בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל רישום של שוובל כמעט משפיל אותי

אורי ליפשיץ

תגובות

על קירות ביתו של אורי ליפשיץ בנוה צדק שבתל אביב תלויים רק ציורים שלו. "כך קבעה אשתי והבית הוא המקום של האשה", אומר ליפשיץ. לכן עשרות (ואולי אף מאות, ליפשיץ לא ממש יודע את מספרם) הרישומים, הציורים, ההדפסים והתחריטים שהחליף ורכש עם השנים נמצאים בסטודיו גדול הממדים שלו, שמתפרש על פני שלוש קומות בבניין ישן בדרך יפו-תל אביב. מלבד העבודות שלו, שממלאות את המקום, יש גם לא מעט ציורים של בנו נדב, בן 20, סטודנט במנשר. השניים חולקים סטודיו, וליפשיץ, האב הגאה, מנבא שעוד נשמע על בן הזקונים (יש לו שבעה ילדים).

זה מקשה עליו, להיות הבן של אורי ליפשיץ?

"כן, אומרים לו שהוא כמוני, שהוא כמו אבא שלו, וזה לא כל כך רחוק".

צריך הרבה אומץ להתחיל לצייר עם אבא צייר.

"נכון, ויש לו בעיה עם זה. עד גיל 20 הוא לא הראה שום רצון להתקרב לזה ופתאום, בלי ללמוד, הוא זינק על הציור, ציור אקספרסיווי, ישיר, בלי מודלים, בלי הכנה. אני מנבא שבעתיד הוא יקומם פה את כל האוצרות. אגב, למה זה תמיד רק אוצרות. לא שאני נגד זה. אני מאמין שהצד החזק אצל ציירים זה הצד הנשי. לדעתי, כל הציור הטוב בארץ בשנים האחרונות הוא ציור נשי: יהודית לוין, תמר גטר, שרון פוליאקין".

סדרת העבודות שהבן צייר את אביו, תמונות אקספרסיוניסטיות, קשות לעתים, שבהן מופיע ליפשיץ בשירותים, עם הבעות פנים שבין פורקן לזעקה, מעוררת סקרנות לגבי הקשר בין השניים.

לליפשיץ יש הרבה מאוד עבודות שצבר עם השנים של אביבה אורי, פיליפ רנצר, פנחס כהן גן, יוסל ברגנר, גבי קלזמר ("הייתי מורה שלו בבצלאל"), עופר ללוש, דדי בן שאול ("עוד צייר שנעלם, צייר אדיר"), משה קופפרמן, מנשה קדישמן, אוסקר קוקושקה, יחיאל שמי, יעקב דורצ'ין, יגאל תומרקין, יחזקאל שטרייכמן, ליליאן קלאפיש, לאה ניקל, אודי דיין, ואדים סטפנוב ("החלפתי עם גלריה ברנרד ציור שמן שלו תמורת רישום שלי") ואפילו רפי לביא.

אבל ליפשיץ בעיקר אוהב הדפסים ורישומים. אלו שוכבים זה על גבי זה במגירות, חלקם אף באים בבלוקים שלמים שרכש בזמנו מהציירים עצמם: בקפה כסית מיחיאל סגל ומתומס קרונר, "ייקה בודד מקיבוץ בית השיטה", משלום רייזר בקפה סביון הירושלמי. "באותה תקופה גלריה גורדון לקחה אותי ושילמה לי שכר חודשי קבוע של 2,500 לירות, כשהמשכורות הכי גבוהות אז במשק היו 800 לירות", הוא אומר. "הייתי קיבוצניק שהגיע לעיר, לא ידעתי מה לעשות עם הכסף, הסתובבתי עם כיסים תפוחים וקניתי עבודות מאמנים שהיו צריכים את הכסף".

באופן מעניין למדי, בניגוד לתדמית של ליפשיץ הבוטה, האגרסיווי, הרישומים וההדפסים שרכש הם עדינים וליריים: רישומי חיות של יוסף קונסטנט, ציורים נאיוויים, מקסימים, של בלהה קדישמן (אמו של האמן), פורטרטים רגישים של יחיאל סגל, רישום קטן של הנדלר, שבו נראית אביבה (אורי) עם תינוקת על הכתף. ביניהם יש עבודות של שני רשמים שהוא מעריץ: איוון שוובל, "שהוא הרשם הכי טוב בעולם, כל רישום שלו כמעט משפיל אותי", וקונסטנט, "אני אספן כפייתי של הרישומים שלו, הם מהטובים שהאנושות יצרה".

איפה אתה רוכש אותם?

"לפעמים במכירות פומביות. זה כל כך זול שאני מתבייש להגיד כמה. יש לי כבר כ-20 רישומים שלו. אגב, כל הרשמים הטובים שאני מכיר לא סחירים בשוק".

למה?

"כי אנשים משדה האמנות לא יודעים להבדיל בין רישום טוב לרישום גרוע. רישום זה המדד היחיד לציור. כל מי שלא יודע לרשום לא יודע לצייר, לא יודע לחשוב ציור, ותסלחי לי, זה מגיע עד זריצקי".

ואיך אתה מבחין ברישום טוב?

"מי שיודע לראות אותך ולשים אותך על חתיכת נייר. לא רק איך שאת נראית, אלא גם מה שאת מרגישה באותו רגע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו