בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכל עומד על מקומו בשלום?

אלון חילו שב בספרו אל רגע זנוח בהיסטוריה של המקום הזה - אל פלסטינה של סוף המאה ה-19, אל ואדי מוסררה שהיום הוא נחל איילון ואל אחוזת דג'אני, שעל חורבותיה עומדים מגדלי עזריאלי. לנוכח העבר הנשכח הזה מבקש הרומן לשלוח מבט לעתיד, ושואל האם בעוד 110 שנים יהיה כאן משהו מכל מה שאנו רואים היום

תגובות

אחוזת דג'אני אלון חילו. ידיעות ספרים, 367 עמ', 88 שקלים

זהו ספר חשוב שהולך בגדולות ואני מניחה ומקווה שידובר בו עוד רבות; דרושות היו 60 שנה ו"דיוניסוס בסנטר" אחד (ספרה המופתי של תמר ברגר) כדי שייכתב. ההישג הזה איננו רק פוליטי, היסטורי או מחקרי-למדני, אלא גם ובעיקר ספרותי, סגנוני ולשוני. אין פירושו של דבר שזהו ספר מושלם, אך גם במקומות שהוא נכשל בהם - הכישלון מפואר.

אלון חילו בוחר לשוב אל צומת מרכזי (וזנוח למדי) בהיסטוריה של המקום הזה, פלסטינה של סוף המאה ה-19 וימי העלייה הראשונה. הספר כתוב כשני יומנים המובאים לסירוגין - האחד יומנו של צאלח, ילד ערבי מחונן ודיכאוני הגדל לבדו בחיקן של שתי נשים, אמו עפיפה והמשרתת אמינה, עת אביו מסתובב בעולם לרגל עסקיו המרובים. דמותו של צאלח, הסובל מחזיונות נבואיים וממחשבות אובדניות, היא שילוב של שחרזאדה - מספרת הסיפורים הבלתי נלאית - ושל קסנדרה - נביאת חורבנה של טרויה, שאיש לא האמין לנבואותיה המדויקות.

היומן האחר הוא יומנו של חיים מרגליות קלווריסקי, שהוא דמות היסטורית אמיתית, אגרונום מאנשי העלייה הראשונה, לימים "גואל" קרקעות, שרכש אדמות רבות מידי ערבים אפנדים תוך נישול אריסיהם, אך גם ממקימי תנועת "ברית שלום" שחתרה לפיוס ולהידברות בין העמים. יומנו מתעד את החודשים הראשונים שלאחר עלייתו לארץ עם אשתו הקרירה והסרבנית, ומתאר את מפגשו עם בני הארץ הערבים ובעיקר עם צאלח, שאת אמו ואת אחוזתו הוא חומד לעצמו.

ההצלבה בין שני היומנים מניחה איפוא את הנרטיב היהודי ואת הנרטיב הערבי זה לצד זה, כשני מבטים נבדלים על אותה המציאות, כשני סיפורים המוציאים זה את זה. הקורא מוצא עצמו מתלבט בין שתי גרסאות שונות של אותם האירועים. תחילה נוטה הלב אל קלווריסקי בעוד צאלח מצטייר כנער הוזה וטרוף-דעת, אך אט-אט, במהלך מבריק, מתהפכות היוצרות: דמותו של צאלח צוברת יותר ויותר אמינות, ואילו קלווריסקי הולך ומצטייר כאדם ערמומי המתכחש לערמומיותו שלו-עצמו.

חלק גדול מהסימפתיה ההולכת וגוברת לדמותו של צאלח נובע מהיפוך הסטריאוטיפים שכופה חילו על דמויות היהודי והערבי. הנה כך חושב קלווריסקי על צאלח: "והרי הוא יהודי במידת מה, ברצינות דבריו, בחיוורון פניו, בידיו החלושות, אשר לא ידעו אפילו לשייף ענף עץ לאולר" (148). צאלח הוא למעשה מימוש ערבי של דמות היהודי הגלותי, התלוש, הנשי, הלמדני.

ואילו בעיני צאלח בנוי קלווריסקי היהודי בדמות הגזע הארי, בלונדיני תכול-עיניים המצטיין בעבודת כפיים. הקשר ביניהם מצייר את הסכסוך היהודי ערבי כסאגה מתמשכת של יחסי אהבה עזה ושנאה נקמנית, תשוקה הדדית, תלות ומרמה. דמויות היהודי והערבי בנויות על מסד תיאורטי ברור למדי: תפיסת הציונות כפרויקט קולוניאליסטי; מטאפורת הארץ כאשה; ביקורת האוריינטליזם (נוסח אדוארד סעיד) וכינונו של גוף יהודי ציוני חדש, גברי ומוצק, על חורבות הגוף היהודי הגלותי.

ביקור באתר האינטרנט של המחבר מבהיר כי מספר הספרים שחילו השתמש בהם כרקע תיאורטי לכתיבת הספר יכול היה להרכיב בקלות רשימה ביבליוגרפית לעבודת מאסטר בהצטיינות יתרה. יהיו שיציינו זאת לגנותו של הספר, כאילו הוא עיבוד סכמטי של תיאוריות פופולריות, אך בעיני ההיפך הוא הנכון: החריש של חילו עמוק; האפקט החזק של הכתיבה שלו אינו נובע רק מן המבט החדש על מאורעות העבר, אלא גם ובעיקר מן האופן שבו הוא מאלץ אותנו לחשוב מחדש על המציאות הפוליטית היום, ועל עתידה הקודר.

בעיני, עיקר עוצמתו של הספר טמונה בהצטלבות שהוא כופה בין שני מבטים מכיוונים מנוגדים - מבטו של הקורא, הנשלח הרחק אחורה אל העבר, לעומת מבטו הנבואי של צאלח, החוזה את העתיד הרחוק. כל אחד מן הקוראים משתתף בתרגיל מחשבתי, שבו, כדי לדמיין את הנופים הקדומים של פלסטינה בסוף המאה הי"ט עליו להפשיט את תל אביב משלמת הבטון והמלט שלה, ולחשוף את השכבה הגיאולוגית הקבורה תחתיה: עליו לשוב ולראות בכוח דמיונו את נחל איילון, הוא ואדי מוסררה, זורם באפיקו. את בית הקברות המוסלמי שעל חוף הים, את רחובותיה השוקקים של יפו הערבית; ואת אחוזת דג'אני, הפורייה והפורחת, שעל שטחה בנויים היום שלושת מגדלי עזריאלי. תרגיל זה בדמיון מודרך, שחילו מחייב את קוראיו להשתתף בו, הוא למעשה אקטיביזם פוליטי של ממש.

מבטו של הקורא, החודר לעומק אדמתה של הארץ, מצטלב עם מבטו הנבואי של הנער צאלח, אשר חוזה את הנכבה הפלסטינית ואת חורבנם של החיים הערביים: "ואני מעלה בראשי את כל הנבואות אשר ניתנו לי על הארץ, על הנחלים אשר יתמלאו זוהמה ודומן, על הפרדסים אשר ייעקרו ויכוסו אבנים וטיט, על הכפרים שייהרסו ויעלמו מכל עין, והדבר נראה לי כה בלתי מסתבר, כי נגד עיני הפלאחים עובדים בחריצות את אדמותיהם, והשמש ברקיעה עומדת במלוא אונה, והעצים אחוזים בסבך שורשים רבים, והכל עומד על מקומו בשלום, נאחז שם לנצח נצחים" (עמ' 282).

התחושה של צאלח, שלא ייתכן שדברים ישתנו עד כדי כך, שהעולם המוכר לו ייהרס עד היסוד - האין היא תחושה המוכרת לנו היטב? כך, ההתנגשות בין הפרספקטיבה של צאלח לפרספקטיבה שלנו מולידה תחושה חריפה של ארעיות - לא רק ארעיותה של פלסטין, אלא גם ובעיקר ארעיותה של מדינת ישראל. מבטנו השלוח 110 שנים לאחור אינו יכול שלא להישלח גם 110 שנים קדימה, ולתהות האם עוד יהיה כאן דבר מכל מה שאנו רואים היום.

כפי שהנוף הסיפורי בנוי משתי קומות המונחות זו על גבי זו - העבר הכפרי וההווה האורבני - כך בנוי גם המעשה הספרותי, ובמכוון, כ"ספרות של קומה שנייה", ככתיבה מחדש של סיפורים ושל סגנונות קיימים. ככזה, הספר הוא מלאכת מחשבת של מארג לשוני עשיר ומעובה: לשונו (המקסימה) של קאלווריסקי היא מעשה חיקוי מרהיב של העברית של ראשית היישוב וימי אליעזר בן יהודה, אך הארכאיות שלה אינה מונעת ממנה לשטוף בטבעיות מענגת.

אל תוך המונולוגים הללו מסתננים לא אחת טקסטים ציוניים אחרים, מנפתלי הרץ אימבר דרך ברנר ועד נעמי שמר - ציטטות, תמונות וסמלים שעצם זיהוים הוא אחד מגורמי ההנאה העיקריים בקריאת הספר. זוהי לשון קומית במפתיע, כמעט סאטירית, והיא מאפשרת לחשוב מחדש על העיוורון הפנימי האינהרנטי גם לתפיסה העצמית של ישראל היום: כיצד יכול עם כובש ומנשל להמשיך ולראות את עצמו כמופת של מוסריות ורדיפת שלום, ואף להיעלב מכך שהמנושלים אינם אסירי תודה על עצם כיבושם.

לעומת לשונו הקומית של קלווריסקי, לשונו של צאלח היא בעלת נופך טראגי. היא כתובה בסגנון קישוטי-ערבסקי, ובנויה במתכונת אגדות העם הערביות, בראש ובראשונה "סיפורי אלף לילה ולילה" של הארון אל ראשיד. לאחרונה קראתי את דבריה של מבקרת ספרות ידועה, אשר קבלה על כך שדמותו של צאלח איננה אמינה, משום שילד בן עשר איננו יכול להתנסח ברמה לשונית כזאת. זוהי טענה מופרכת מיסודה, המניחה שלפנינו רומן ריאליסטי. אך צאלח, כמו קלווריסקי, איננו דמות פסיכולוגית מימטית המחקה אדם בשר ודם, אלא דמות פנטסטית, המחקה לשון ומקיימת לשון.

משום כך, לא הלשון היא בעוכריו של הספר הזה, אלא העלילה הפסיכולוגית שלו, שבניגוד לרקמה הלשונית, תפורה בתפרים גסים למדי. גם היא בנויה כ"קומה שנייה" על טקסט קודם - על "המלט" של שייקספיר; עלילתם של צאלח וקלווריסקי היא שחזור, כמעט אחד לאחד, של העלילה השיקספירית הקלאסית: קלווריסקי הוא קלאודיוס, עפיפה דג'אני היא גרטרוד (וגם ליידי מקבת), צאלח הוא, כמובן, המלט, המתלבט הנצחי המהסס לנקום את מות אביו, אך הוא גם אופליה הזנוחה המבכה את מר אהבתה. אפילו רוזנקרנץ וגילדנשטרן מופיעים כאן בדמות צמד הומוסקסואלים ערבים אופורטוניסטים.

אמנם, חילו משנה את הפרשנות הפסיכולוגית המקובלת של המלט, ומעניק לה גוון ייחודי ובלתי צפוי של משיכה הומוארוטית אל האב החורג - אך בעיני, ההקבלה בין הסיפור השייקספירי לסיפור המקומי אינה מורכבת ומעניינת דיה. כאן היא נותרת סכמטית, והיא מגבילה את הטקסט תחת שתעשיר אותו. ישנה הנאה מסוימת באיתור נקודות ההשקה, אך משלב מסוים הן נעשות צפויות ושקופות מדי, כמעט מייגעות. למרבה המזל, אין די בכך לקלקל את הספר המרתק, החכם, המהנה והחשוב הזה.

שירה סתיו מלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון




אלון חילו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו