בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלך יחיד במינו

הביוגרפיה החדשה שכתב אבי שליים על המלך חוסיין היא החיבור המקיף, היסודי והמעודכן ביותר שנכתב על אחד המנהיגים האמיצים והאציליים שהכיר המזרח התיכון

תגובות

The Lion of Jordan :The Life of King Hussein

$30.00 Avi Shlaim. London: Allen lane, 698 pp

דמותו של חוסיין בן טלאל שבתה את דמיונם, ולעתים קרובות גם את אהדתם, של משקיפים ברחבי העולם - גם בישראל - שעקבו אחרי הקריירה הסוערת שלו מאז שהומלך כנער חסר-ניסיון ב-1953 ועד לגוויעתו המיוסרת מסרטן ב-1999. ואכן דמותו היתה מיוחדת במינה: בן לשושלת האשם המתייחסת לנביא מוחמד, מלך הקורן אצילות ערבית, מפקדו העליון של הלגיון הערבי הססגוני, מדינאי שתימרן בכישרון בין משברי העולם הערבי ומנהיג אמיץ שגבר על כל יריביו מבית.

הוא עמד בראש "המשטר הבלתי-יציב היציב ביותר". לא פעם דומה היה שגורלה של ירדן נחרץ, ומנהיגים רבים - גם בקרב המדינות המערביות התומכות, ואף בתוך ישראל שהיתה זקוקה לה כמדינת חיץ ממזרח - כבר היו נכונים לסתום את הגולל על ממלכתו. שניים מן המשברים שעברו על המלך והביאוהו עד כפסע ממפלה סופית ראויים לציון מיוחד: משבר 1958-1957, עת איימו עליו המחנה הלאומני מבית והכוחות הנאצריסטיים מחוץ; ומשבר 1970, עת עמדו הארגונים הפלסטיניים להשתלט על המדינה וכוח שריון סורי פלש לתוך ירדן. בשני המקרים לבש חוסיין את מדיו הצבאיים, ריכז סביבו את חייליו הבדווים הנאמנים - והגן על ממלכתו באומץ ובהצלחה. פעמים רבות ניסו "אחיו הערבים" להתנקש בחייו והוא ניצל בעור שיניו. לדיפלומט ישראלי שביקש אהדה לבעיותיה של ישראל בשל היותה מוקפת באויבים, אמר חוסיין, לפי המסופר, "מצבי קשה יותר, אני מוקף בידידים".

חוסיין שרד גם את התוצאות של שתי השגיאות הגדולות בקריירה שלו - ההצטרפות לנאצר במלחמת ששת הימים וההתקרבות לסדאם חוסיין ערב מלחמת המפרץ. הוא הסביר את שני מהלכיו אלה בחוסר ברירה: אם לא היה מצטרף למלחמה ב-1967 היה מאבד לא רק את הגדה המערבית אלא גם את המזרחית, ואם היה מצטרף לקואליציה נגד סדאם ב-1991 היה מאבד את אהדת עמו. יהא ההסבר למהלכיו אשר יהיה, הוא הצליח בשני המקרים להתאושש: אובדן הגדה המערבית איפשר לו לגבש את מדינתו בגדה המזרחית ולהינצל מסחף פלסטיני הרסני, וזעמם של האמריקאים שכך כאשר הצליח לסייע להם להפעיל את תהליך מדריד.

האם היתה ההישרדות הישגו העיקרי, ואולי אפילו היחיד, כפי שיש הטוענים? לדעתי, בשום פנים ואופן לא. הוא ירש מסבו עבדאללה יישות פוליטית מסורתית ורופפת, הנושאת עיניים שאפתניות ל"סוריה הגדולה", והותיר אחריו מדינה מעוצבת ומאורגנת אשר בסדריה הפנימיים ובאיכות חיי תושביה היא בין המתקדמות בעולם הערבי. חוסיין טיפח זהות לאומית ירדנית אשר אומצה גם על ידי רבים שמוצאם פלסטיני. המשטר שכונן לא היה ראוי, כמובן, להיות מוגדר ממש כדמוקרטיה, וחוסיין אף ידע להעניש בחומרה את אלה שחתרו תחתיו, אולם הוא השתמש בכוחו רק במשורה, וירדן לא הפכה מעולם למדינת משטרה.

חוסיין היה היחיד בעולם הערבי שהעניק אזרחות לפליטים הפלסטינים, ולמרות הניגודים בין עבר-ירדנים לפלסטינים, עלה בידיו לכונן מודוס ויוונדי סביר ביניהם. בשנים שבהן שטף את העולם הערבי גל של מהפכנות נאצריסטית בגיבוי סובייטי, הצליח חוסיין לשמור את ירדן כאי של מתינות, פרגמטיזם ופרו-מערביות.

בניגוד להערכות שהיו מקובלות בשעתו, לא המתין חוסיין לסורים, אלא קפץ בלעדיהם על עגלת השלום וחתם על הסכם עם ישראל. בשיחותיי הרבות עמו, נהג המלך לומר שהשלום עם ישראל הינו גולת הכותרת של מפעל חייו. בתקופת כהונתי ברבת עמון, חוסיין כבר היה מודע למחלתו, והשאלה מה תהיה המורשת שיותיר לעמו העסיקה אותו רבות. שיתוף הפעולה ההדוק שהתפתח בינו לבין יצחק רבין הפיח בו תקווה כי ינחיל לירדן שלום חם אשר יניב פריחה ושגשוג לתושביה. לאחר רצח רבין, שהביאו עד לדמעות, הלכו ותכפו האכזבות; הבטחות ישראליות לא התממשו, והיו אף מהלכים של ממשלת ישראל שנחתו עליו כמהלומות (כמו ההתנקשות בח'אלד משעל על אדמת ירדן). אולם גם בשיאם של המשברים שפרצו מפעם לפעם לא נתן חוסיין לבסיסו של השלום להיפגע. "השלום הוא בלתי הפיך", חזר ואמר לי.

לאור כל אלה לא ייפלא כי דמותו המיוחדת של חוסיין משכה ביוגרפים רבים. ספרים על חוסיין וירדן - והשניים אינם ניתנים להפרדה - התפרסמו על ידי מחברים כמו פיטר סנואו, ג'יימס לאנט, ג'יימס מוריס ורוברט סטלוף; ובארץ על ידי אוריאל דן, יוסף נבו, אלכסנדר בליי, אשר ססר ואחרים. מקום מיוחד בספריה זו תופסת האוטוביוגרפיה של חוסיין, שנטלה את כותרתה מהשיר השייקספירי "ללא-מנוח מונח הראש הנושא את הכתר".

עתה התפרסמה על ידי אבי שליים ביוגרפיה חדשה על "האריה מירדן" - שהיא הביוגרפיה המקיפה, היסודית והמעודכנת ביותר שנכתבה על חוסיין. המחבר, המכהן כפרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד, ריכז חומר רב לצורך מחקרו וערך ראיונות עם 65 אישים יודעי-דבר מירדן, ישראל, ארצות הברית ובריטניה. מקור חשוב לעבודתו היה הראיון המפורט שערך עם המלך חוסיין (גרסה ערוכה של הראיון התפרסמה ב-"New York Review of Books" וב"ידיעות אחרונות"). הראיונות מוסיפים לחיבורו של שליים מידע וצבע, אך נראה כי לעתים הם גם מכשילים אותו ועל כך ראו בהמשך.

מרכז הכובד של הספר עובר תמורה; בשליש הראשון שלו נדונות כלל הסוגיות של עבר הירדן/ירדן, בשני השלישים הבאים משתלטות על הספר סוגיות היחסים עם ישראל ועם הפלסטינים, וכמעט שלא נאמר יותר דבר על התמודדות חוסיין עם בעיות הפנים של ארצו. חלק נכבד של הדיון בשני השלישים האלה מוקדש לפגישות החשאיות של חוסיין עם ראשי ממשלות ואישים ישראלים. פגישות אלה חדלו מזה זמן להיות חסויות, והקורא העברי למד עליהן הרבה מספרו של משה ז"ק "חוסיין עושה שלום" (אוניברסיטת בר אילן, 1996). שליים מרחיב את היריעה ומביא מידע מעניין על תכני השיחות, בעיקר על פי רישומיו של ד"ר יעקב הרצוג. המחבר מונה 55 מפגשים מאז המפגש הראשון ב-1963 ועד לכינון יחסי השלום, והוא אף מגיש אותם לקורא בצורת טבלה. למעשה, מספר המפגשים היה אפילו רב יותר ובהזדמנות אחת (ב-1989) ציין חוסיין שהיו לו 150 מפגשים כאלה, אך הוא כנראה הגזים לכיוון השני.

שליים מציג את העלילה רבת-הפרקים של יחסי ירדן-ישראל בכישרון תיאורי וניתוחי רב. הנושאים הנדונים בספר כוללים, בין השאר, את השתתפותה או הימנעותה של הממלכה ההאשמית במלחמות 1948, 1956, 1967 ו-1973; את פעולות התגמול, כולל הפעולה הנפשעת בקיביה והמבצע השגוי בסמוע; את תהפוכות "האופציה הירדנית" של ישראל; את מהלכיו ותוצאותיו של "הסכם לונדון" עם שמעון פרס; את השפעות מלחמת המפרץ, ועידת מדריד והצהרת אוסלו על היחסים הדו-צדדיים; וכמובן את התקוות והאכזבות של הסכם השלום.

שליים לא מתעלם מהצללים בדמותו של חוסיין - כמו הדגש המופרז על יחסים אישיים, ההבנה המוגבלת בעניינים כלכליים, וההישענות על שירותי ביון זרים - אולם את דמות המלך בכללותה הוא מציג במודע מתוך אהדה עמוקה. לעומת זאת, הוא חוסך את אהדתו מישראל ומענייניה, ולמרות רצונו הגלוי לעין להיות אובייקטיבי ככל האפשר, ביטויים של חד-צדדיות מבצבצים פה ושם. כך למשל, הוא מספר ש"התגלה לו" כי מאמצי השלום של חוסיין נתקלו לרוב מצד המדינאים הישראלים "בחוסר-יושר ובפתלנות (deviousness)".

אין מחלוקת על כך שגולדה מאיר ראויה לביקורת על פשטנותה ועיקשותה, אך שליים הולך מעבר לכך בכותבו שיחסיה עם ירדן נטבעו בחותם של "שביעות רצון-עצמית ורמאות" (עמ' 358) - וזאת על אף שהדיון בספר על שיחותיה עם חוסיין מציג תמונה שונה. קיימות דוגמאות נוספות בספר לחד-צדדיות, אך יש לציין כי מספרן אינו רב.

מקובל לראות בשליים את אחד מראשי "ההיסטוריונים החדשים", ואכן יש בספר הדים להשקפות אופייניות של אסכולה זו. שליים מוצא לראוי לשוב ולטעון כי "הצהרת בלפור היתה אחת מהשגיאות הקשות של מדיניות החוץ הבריטית" (עמ' 8); הוא חוזר כאן על התיזה שלו, לפיה למלחמת 1948 קדמה קנוניה בין עבדאללה לגולדה מאיר שקבעה כי החלק הערבי של ארץ ישראל יצורף לממלכה ההאשמית. הביקורת ההיסטורית כבר עירערה את אמינותה של תיזה הזו, אולם בספר זה שב שליים ומתחפר בה, ולשם הוכחתה הוא בוחר להביא את מה שהוא כנראה רואה כהוכחה הניצחת ביותר לטענתו - הראיון שערך עם יעקב שמעוני. הבעיה עם הסתמכות זו היא בכך שהראיון נערך 35 שנים לאחר הפגישה עם עבדאללה, ודברי שמעוני אינם עולים בקנה אחד עם הדיווחים הכתובים בני-הזמן של משתתפי הפגישה - ששון, דנין וגולדה עצמה - שהעידו כולם כי הצד הישראלי היה מחויב להחלטת החלוקה של האו"ם. אולי יש בכך אינדיקציה לבעייתיות של הסתמכות על ראיונות.

שליים מודע לבעייתיות של הסתמכות על מידע המושג בראיונות - וטוען בצדק כי כל עוד הארכיונים בעולם הערבי אינם נגישים למחקר, יש כר נרחב לשימוש במקור הזה. ואולם נראה שאין הוא מודע מספיק לנטייה הטבעית של חוקרים להיגרר אחרי מידע שנשאב אישית, ולעתים בלבדית, מאישים רמי-מעלה, ולייחס לו אמינות מופרזת. שתי דוגמאות יספיקו.

שליים דן במשבר שפרץ בין ירדן לישראל בשל הפקעת הקרקעות במזרח ירושלים ומתבסס על ראיון עם מרואן מועשר, כדי למסור כי מה שהביא את רבין לבטל את ההפקעות היה מכתב ששלח לו המלך חוסיין. גרסת מועשר אכן משקפת את הדרך בה היו הירדנים רוצים לראות את סוף הסיפור - אך האמת אחרת; רבין דחה את כל ההפצרות, מבית ומחוץ, לחזור בו. אני עצמי באתי במיוחד מרבת עמון כדי להעמיד את רבין על הנזק הכבד שנגרם ליחסים בשל פרשה זו, והוא לא השתכנע. הסיום האמיתי, המתועד בהרחבה, בא ממקום אחר לגמרי: האופוזיציה הימנית בכנסת הצטרפה באופן פזיז להצעת אי-אמון של הסיעות הערביות ורבין נאלץ לבטל את ההפקעות כדי להציל את ממשלתו.

הדיון של שליים בפגישה החשאית במתקן של המוסד בין חוסיין לגולדה מאיר, שבה לכאורה הזהיר בה את ישראל 11 יום לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מסתמך בהרחבה על ראיונותיו עם שלושה מארבעת המשתתפים העיקריים בפגישה: המלך חוסיין, ראש ממשלתו זייד רפאעי, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית (מאיר, כמובן, כבר לא היתה בין החיים). חוסיין אמר לשליים שלא היה לו חלק בתוכנית המלחמה ולא ידע על עיתויה; רפאעי טען בתוקף כי חוסיין לא יכול היה להתריע על המלחמה כי הוא לא היה בוגד בערבים למען ישראל; וגזית אמר שהמלך לא בא כלל כדי להזהיר את מאיר ממלחמה קרובה.

דא עקא, לשלושת המקורות האלה של שליים היתה "אג'נדה" שקופה: חוסיין ורפאעי רצו להיטהר מן החשד שהם פעלו כסייענים לביון הישראלי, וגזית לא רצה שגולדה תואשם במחדל נוסף. מיטיב היה שליים לעשות לו היה מציין כי מחקרים יסודיים שנערכו על הנושא העלו דברים אחרים: נמצא, למשל, כי התרעה על מלחמה נמסרה על ידי חוסיין גם קודם לכן, ואף כי היו ישראלים שזלזלו באזהרת חוסיין, רובם הבינו את דבריו כהתרעה מפני מלחמה, וכי כך ממש תיאר חוסיין את מטרת פגישתו ל-C.I.A.

כל זה היה צריך להוליכו להבחנה בין שני דברים: את פרטי תוכנית המלחמה חוסיין אמנם לא מסר לישראלים מכיוון שלא הכיר אותם, אבל הוא ידע אף ידע שמלחמה עלולה לפרוץ בקרוב ובפגישה שיזם בבהילות הוא בהחלט הזהיר את ישראל מפניה. מטבע הדברים, המניע של חוסיין לא היה לשרת את המודיעין הישראלי אלא למנוע את התלקחותה של מלחמה שהיתה עלולה לסכן את ממלכתו.

שמעון שמיר הוא פרופסור (אמריטוס) להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, וכיהן כשגריר הראשון של ישראל בירדן



חוסיין מלך ירדן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו