בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקיר שלנו

* כמו אמני הרחוב בחו"ל, גם ציירי הגרפיטי בישראל - רבים מהם יוצאי חבר המדינות - מסתתרים מאחורי שמות קוד, מזלזלים בעמיתיהם המקומיים המחזרים אחרי הממסד, ורואים בגרפיטי אקט אמנותי חתרני, אבל לאו דווקא פוליטי

תגובות

לפני שהוא ניגש למלאכה, ZeroCents כורך סביב פניו מגבת מטבח משובצת. ממרחק של כמה מטרים, זרועותיו המלאות קעקועים לא גמורים והמגבת על פניו מעוררות אסוציאציות קרימינליות. ואז הוא מסתער על הקיר המתקלף במרכז תל אביב, עם ספריי וצבעי אקריליק, ומצייר בתנועות רחבות ומהירות. מבניין סמוך אשה מבוגרת משקיפה עליו ממרחק בטוח ומדי פעם עובר אורח הנגרר אחרי כלב קשור ברצועה צופה ללא אומר בדמות העולה מן הקיר: איש זקן מרובה עיניים, שערו וזקנו מתנפנפים ימינה ושמאלה, ובידיו הוא נושא סלע אדיר שעליו כתובות אותיות אנגליות בכתב ראי - מעין אזהרה נבואית.

במרחק לא רב מ-ZeroCents, בן 22 שהגיע לישראל מניו ג'רסי לפני שנים ספורות, עומד Ame72, הנראה כמו פארודיה על דמותו של גולש גלים אוסטרלי. הוא בן 35, צהוב שיער, מנומש ובעל עיניים תכולות. במקום גלשן, צמודה לגופו ערימת סטנסילים (שבלונות) גדולה. את הציור שלו, ילד העולה על סולם שבראשו יונה, הוא מבצע בכפפות מנתחים שקופות.

Ame72 הגיע לישראל לפני שלוש שנים מאנגליה, ואמנות הרחוב שלו, שהוא עוסק בה כבר 20 שנה, הקנתה לו מעמד נכבד בקהילה הישראלית הצעירה של אמני הרחוב והגרפיטי. לעניין הרב שאמנות זו מעוררת בישראל בשנה האחרונה הוא קורא "אפקט בנקסי" - האמן הבריטי המחתרתי שיצירותיו נמכרות במאות אלפי ליש"ט וגם אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט רכשו עבודה שלו. לפני כמה חודשים צייר על חומת ההפרדה בגדה המערבית.

לא רק סיסמאות

בארצות הברית סומנו אמני הרחוב והגרפיטי עוד הרבה לפני הטרנד שיצר בנקסי, בתהליך שהחל כבר בשנות ה-70 ושיאו הסמלי היה ב-1991 בתערוכה גדולה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק שהרימה את הגרפיטי מהרחוב אל לב הממסד של האמנות הגבוהה. אמנות הרחוב המודרנית - אותיות גרפיטי, ציורי קיר על פי שבלונות, פוסטרים ומדבקות - התחילה בעיקר אצל קבוצות שוליים של מהגרים היסאפנים בארצות הברית, ועברה באירופה דרך קבוצות אנרכיסטיות עד שהגיעה לישראל. במהותה היא מתבצעת במרחב הציבורי האורבני בניגוד לחוק, ולכן אמני הרחוב ממציאים לעצמם כינויים. ובניגוד לדימוי הישראלי של התחום, אמנות רחוב אינה מתמצה בהמצאת סיסמאות פוליטיות ואישיות חריפות וקליטות. היא אמורה לשאת מסר אסתטי ויש לה חוקים ברורים כמו לכל מדיום אמנותי.

מחר תיפתח בגלריה קוסקו בשכונת פלורנטין בתל אביב תערוכה שבה יוצגו עבודות של 100 אמני רחוב מישראל ומהעולם, שאוצר אמן הרחוב Inspire משיקגו. Inspire נזרק לרחוב בגיל 16 ומאז, כבר 15 שנה, מצייר היכן שהוא רק יכול. הוא הגיע לישראל לפני חמש שנים והעבודות שהוא נוהג ליצור ברחוב כוללות שבלונות צבעוניות של פרצופו של מהטמה גנדי ופרחים נאיוויים עם שתי עיניים.

בין העבודות שנשלחו לתערוכה יצירה של אמן רחוב איראני. Inspire אומר שהאמן סיפר לו שאינו מכיר אמני רחוב נוספים. "כל הקירות בעיר הם שלו", הוא אומר בקנאה מסוימת.

ד"ר יוחאי רוזן, מרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה, מאשר כי גרפיטי אמנותי הוא תופעה חדשה בישראל, שיובאה מחו"ל רק בשנים האחרונות. הוא סבור כי מכיוון "שהמקור של הגרפיטי מקבוצות שוליים, כשזה ממוסד זה מעוקר מתוכן".

התנועה של אמני הרחוב והגרפיטי אל האמנות הממוסדת אכן יוצרת קונפליקט ערכי בין הרצון לשמור על האפיל הגס והקשוח של הרחוב - המשמש בחו"ל מסלול חניכה אמנותי אלטרנטיווי - לבין הפרסים החומריים שההכרה הממסדית מביאה אתה. "הייתי שמח לחיות מהאמנות שלי; היצירות ברחוב עולות הרבה כסף ובסופו של דבר הן לא נשארות", אומר Klone, מראשוני אמני הרחוב והגרפיטי בישראל, שעבודותיו היפות נעות בין המופשט לפיגורטיווי - צורות גיאומטריות מורכבות וראשי חיות. עם זאת, הוא אומר כי לא היה מוותר על הרחוב ולא על האי-חוקיות שבעניין. "האם הייתי מעדיף שיתנו לי עיר עם קירות שאפשר לצייר עליהם חופשי? לא. אם זה היה חוקי, כולם היו מציירים. האי-חוקיות מפרידה באיזה אופן בין מי שעושה למי שלא. המחאה היא חלק מהעניין".

שימור תרבותי

בכניסה אל זירת אמנות הרחוב הישראלית, העברית הצברית מתחלפת באנגלית ובעברית משובשת במבטאים זרים; אמנות הרחוב הישראלית היא בעצם לא כל כך ישראלית. אלא שהשוליים כאן שונים מאלה של ארץ המקור, ארצות הברית, שבה אמנות הרחוב היתה שייכת לשחורים ולצבעוניים.

ללו, בעלים של חנות לצורכי גרפיטי בתל אביב המשמשת גם כנקודת מפגש לקבוצות הפועלות בעיר, מכיר את רוב הרייטרים (כותבי הגרפיטי) וציירי הרחוב הפעילים בישראל. הוא אומר כי "הקהילה כולה מונה כמה עשרות. 70% עולים מחבר המדינות - הם קיבלו הלם תרבותי והם רוצים להוציא את זה החוצה - 20% הגיעו מארצות הברית ואירופה, ועוד 10% הם ישראלים, רובם דו-לאומיים".

Klone, בן 25 היוצר אמנות רחוב כבר תשע שנים, עלה מאוקראינה בגיל 11. הגרפיטי כמו שמשתמע מדבריו הוא צעקת המהגרים. "רוב העבודות ברחוב הן לא של אנשים שנולדו כאן", הוא אומר. "גם בניו יורק הגרפיטי התחיל מילדים עניים היספאנים ושחורים שאף אחד לא שם עליהם. כשאתה עולה לארץ ומתחיל מאפס, זאת דרך להזכיר שאתה כאן". לדבריו, יש באמנות הזאת אלמנט של שימור תרבותי. "אין מצב שעלית מגיל מסוים ואתה מסתגל לגמרי", הוא אומר. "רוב החברים שלי מכאן ואני יוצא עם צברית, אבל אנחנו לא משתלבים לגמרי. יש עולים שנשמרים להיות רוסים; היצירה בשבילי זה סוג של שמירה".

Seil, בת 18 מראשון לציון, היא רייטרית כבר ארבע שנים ואחת הנשים היחידות הפעילות בזירה הזאת. היא עלתה אמנם מבלארוס בגיל צעיר מאוד, אבל היא קושרת את המשיכה שלה לאמנות הרחוב עם הניכור מהישראליות. "כל החיים שלי לא התחברתי לישראלים כי לא הרגשתי שיש לי על מה לדבר אתם", היא אומרת. "אני לא מכירה כמעט ישראלים שקוראים ספרים, במיוחד בגיל שלי - הם רוצים לשתות וללכת למסיבות ואני מרגישה שונה כי חונכתי בצורה אחרת - גדלתי אצל סבתא עד גיל 5. אני נמשכת לעולם הזה כי האנשים שם הכי מעניינים".

לדברי ד"ר ברוך בליך, מרצה בבצלאל במחלקה להיסטוריה ותיאוריה ומתמחה בתרבות חזותית, "הגרפיטי הוא אמנות של קבוצות שוליים שאין להן דרך אחרת להציג את עצמן. הקבוצות שמרגישות מדוכאות הן הראשונות שהופכות את הרחוב לסוג של עיתון. המטרה הראשונה היא בולטות. אין להם מה להפסיד, והם רוצים למשוך תשומת לב".

מדוע אין קבוצות מיעוט אחרות כמו ערבים, אתיופים ומזרחים בזירה הזאת? האמנים עצמם אינם יודעים לענות על כך. לדברי בליך, הפלשתינאים כותבים גרפיטי שיש לו מסר פוליטי ופרקטי, לא אמנותי, ו"כנראה אינם מרגישים צורך להודיע הודעות במרחב היהודי".

גם נשים קשה למצוא בין אמני הרחוב. Klone חושב כי הסיבה לכך היא שהגרפיטי הקלאסי כרוך במשחקי אגו וסימוני טריטוריה. "הגרפיטי הוא משחק של זכר לסימון שטח. כשאני רואה עבודה של מישהו ברחוב, אני רוצה לעשות משהו יותר גדול. בחורה לא חושבת ככה", הוא אומר.

Seil חושבת שהנשים אינן מעריכות את עצמן מספיק ולכן לא משתתפות בזירה. "זה קשור לחוסר ביטחון", היא אומרת. "בכל סצינה, גם סקייטבורדינג או גלישה - זה עולם של גברים. אם יש בחורה שעושה תרגיל טוב יתנו לה יותר כבוד רק משום שהיא בחורה. זה משקף את הנחיתות שלה".

פוליטי-לא פוליטי

חלק מאמני הרחוב והגרפיטי שאינם ישראלים טוענים בכעס כי הישראלים שיוצרים גרפיטי מעוניינים ברווחים מהירים. לדברי אחד מהם, "כמה מהאנשים שהתחילו לפני שנתיים-שלוש עושים זאת רק בשביל הכסף. עדיין לא יודעים להעריך כאן איכות, ולכן קל למכור את עצמך כאמן גרפיטי ולבצע עבודות מוזמנות. ישראל היא דוגמה מצוינת להתמסחרות הגרפיטי - כל מה שצריך זה אינטרנט".

ייתכן שהזעם הזה נובע מהקודים הבלתי כתובים של אמנות הגרפיטי, שלפיהם הכבוד כלפי האמן ועבודותיו נרכש עם השנים ולאחר ביצוע יצירות רבות לא ממוסדות ולא חוקיות.

את המלה "ונדליזם" כמובן הס מלהזכיר במחיצת אמני רחוב; הם רואים את עצמם כמי שתורמים לעיצובה האסתטי של העיר בלי שמץ אירוניה. Inspire, למשל, מסתובב בירושלים ומוריד בעצמו כתובות נאצה שמעכירות את האווירה החיובית לפי הגדרתו.

Knowhope21, שעלה לישראל מארצות הברית בגיל 10 ופעיל שלוש שנים, אומר כי הוא לא מתייחס אל הפעילות הלא חוקית בצורה חתרנית. "אני משתדל להיות מנומס", הוא אומר. הוא יוצר בעיקר פוסטרים ומיצבים מקרטון של דמות קומיקס עגומה. לדבריו, "המניעים שלי הם להיות בתקשורת עם הסביבה; אני לא רוצה להרוס למישהו את היום".

העבודות של רוב אמני הגרפיטי מנותקות מההקשר הפוליטי המזרח-תיכוני, אם כי יש מי שחשבו שבישראל לא יוכלו לעבוד ברחוב בגלל המצב הביטחוני. Ame72 - שהדמות המזוהה אתו ביותר ברחבי תל אביב היא איש לגו קטן בשחור-לבן המחזיק בידו מכל ספריי שממנו יוצא לב - אומר: "כשבאתי לארץ בהתחלה ישבתי בבית ועשיתי דברים בסטודיו, כי חברה שלי הפחידה אותי שאם יראו אותי מרסס על קיר יחשבו שאני טרוריסט ויירו בי". לדברי Klone, "אני כמעט לא מתייחס לפוליטיקה בעבודות שלי, זה בור ללא תחתית. אלה נושאים שחוזרים על עצמם וגרפיטי לא באמת עוזר". ואילו לדברי Knowhope, "אני לא מרגיש שייך לשום מדינה; האמנות שלי יכולה להיות כאן או במקום אחר".

למרות זאת, רובם מתייחסים לממד החתרני שבמאבק על המרחב הציבורי מול השלטון ובעלי ההון, שמוכרים וקונים את המרחב הזה באמצעות פרסומות. "זהו המסר מול העיר - מול השלטון ומול מי שלא מתייחס. כשמישהו יוצא ועושה עבודה ברחוב זה כבר מסר", אומר Knowhope .Klone מוסיף: "היציאה לרחוב היא בשביל להשאיר סימני חיים. זה לא סימון טריטוריה אלא עדות לכך שכולנו כאן. בשבילי, זה כמו גירוש שדים".



ZeroCents מצייר גרפיטי על קיר תל-אביבי. לדברי ד"ר ברוך בליך, "הקבוצות המדוכאות הן הראשונות להפוך את הרחוב לעיתון"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו