד מהם קם, נחלץ מן הכבלים, מפנה את צווארו מן הצללים ויוצא מן המערה לגלות את האור הממשי. אבל האנשים במערה רואים את הצללים כ"אמת שאין בלתה", כ"דברים עצמם", ולכן הם הורגים את האיש שחזר למערה כדי לשחרר אותם מן הכבלים.

הקריאה ב"אנושי, אנושי מדי" של ניטשה מעודדת פרשנות חתרנית נגד המשל המכונן הזה. ראשית, כיצד ייתכן שהפילוסוף, שעד כה שכן במערה עם שאר בני האדם, מסוגל לפתע להשתחרר מן הכבלים? שנית, מנין הוא יודע שהאור מחוץ למערה הוא אכן ממשי ולא עוד אשליה? ושלישית, מדוע האנשים שנותרו במערה צריכים להאמין לו? האם הפילוסוף הוא קורבן תמים, או שמא הוא אשם בגזר דינו?

הספר "אנושי, אנושי מדי", כפי שכותב ניטשה, הוא ספר ל"חופשיים ברוח". רק אחרי קריאה קפדנית של הטקסט אפשר להבין את עוצמת השחרור ואימת החופש שניטשה מציע לנו. הטקסט אינו מיועד למי שמקווה להחליף את הצללים הקיימים בחייו בשיטה סדורה כזאת או אחרת. הוא לא מבקש להוביל את אלה המצפים לצאת מן המערה אל האור המטפיסי או הדתי. ניטשה כאילו אומר לנו: אם ברצונכם להשתחרר מן המערה, עליכם להתנגד לעצם המבנה שמציע המשל ולהתגבר על הדואליות המקובלת של אמת ושקר, מציאות ואשליה, טוב ורע. ניטשה מפציר בנו לסרב לקבל את הקוטביות הכובלת הזאת כצורה היחידה של הקיום האנושי.

ההוגים החשובים בהיסטוריה של המטפיסיקה נהגו למוטט את היסודות של השיטות הפילוסופיות שקדמו להם כדי להקים בניין מפואר יותר. כך עשה אריסטו לאפלטון, קאנט ליום והגל לקאנט. ניטשה מבקש למוטט את השיטה המטפיסית כולה, לא של הוגה זה או אחר אלא של עצם הפיתוי למטפיסיקה. הדת, הלאומנות, המוסר החברתי, כולם סוגים שונים של אותה בריחה אל מה שהוא חיצוני לחיים האינדיבידואליים, אל מה שיש בו יומרה להיות יותר מאדם, אל מה שהוא נטול חיים קונקרטיים וממשיים, ועל כן מת.

הפילוסופיה של ניטשה היא פילוסופיה של התנגדות. בראש ובראשונה זוהי התנגדות לסמכות, אבל לא רק לסמכותם של אנשי דת, ראשי מדינה, מצביאים ושופטים, אלא אפילו לסמכותה של השפה, שאותה בלית ברירה אנו מקבלים בירושה. "כל מלה היא דעה קדומה", הוא כותב. כל דעה היא משומשת, כל מדינה מנסה לכפות עלינו חובות וכל דת מבקשת ליצור בנו אשמה. מטרת החיים בעיניו היא לרצות את עצמנו - לא לדעת את עצמנו אלא לרצות - כלומר ליצור את עצמנו מחדש מתוך כל הקליפות והשכבות והמלים הבלויות והדעות המשומשות שבאמצעותן אנו מגדירים את עצמנו.

מצבו הטבעי של האדם הוא היותו "כבול ברוח" לכל אותם דברים. המלים שאנו אומרים, המחשבות שאנו חושבים, הדעות שאנו משמיעים - אף אחת מהן לא נבחרה על-ידינו. ה"כבול ברוח" הוא נוצרי, טוען ניטשה, "לא מפני שהוא מכיר את הדתות השונות ויכול היה לבחור ביניהן. הוא אנגלי לא מפני שבחר באנגליה" (כרך ראשון, סעיף 226). את רוב עקרונותיו מאמץ הכבול ברוח לא מפאת טעמים או נימוקים, אלא בשל אמונה והרגל. "מי שרוצה להיפרד ממפלגה או מדת", כותב ניטשה, "סבור כי אין לו ברירה אלא להפריך אותן. אולם זוהי מחשבה יהירה מאוד. נחוץ רק שיבחין באופן ברור בחבלים שקשרו אותו עד כה אל אותה מפלגה או דת ויבין כי אחיזתם התרופפה, שיזהה את הכוונות שדחפו אותו לשם ויבין שכעת הן דוחפות אותו למקום אחר. לא מתוך טעמים הכרתיים חמורים התייצבנו לצדה של אותה מפלגה או דת: מן הראוי שגם לא נעמיד פנים כשאנו נפרדים ממנה" (כרך שני, חלק שני, סעיף 82).

כדי לעשות זאת עלינו למצוא את עצמנו בכל פעולה ופעולה, ודווקא את האנוכיות, את התשוקה, את המעורבות האישית, המקומית, הנקודתית, הקטנה. גם אם נדמה לנו שדבר מה נצרב בנפשנו ממקור עליון-חיצוני-אובייקטיבי-אוניברסלי-מוחלט, עלינו לחפש את האדם שבו, את הכוונה, את האינטרס. משימת חיינו היא להתרחק מכל מה שנחשב למכובד, מנומס, ראוי ומקובל רק משום שכך התרגלנו לנהוג ולחשוב. עלינו לערער על כל מה שאינו ניתן לערעור דווקא משום שלימדו אותנו שלא ניתן להטיל בו ספק. בכל דבר שאין בו חיים אנו נמצא חיים. בכל דבר שנחשב לאובייקטיבי אנו נחפש את הסובייקטיבי וההיסטורי. בכל ערך שנגזר עלינו לקדש אנו נדגיש את החול. הפילוסופיה של ניטשה היא ההתנגדות לכל אותם דברים שהורגלנו לחשוב שאינם קשורים לגורמים אנושיים, היסטוריים, תרבותיים, מקומיים, כאלה או אחרים.

תמצית הגותו, אם כך, היא מציאת החיים האנושיים בכל - היא הסירוב למוות. אל לו לקורא הנמהר לאמץ את ניטשה כנימוק לכל שאיפותיו האנוכיות לצבירת ממון, מלחמה על כוח וחתירה לעמדות השפעה. הרי אלה, בדיוק כמו אלוהים, נהפכו לדת החדשה של האדם המערבי, והפולחנים שהם תובעים מנכרים את האינדיבידואל מרצות את עצמו. העוצמה שניטשה מציע היא עוצמה פסיכולוגית. מלחמתו היא מלחמתה של הרוח האינדיבידואלית. האלימות בכתיבתו היא האלימות של מי שזה עתה ניתק מן הכבלים ומיד מגלה שהוא קשור בשלשלאות נוספות.

כיצד, אם כן, יכול אדם להיעשות חופשי ברוח? ראשית, עליו לזהות את עצמו בכל נדבך ונדבך של חייו. אפשר לומר שהאינדיבידואל צריך להפוך למעין היסטוריון של קיומו. עליו להבין מנין נחתו עליו עקרונות שונים ומשונים, לחקור את מוצאם, להבין את טיבם, לחשוף את מקור סמכותם האמיתי.

אם ניקח את המוסר החברתי, למשל, ניטשה טוען שהיררכיית הערכים שלפיה אנו מודדים פעולות מוסריות אינה יכולה להיקבע על-פי אמות מידה מוסריות (כרך ראשון, סעיף 42). על כן עלינו להבין שמקור המוסר החברתי אינו בטוב או ברוע שנחתו עלינו משמים, אלא באמות מידה אנוכיות, שנקבעו לפי תועלת ונזק. מקורו של המוסר אינו טמון בעשרת הדיברות, אלא בגורמים ההיסטוריים שהביאו אותנו לקבל את עשרת הדיברות כציוויים מוחלטים. הגורמים הללו, טוען ניטשה, לא יכולים להיות מוסריים כשלעצמם.

ישנם פרשנים שהאשימו את ניטשה בניהיליזם ובהחרבת המוסר, כפי שכתב דוסטויבסקי ב"האחים קרמזוב": "אם אלוהים אינו קיים, הכל מותר". אלא שכוונתו של ניטשה הפוכה לגמרי: דווקא אם אלוהים קיים, הכל מותר. דברי אלוהים חיים, גזירות הלאום, ציווי המוסר החברתי הם תמיד גדולים יותר, מוחלטים יותר, קדושים. הם מאפשרים למאמין לעולל את העוולות הנוראות ביותר רק משום שהוא פועל בשמן של מטרות נעלות יותר מכל אדם, מקום או זמן. לכאורה בחוסר אנוכיות, מתוך הקרבה וביטול עצמי, המאמין יהיה מוכן להשליך את נפשו, להילחם, להרוג. הרי בכל זאת אלה לא סתם פקודות שקיבל מאנשים אחרים, אלא ציוויים מוחלטים שאין לערער עליהם. וכך האדם שוכח את עצמו בפעולותיו שלו, עיוור לחד-צדדיות ולכוונות ולאינטרסים, משוכנע שאלוהים והמוסר תמיד בצד שלו. הוא אינו מזהה את עצמו יותר: נאבד לעצמו, נאבד לאחרים. הוא כבול.

למקטרגים הפוטנציאליים, שעלולים להציג את הגותו של ניטשה כמסוכנת למוסר החברתי, ניטשה משיב בטיעון מפתיע מאוד לתקופתו: "בהתנהגותנו כלפי החיות ניתן עדיין להתבונן בהיווצרותו של המוסר. במקום שבו תועלת ונזק אינם ממלאים תפקיד, אנו חשים באי-אחריות גמורה; אנו הורגים ופוצעים, למשל, חרקים, או מניחים להם לחיות ובדרך כלל איננו מקדישים לכך מחשבה. אנו כה מגושמים, עד שהתנהגותנו המנומסת כלפי פרחים וחיות קטנות היא כמעט תמיד רצחנית: מה שאינו מפחית כלל וכלל את הנאתנו מהם" (כרך שני, חלק שני, סעיף 57). כלומר, במקום שבו אנו לא רואים תועלת או נזק - המוסר פשוט אינו קיים. אמת המידה המוסרית תיווצר רק כאשר החיות יהפכו לחלק ממשק הבית שלנו, כלומר ברגע שישתלם לנו להעניק להן יחס טוב יותר. במצבים שבהם זה לא ישתלם, רוב בני האדם ינהגו כלפיהן באכזריות וינצלו את החיות ללא נקיפות מצפון, ואף יותר מכך, הם יהפכו את ההתנהגות הזאת לנורמטיבית ורצויה.

לקוראים המצפים לאיזו דמות כוחנית ואלימה של "על-אדם" שלוח רסן, מצפה הפתעה בדמותו של "החופשי ברוח", שהוא "תמיד חלש, בייחוד במעשיו. הוא מכיר יותר מדי מניעים ונקודות ראייה, ומשום כך ידו חסרת ביטחון ומיומנות" (כרך ראשון, סעיף 230). מדוע ה"חופשי ברוח" כל כך חלש? מפני שאין לו שום נחמה מחוץ לעצמו. אין לו אלוהים ואין לו אמונה, ואין לו תמונת עולם קבועה ויציבה שעל פיה הוא יכול לנהל את שגרת חייו בבטחה.

ה"חופשי ברוח" עובר מפרספקטיבה לפרספקטיבה, שובר צורה כל הזמן, מתנגד לעקביות ולמהותנות. הוא לא יודע מה ימצא מתחת לקליפות ולשכבות שישיל מעל עצמו. הוא אינו מצפה לגלות את "גרעין האני האמיתי שלו", כי האני שלו לעולם מתהווה. הוא לא רוצה ש"השלום יתחיל בתוכו", כי הוא תמיד מצוי במאבק התגברות. הוא רק יוצר ויוצר את עצמו מבלי לדעת אפילו למה ולאן. אין ל"חופשי ברוח" תכלית מעבר לעצמו. כל שאיפתו היא לעצב את קיומו, ולשם כך עליו להעמיק את הבנתו, לחקור את התרבות שהוא מתקיים בתוכה, ובסופו של דבר להחליט מה שייך לו ומה קיבל מידי זרים, מה הוא לוקח ומה הוא משאיר מאחור. אין נקודת סיום למאבק הזה, זוהי מלחמה ללא יעדים מוגדרים. האבידות יהיו קשות, לעתים קשות מנשוא. ההתנגדות מהקהילה תהיה אינסופית. הבדידות תהיה איומה, אפילו עד כדי שיגעון. הכישלון ודאי ידוע מראש. אבל בכל רגע ורגע החיים יהיו מרתקים ומלאי משמעות. בכל פעולה ופעולה ירצה האינדיבידואל את עצמו.

הספר רלוונטי מאוד לקוראים בני זמננו, וגם לכאלה שאינם בקיאים בתולדות הפילוסופיה. אנו חיים בעידן שבו אין דבר קל יותר מאשר לערער את הביטחון העצמי שלנו - מתברר שאנחנו לא נושמים נכון, לא פטריוטים מספיק, לא מגויסים כפי שהיו רוצים שנהיה, לא מאמינים מספיק וכיוצא באלה. וכך נוחתות עלינו חדשות לבקרים עשרות שיטות ודרכים לגאולה אישית, דתית, מטאפיסית ולאומית. החירות שמציע ניטשה היא לא רגע אחד או תובנה אחת, אלא מאבק מתמיד של חיים שלמים. השכיבה על מיטת הטיפולים שלו תגרום ללא מעט פצעי לחץ, אבל אלה - כפי שטוען ניטשה - אינם ערובה לכך שהטיפול אינו מוצלח. כל שעלינו לעשות הוא לזהות את האדם בכל אותם דברים ששגינו לחשוב שהם גדולים מאתנו. אם נבין שכל מה שנשאר מכל הדברים הללו הוא אדם, ורק אדם, אולי נתחיל להתייחס לחיים בצורה אחרת.

נקודת המוצא והסיום של ניטשה היא זו: "הבה נסכים פעם עם נקודת המוצא הספקנית: בהנחה שאין בנמצא עולם אחר, מטאפיסי, וכל ההסברים הלקוחים מן המטאפיסיקה ביחס לעולם היחיד המוכר לנו אינם לתועלת לנו, באיזה מבט נתבונן אז על בני אדם ועל דברים?" (כרך ראשון, סעיף 21). ללא אשליית הצדק הנצחי, האמת האלוהית, הלאומיות, או כל ערך מוחלט אחר - איך נוכל להתבונן על העולם? ניטשה עונה בפה מלא: אך ורק דרך עיניו של אדם. הוא יודע שאנחנו רוצים יותר, הוא מבין שקשה לנו להסתפק בזה, אבל הוא מזכיר לנו שזה כל מה שיש. כמה מאכזב. כמה נורא. כמה אמיתי. כמה אנושי, אנושי מדי.

ולסיום, כמה מלים על התרגום: יש לברך את פרופ' יעקב גולומב והוצאת מאגנס (וגם את תמיכתו של מכון גתה) על ההחלטה לתרגם את "אנושי, אנושי מדי" עבור הקורא העברי. ההקדמה של גולומב מאירת עיניים, הערותיו לכל אורך הספר מועילות ומרחיבות את היריעה, והתרגום של יעקב גוטשלק (ז"ל) ואדם טננבאום מעורר התפעלות ביופיו. ההקפדה על הפרטים, הסגנון הקולח, הקנאות לנימה הממזרית של ניטשה, ההתגברות על הקושי להעביר את משחקי הלשון המרובים ואינספור השנינויות - כל אלו ראויים למלוא ההערכה והתודה.

יניב איצקוביץ הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א. ספרו "דופק" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרס "הארץ, ספרים" לספר ביכורים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו