בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלח הארץ

במלים הוא היה אשף. באהבה הוא היה רכבת הרים. בהוויה הישראלית הוא היה דמות מפתח. במגעו האנושי הוא היה נשמה או אנטיפת, תלוי את מי שואלים. היו לו שלושה ילדים משלוש נשים שונות ולא היה טיפול פסיכולוגי שלא ניסה. אנשים הגיבו אליו, העריצו אותו, יראו מפניו. אהוד אשרי, חייו ומותו

תגובות

יחד עם עננת העצב שירדה על רחבת בית הקברות ירקון בצהרי יום שלישי שעבר אי אפשר היה שלא לחוש גם ברגע אחד של חסד, רגע של אחדות וקרבה בין כל חלקי משפחתו הלא שגרתית של אהוד אשרי. על שפת הקבר עמדו בחצי עיגול הוריו, חנה ודניאל; שלוש האמהות של ילדיו, אסתי אשרי-שטרן, מיקי שושן וטליה דר; ילדיו גיל, מיה ואורי; שתי אחיותיו, שושי ואורית, המתגוררות בלונדון; ורעות פרסטר, בת זוגו האחרונה. ספק אם המשפחה המורחבת בהרכבה זה נפגשה כך בעבר או תיפגש כך בעתיד.

חלק מבאי ההלוויה לא ידעו על מחלתו. הרוב ידעו, אך מיאנו לקלוט שזה נגמר. כמו אשרי עצמו הם האמינו שיהיה אפשר לדבר עם מלאך המוות, או לפחות עם היחצ"נית שלו, ולבקש הארכה. "כנראה שהיחיד בעולם שלא מקבל שוחד הוא השטן", אומר עו"ד רונאל פישר, עיתונאי לשעבר ובן טיפוחיו של אשרי שהיה לחבר קרוב, "כי אני ניסיתי, הצעתי כל מה שבן תמותה יכול להציע אבל נכשלתי".

את האישור הוודאי על הסרטן קיבל אשרי לפני כשנה וחצי. שנתיים קודם לכן הוא סבל מכאבים בבטן. הוא עשה את כל הבדיקות, אומרת פרסטר, "והרופאים לא מצאו מה מציק לו, חשבו שזה אולקוס. אחרי שהתייאש מהרפואה הקונוונציונלית הוא היה אצל רופא שמטפל ברפואה סינית, קיבל תרופות שהרגיעו את הכאב, וקיווה שזה כבר מאחוריו". הוא טעה. הגידול המסובך מסוג סרקומה של הקיבה (של רקמות החיבור) הסתתר במקום קשה לזיהוי בחלל הבטן וכבר שלח גרורות.

הוא עבר ניתוח להסרת הגידול ולאחר מכן סדרת טיפולים כימותרפיים מייגעים ומתישים, אבל שידר אופטימיות, האמין שהניצחון בכיס שלו. "אהיה בסדר", אמר למי שהתעניין, "לא לדאוג, אני אחיה". הוא היה בטוח בזה. גם אחרי שעבר את הניתוח השני, בקיץ האחרון, לא חשב אחרת. עד לרגע האחרון המשיך לנהל את הטיפול במחלה כמו מנכ"ל מנוסה של קונצרן בינלאומי. "הוא ניהל את זה לגמרי לבד וידע הכל על המחלה ועל הטיפולים", אומר פרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל הדסה, חבר של אשרי מבית ספר ומהצופים, "והיה מאוד מפוכח ויחד עם זה אופטימי. האמין שינצח את הסטטיסטיקה".

בין טיפול לטיפול המשיך לכתוב ב"הארץ", העיתון שבו ערך וכתב זה למעלה מעשור. את הטור הקבוע לשבת, "משחק מלים" ואת מאמרי הפרשנות לאמצע השבוע, כתב במלים בהירות וחדות, סדורות ומנומקות, בהומור ובתשוקה. בכל כוחו ניסה לשדר עסקים כרגיל, גם בזמן הטיפולים הקשים. "ראיתי אותך יושב מול הכורסה של אחי בבית החולים הדסה מחובר לאינפוזיה", שלחה מישהי טוקבק לכתבה שהודיעה על מותו, "היו לך פני מלאך טובות ונעימות. היית שונה שם מכולם. כולם היו נראים מפוחדים, מדוכאים ואתה ישבת מחובר לאוזניות, הקשבת למוסיקה טובה ומרגיעה, אני משערת. העיניים הכחולות שלך דיברו. היה בך משהו נעים. הסתכלתי עליך ואמרתי לעצמי: 'הוא ינצח במלחמה, רואים שהוא לא סופר אותה'. אבל המחלה הארורה, לצערי, ניצחה אותו. אני בוכה על לכתך".

עיניים של סופר

אשרי נולד בירושלים ב-14 ביולי 1951 במושבה הגרמנית. אביו, דניאל, עבד במשרד המסחר והתעשייה, אמו, חיה, בסוכנות היהודית. לימים עברה המשפחה לשכונת קטמון והוא למד בבית ספר לוריא. כבר מגיל צעיר היה צרכן תקשורת. "כשהיה בן 10, אולי פחות, הוא לא היה חוזר מבית ספר ישר הביתה", אומר אביו. "בדרך היה הולך לקיוסק השכונתי, יושב שם וקורא את כל העיתונים. את זה סיפר לנו אחרי שנים בעל הקיוסק".

עו"ד יצחק מיוחס היה חבר שלו מגיל שש, הם למדו באותה כיתה והיו בצופים. "חברים צמודים מאוד", הוא אומר. "לי הוא היה החבר הכי טוב. נפרדנו כשהוא עבר לגימנסיה העברית ברחביה, אני הלכתי לבית הספר ליד האוניברסיטה (ליד"ה), אבל למדנו יחד לבגרות, נסענו לפני הצבא לשלושה חודשים לאירופה הקלאסית. הסתובבנו עם קיטבקים ודגל ישראל תקוע בתוכם".

אשרי היה תלמיד מצטיין בעל נפש סוערת, אומר מיוחס, ילד יצירתי, מלך הכיתה ואלוף בכתיבה. הוא כתב שירים והיה פעיל בעיתון בית ספר. "בצעירותו הוא היה הרבה יותר פתוח וחברותי מאשר בגיל מבוגר", אומר מיוחס, "היה שובב גדול ואפילו קצת ליצן. הופיע במערכונים, היינו עושים בדיחות, חיקויים".

בכיתה ו' חווה תסכול מקצועי ראשון. אחרי שחיבר חמשיר שהתפרסם בעיתון בית הספר האשימה אותו המורה למתמטיקה בפלגיאט. "הוא טען שלא היו דברים מעולם ולקח זמן עד שהמורה השתכנעה, אבל הוא לא שכח את זה", אומר מיוחס. "זה הציק לו במשך הרבה שנים והוא שמר טינה למורה".

בבית, אומרים הוריו, היה ילד טוב וחמוד. רק בבית ספר הרשה לעצמו להשתובב, אומר אביו. "חבר שלו סיפר לי", אומרת אמו, "שמתחת למעטה הקשיחות הוא היה אדם מאוד מצחיק ובעל חוש הומור. באופן כללי כל דבר הוא עשה ברצינות רבה והיה לוחם צדק מילדות".

מיוחס: "בשבעה שאלתי את אורי, הילד הקטן של אודי, על אבא שלו, שאלתי אותו איזה מין ילד הוא היה לדעתו, ואורי אמר: 'רציני וכבד'. ואני סיפרתי לו שאבא שלו היה מתפלח מבית הספר, ועושה שטויות, ושר, ומטפס על העצים מעל חומת המגרש של הפועל ירושלים, משם היינו רואים את המשחקים. גם לקולנוע היינו מתפלחים. אודי הצטיין באומץ לב בלתי רגיל, קצת כמו של מתאבד, היה מסוגל לקפוץ קדימה מבלי שיש מאחוריו רשת ביטחון. היה תמיד אומר 'על החיים ועל המוות' וקופץ".

גם מור יוסף מוצא שדמותו של אשרי כילד היתה שונה מדמותו כבוגר. "באופן מוזר, דווקא הצד שהכי בלט אז באישיותו היה המוחצן והשובב. הוא ומיוחס היו השובבים של המחזור, הברדקיסטים שתמיד מוציאים אותם. אודי היתה בו שובבות מתוחכמת, הוא היה מכין את כל הצחוקים לאירועים, כשהיו צריכים שנינות הוא היה נכנס לתמונה. כבר אז היה חד לשון וחריף".

לא ברור מתי בדיוק התגבשה החלוקה הנוקשה בין הפרסונות של אשרי, הקשוחה והמופנמת כלפי חוץ לעומת הרכה והרגישה פנימה, הביישנית והשקטה לעומת הפרועה והשובבה. אולי בתיכון ואולי עוד ביסודי. "על הפנים שלו היה נסוך תמיד איזה עצב נוגה ורצינות", אומר מיוחס, "בסתירה לסערת הרוח שכל הזמן היתה שם. הוא היה מסוגל לכסח לחתיכות מטקה של פינג-פונג כשהיה מתוסכל מהפסד".

כבר בנעוריו, זוכרים כולם, התפתח אצלו קו חשיבה עצמאי ובלתי תלוי. סמכות ושררה לא הרשימו אותו. המדריך המיתולוגי שלו מהצופים, עו"ד ד"ר שמואל (שמלק) ברקוביץ, מומחה בינלאומי למקומות הקדושים, לא נרגע עד היום, עושה רושם, מהיחס החתרני של אשרי כלפיו. ברקוביץ היה מרכז השבט ובמשך שנה אחת מדריך של אשרי בגדוד "להבות". כולם העריצו אותו וחיכו למוצא פיו, כולם חוץ מאשרי.

"הם היו בני 15-16, גדוד של פראי אדם", אומר ברקוביץ, "ואני החזקתי אותם ביד רמה ובזרוע נטויה כדי שיתפקדו. החניכים מאוד כיבדו אותי והיו אומרים: 'אבל שמלק אמר'. אודי אשרי היה בחור שקט וצנוע עם חוש הומור מושחז ועיניים של סופר ומבט עצוב. בחור מאוד אינטליגנטי שלא דיבר הרבה, אבל כשדיבר אמר תמיד דברי טעם בצורה גלויה וחכמה. והוא לא התרגש מאף אחד, כולל לא משמלק".

רק לא מזמן הבין ברקוביץ שלא רק שאשרי לא התרגש ממנו, הוא אפילו העז לחלוק עליו ולמתוח ביקורת. לפני כמה שנים, כשהגדוד אירגן כנס מחזור והוציא חוברת מיוחדת, כתב אשרי שלא אהב את סמכותיות היתר שבה ניהל ברקוביץ את הגדוד. "באותה תקופה לא אהבתי מה שהוא כתב", אומר ברקוביץ, "אבל זאת לא היתה בשבילי הפתעה. הערכתי את אומץ הלב שלו להגיד למדריך המיתולוגי את האמת. פעם נוספת הצטלבו דרכינו כאשר לפני כמה שנים התפרסמה במוסף 'הארץ' כתבה על הר הבית שלא מצאה חן בעיני, ואני זוכר שגם אז הוא לא התרגש מזה ששמלק טילפן אליו ואמר לו: 'אודי תשמע, הכתבה הזאת נראית לי מרגיזה את העם היהודי'. הוא אמר: 'זה עיתון דמוקרטי, אבל אם אתה רוצה לכתוב מאמר על ענייני הר הבית אני אשמח ואפרסם את זה באותה הבלטה כמו את הכתבה שלא אהבת".

ההפך הגמור מבוס

המחזור של אשרי התגייס לצבא בתקופה הפטריוטית שאחרי מלחמת ששת הימים. הוא הלך לגולני. "גדלתי בחברה של מיתוסים גבריים מאוד נוקשים", סיפר בראיון ל"העיר", "צבא ומצ'ואיזם, קשיחות והפנמת רגשות". דווקא מסיבת השחרור, בתום שירות בלתי טראומטי בעליל, שינתה את חייו לעד. אולי בצומת הזה עטו פניו מסכה של מסתגר סר וזעף.

במהלך המסיבה, כאשר חלץ פקק מבקבוק שמפניה, נפגעה עינו השמאלית לאחר שהפקק ניפץ את עדשת משקפיו והשברים חדרו לעין ופצעו אותה קשות. הוא עבר ניתוחים וטיפולים קשים אבל העין לא ניצלה. "נסעתי איתו להדסה", מספר אביו, "ושם חבשו לו את שתי העיניים. אמרתי לו שיהיה בסדר וגם הרופא קיווה שיציל לו את העין, אבל זה לא עבד. במלחמת יום הכיפורים הוא התייצב בגדוד שלו, הספיק להיות שם אולי שבועיים, אבל אז ראה אותו רופא העיניים מהדסה ואמר לו: 'מיד תחזור הביתה, אסור לך להיות פה'".

אשרי חזר בחוסר התלהבות לשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה, שבדיוק התחילה, ועד מהרה גילה לשמחתו שהפסדו יצא בשכרו. כל הגברים היו מגויסים וכל הסטודנטיות שגדשו את המדשאות היו פנויות. עם אסתי אשרי-שטרן, אשתו הראשונה, התחיל באוטובוס קו 9. היא למדה כלכלה וסוציולוגיה, הוא סוציולוגיה ויחסים בינלאומיים. הם היו חברים שלוש שנים ובאוגוסט 77' נישאו.

באותן שנים, אחרי סדרה של טיפולים וניתוחים, התברר סופית שהעין שלו גמורה. "בהתחלה רק מקרוב אפשר היה לראות שהאישון לא ממש בריא ועגול, אבל עדיין הוא ראה בעין הזאת ב-50%", מספרת אסתי. "אחר כך הוא עשה שני ניתוחים של השתלת קרנית שלא הצליחו ואז הקרנית מתה ונוצרה העכירות בעין, ועם הזמן הרשתית נהרסה בגלל חלקי זכוכית שנשארו. בהדרגה הוא הפסיק לראות בעין הזאת לגמרי. ולא, לא היתה לו עין מזכוכית, כמו שנכתב בכל מיני מקומות, אבל זה העיק עליו מאוד. הוא צייר את עצמו עם עין אחת ואיקס על העין השנייה, והיה לנו בבית ציור גדול שהוא צייר של עין אחת נוזלת".

איש הטלוויזיה ירין קימור פגש את אשרי בשנה הראשונה שלהם באוניברסיטה ומאז היו חברים. "הוא הגיע אחרי שנה של ניתוחים איומים וסבל", אומר קימור, "אבל מרגע שהתברר לו שזה לא הולך, הוא עזב את זה ואף פעם לא שמעתי שום עימותים עם הגורל. לקח את זה עובדתית".

גם באוניברסיטה העברית הצטיין בלימודים על אף שלא התאמץ. הוא סיים תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בתקשורת, שניהם בהצטיינות, וקיבל מלגה לדוקטורט בתקשורת. "הלימודים הלכו לו ממש קל", אומרת אסתי. את הקריירה העיתונאית שלו התחיל ב-75', כעורך עיתון הסטודנטים "פי האתון". משם התקדם למחלקת הספורט בטלוויזיה, אחרי שהתקבל ב-76' לקורס כתבי ספורט. הוא היה אחד מ-20 המאושרים שנבחרו מבין כמה מאות מועמדים.

יוחנן צנגן, היום מנכ"ל זכיינית ערוץ 2 רשת, היה איתו בקורס. שלושה חודשים הם בילו במכון וינגייט, חלק מזה בתנאי פנימייה. "חלקנו אותו חדר", אומר צנגן, "ואני זוכר שהיו לנו שיחות נפש. הוא היה בחור צנוע, לא התבלט במיוחד, דיבר בשקט האופייני, אבל כשהוא דיבר כולם רצו להקשיב, כי היו לו הבחנות דקות ומדויקות ויכולת ורבלית גבוהה". אחרי הקורס התחיל אשרי לעבוד בטלוויזיה כפרילנס. הכתבה הראשונה שעשה ל"מבט ספורט" היתה על ג'ודו, וצנגן עוד זוכר איך גרף עליה מחמאות.

ב-79' הוא עבר קורס של עריכת חדשות בקול ישראל ועבד כעורך ברדיו. בסוף אותה שנה נסע עם אסתי וגיל, אז בת שנתיים, לאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, שם עשה תואר שני בסוציולוגיה, עבד כעוזר הוראה והיה אמור להתחיל את הדוקטורט. במכתבים ששלח הביתה, מספרת אמו, כתב: "אם היו אומרים לי שאלמד ועוד באנגלית, לא הייתי מאמין". אבל כעבור שנתיים החליט לחזור לארץ. חיי הנישואים נסדקו, ובנוסף היתה לו תחושה שחבריו תופסים עמדות במערכות התקשורת והוא חשש להישאר מחוץ לתמונה.

ב-82' חזר לירושלים, התגרש והתחיל לעבוד ברדיו כעורך חדשות. שם פגש את מיקי שושן, שערכה תוכניות לעולים. "זה היה סיפור אהבה שנמשך שש שנים", אומרת שושן. אחרי ארבע שנים נולדה מיה. כששושן היתה בחודש השלישי נבהל אשרי ועזב את הבית. כעבור שבועיים חזר, אבל כשמיה היתה בת שנתיים עזב סופית.

במקביל לעבודתו ברדיו התחיל לכתוב מדי פעם לשבועון "כותרת ראשית". ב-83' פגש במקרה ברחוב בירושלים ביואל אסתרון, היום מו"ל העיתון "כלכליסט" של "ידיעות אחרונות", שערך אז את המקומון הירושלמי "כל העיר". "למדנו יחד לתואר שני באוניברסיטה העברית", אומר אסתרון, "ובדיוק חיפשתי סגן ל'כל העיר'". "כל העיר" היה עיתון קטן אך משוחרר ואמיץ, וניסה באותה תקופה להשמיע קול שפוי בעיר מתחרדת וימנית.

ערן וולקובסקי, היום המעצב הגרפי הראשי של "הארץ", היה המעצב הגרפי של העיתון ואת אשרי הכיר דרך כתבה שקרא ב"כותרת ראשית" על הנודיסטים בסן דייגו. "קראתי ואמרתי: 'מי זה הבחורצ'יק שכותב כל כך גמיש וחדש'", הוא נזכר. "העיתונות המסחרית הגדולה היתה אז מאוד כבדה ורצינית והעיתונאים היו אנשים מבית סוקולוב ולא פרחחים שהולכים בג'ינס ואין להם תעודה של אף אגודה".

בתקופה הראשונה ב"כל העיר" לא הותיר אשרי רושם מי-יודע-מה. נראה די אפור, ירושלמי, ילד טוב. מצד שני כבר ריחפה סביבו הילה של אניגמה. "היתה שמועה שיש לו איזו אקסית, וגם מישהי חדשה, ומתחת לפני השטח התחילו לבצבץ הסערות", אומר וולקובסקי. "כשהתברר שהעורך אסתרון מפנה את כיסאו ועוזב לתל אביב, אודי התמנה באופן טבעי לתפקיד והתגלה כעורך מוכשר".

לא כולם ב"כל העיר" חשבו שכורסת העורך היא מקומו הטבעי של אשרי. העיתונאים הוותיקים שאלו למה הוא ולא הם ולבסוף הצליחו לשכנע את המו"ל, עמוס שוקן, להדיח אותו. וולקובסקי: "הטענות היו מהסוג המכוער, שהוא כביכול איש רע. אני מעריך שחלק מזה היה שאפתנות נטו, והחלק השני שאודי לא יכול היה לספק את סוג האבהות והעריצות שנחוץ להרבה אנשים אינפנטילים כשהם אומרים 'זה הבוס שלי'. הוא היה ההפך הגמור מכל דימוי של בוס כריזמטי". שוקן, שלבסוף דחה את דרישת ההדחה והותיר את אשרי בכורסת העורך, אומר שאינו זוכר את המרד כמשבר אמיתי אלא כמכשול שולי וחסר משמעות שהיה צריך לעבור.

"כל העיר" בעריכתו של אשרי זינק למעמד של מקומון תוסס ולוחם שנקרא על ידי כל הירושלמים, בלי קשר להשקפה פוליטית. היו לו מוסף תרבות ואמנות מכובד ושורה של כותבים מוכשרים. "לאודי היתה טביעת עין טובה לגבי אנשים", אומר העיתונאי מוטי בסוק, שהיה עורך מדור הספורט בעיתון. עם זאת, ההצלחה לא הולידה יחסי אנוש משופרים בין אשרי לכתביו. "אמרו לי שהוא התחיל ככתב ספורט", אומר בסוק. "על ספורט כולם מדברים, גם נהגי מוניות, ואני הייתי עורך הספורט, אבל הוא מעולם לא החליף איתי מלה על ספורט". הוא זוכר עוד אפיזודה משעשעת: "יום אחד אודי נכנס לחדר הגרפיקה ואמר לגרפיקאיות שעבדו שם 'בוקר טוב' וכולן פרצו בצחוק. הוא שאל: 'מה לא בסדר?' אז הן אמרו: 'אנחנו עובדים יחד חמש שנים ואף פעם לא אמרת לנו בוקר טוב'".

ב-89' התבקש אשרי על ידי יוסי קליין, עורך "חדשות", לבוא לתל אביב ולערוך את מוסף השבת של העיתון, אחרי עזיבתם של ציפה קמפינסקי ורינו צרור. גם ב"חדשות" חיכתה לו קבלת פנים קרה. המוסף היה סקסי ומצליח באותם ימים ונהנה ממעמד חשוב בעיתון, והעיתונאים התל-אביבים חששו מכוכבי "הכנופיה הירושלמית" שהחלו בהדרגה להסתנן למערכת. אשרי רק חיזק את הסטריאוטיפ ואת העוינות. "זה גרם לזה שכל מיני אנשים לא רגישים מספיק אמרו 'מי זה התוקפני המפחיד הזה?'" אומר וולקובסקי, שעבר גם הוא ל"חדשות". "היתה לו צורת דיבור שקטה ומהירה מאוד, כמו צרורות, שנתפסה כמאיימת במפגש עם אנשים חדשים".

העיתונאית ליאת תימור היתה ב"חדשות" כשאשרי הגיע. "אם אגיד שקבלת הפנים היתה לא חמה זה אנדרסטייטמנט", היא אומרת. "אבל הוא מיד מצא חן בעיני, כי הוא לא אמר מלה רעה על אף אחד ולא ניסה לעשות לעצמו לובי, לא היה כוחני, הלך בתוך השקט שלו וככה שבה את לבם של כל אחד ואחת. מאז הפכנו לידידי נפש. הוא תמיד שמר לי את חסד קבלת הפנים החמה".

העיתונאים שעבדו עם אשרי במוסף "חדשות" התחלקו לשניים. כאלה שהצליחו לפצח את הקוד הפנימי שלו ויצרו איתו יחסי חיבה ואמון, וכאלה שחשבו שהוא לא נחמד, אפילו אנטיפת. יוסי קליין זוכר התכנסות חברתית של המוסף שבה הביאה אריאנה מלמד מתנה לעורך. "זה היה משהו עם גלגלי שיניים ומגירה, והיא אמרה שזאת מכונת הפידבק שהיא מגישה לו בתקווה שישתמש בה". אסתרון לא מסכים להגדרה אנטיפת. "הוא היה רגיש וקשוב ואכפתי, אבל הוא לא התעניין בנימוסים והבלי העולם הזה. אם מישהו לא עניין אותו ולא עורר בו עניין ורגש, הוא פשוט לא טרח עליו".

אחד מחביבי אשרי היה פישר, משוחרר טרי מצה"ל שנקלט ב"חדשות" על ידי צבי גילת ואורנה ננר. עם אשרי כעורך-חונך קידם פישר כתבות ותחקירים שהיו להישגים עיתונאיים מרשימים. מערכת היחסים בין השניים נראתה לרבים כיחסי אב-בן, פישר העריץ את אשרי ואשרי החזיר לו אהבה. אחרי ראיון בלתי נשכח עם אורי זוהר כתב פישר סדרת תחקירים על רחבעם זאבי (גנדי) שבהם טען כי עלילות גבורותיו בצבא לא היו ולא נבראו, מה שגרר מודעות ענק של קציני צה"ל בכל העיתונים נגד "חדשות". אחר כך היה הראיון המפורסם עם מפקד גלי צה"ל הטרי, עמוס גלבוע, שהודח מתפקידו בעקבות התבטאויותיו בראיון; ראיון עם אריה אבנרי, שאמר ש"ידיעות אחרונות" מונע פרסום של תחקירים ופוטר מהעיתון; תחקיר על בנק המזרחי שבעקבותיו גד זאבי, שעמד לרכוש את הבנק, לא רכש אותו, ואולי גולת הכותרת, הראיון עם יצחק רבין על ההתמוטטות שלו במלחמת ששת הימים.

פישר: "היתה ישיבה במערכת וחיפשו נושאים לקראת בחירות 92' ואני אמרתי לאודי: 'אם צריך להעיר את מנחם בגין מקברו ולהביא איתו ראיון, אני אעשה את זה'. ואז הוא אמר: 'אם אתה כזה גיבור, נראה אותך מביא וידוי של רבין על ההתמוטטות שלו'. אמרתי: 'שלום, ניפגש בעוד שבוע'. וכך היה. הגעתי לאחות שהזריקה לרבין את זריקת ההרגעה, צילצלתי לשבס ואמרתי לו או שאני מפרסם את זה או שאתם נותנים לי ראיון. אודי היה די מזועזע מהחוצפה שלי כי אנשי שוקן היו תמיד מאוד מוסריים".

היו דברים שפישר לא ראה עין בעין עם אשרי. "סלדתי מעודף המוסריות שלו. הוא ידע את זה. היינו בכיסוח גדול, אבל לא מיד. עד גיל 25 הוא האכיל אותי חרא של מוסר והתייפייפות, ומיום שעמדתי על דעתי התחלתי למרוד בו כמו שכל ילד עושה לכל אב. אבל אהבנו אחד את השני עד לרגע האחרון. מותו הוא עניין כבד בחיי".

מאחרוני הג'נרליסטים

ב-91' פגש אשרי את טליה דר, עורכת דין צעירה והם עברו לחיות ביחד. מהקשר ביניהם, שנמשך שנתיים וחצי, נולד אורי, היום בן 14. "היינו מחוברים חזק, אבל לא הסתדרנו ולא התאמנו", אומרת דר. "וגם לא הצלחנו להיפרד. נפרדנו כמה חודשים אחרי שאורי נולד כי אז כבר היה ברור שנישאר משפחה. כאב לו ששוב הוא יגדל ילד שלא גר איתו, אבל בשורה התחתונה זה מה שהוא היה מסוגל לתת. אני נטולת טינה לחלוטין. היינו חברים הרבה יותר טובים מבני זוג".

ב-93' עם סגירת "חדשות" עבר אשרי ל"העיר" וכעבור שלוש שנים הגיע ל"הארץ" והיה פרשן לענייני תקשורת של העיתון. ב-97' התחיל לערוך את המוסף הזה, יחד עם אבנר אברהמי, שאותו הכיר בימי הרדיו בירושלים. "הוא היה העורך המושלם", ספד לו אברהמי בהלוויה.

כעורך המוסף היה חשוב לאשרי להיות קומוניקטיווי. הוא סלד מפלצנות והתנשאות. כמו באישיותו גם במוסף הוא ידע לשלב בטבעיות בין הגבוה לנמוך, בין החשוב לטריוויאלי, ולא היסס להציג סדר יום פוליטי ברור ובלתי מתפשר. בתקופת האינתיפאדה השנייה היו לא מעט ויכוחים עם עורכי העיתון על דרכו של המוסף. "בתקופות מסוימות לקח על עצמו המוסף לנהל סדר יום פוליטי אחר ולא מתואם עם מערכת העיתון", אומר עורך "הארץ" דאז, חנוך מרמרי. "ואנחנו אמרנו: 'את מאמר המערכת תשאירו למערכת'. אני חשבתי שאנחנו משרתים אותם קוראים ושצריך להיות יותר תיאום בין חלקי העיתון השונים. יכול להיות שבמוסף ראו את הדברים אחרת ממה שאני ראיתי אותם".

למשל?

"אחרי שהפציצו את שחאדה בעזה היה סיפור על הסרבנים והמוסף עשה עליהם שער. אני זוכר שהיה לנו על זה ויכוח, אם המוסף צריך לעסוק בסרבנות בהתלהבות יתרה, בתחושת שליחות, ולא רק לשקף, אלא כמעט להוביל. יכול להיות שאודי חשב אחרת ממני ויכול להיות שהוא שיקף את דעותיהם של עובדיו, בכל מקרה הוא עשה את תפקידו כראות עיניו וזה לא הגיע בשום נקודה למשבר. היתה לי אליו הערכה מקסימלית כעורך המוסף, סמכתי עליו וקיבלתי את המקצועיות והאינטגריטי שלו. ידעתי שאין אדם הגון ממנו, שהוא מאמין במה שהוא עושה ושצריך להיות למוסף איזשהו מרחב ביטוי כפי שהוא תופס אותו, לכן הוויכוח היה תמיד על הגבולות".

גדעון לוי, שמדורו "אזור הדמדומים" התפרסם באותה תקופה במוסף ומשך אש צולבת מהקוראים, לא זוכר שאשרי ביקש ממנו אי פעם למתן את הטון. מצד שני, הוא גם לא זוכר איזושהי טפיחה על השכם. "אודי מעולם לא נתן לי פידבק חיובי על מה שכתבתי", הוא אומר.

ב-2004 פרש אשרי מעריכת המוסף והיה למבקר הטלוויזיה של העיתון ולכותב בכיר באגף המאמרים והטורים האישיים. היו לו הרבה חברים בתקשורת, אבל כמבקר טלוויזיה לא היתה לחברות הזאת משקל. צנגן זוכר את הכתף הצוננת של אשרי כמבקר. "הוא היה אחד המבקרים הטובים שאני זוכר בכל התקופות, בכל העיתונים. גם כשלא החמיא לתוכניות שלנו, מאוד נהניתי לקרוא אותו. אפשר היה ללמוד מכל ביקורת שלו ותוכניות שלנו שונו הרבה פעמים בהתאם למה שהוא כתב".

דווקא בשנה האחרונה, בצל המחלה, פרח אשרי ככותב. "כעורכת שלו אני יכולה להגיד שהוא היה מהכותבים הבודדים שידעתי שקוראים אותו כל שבוע, מהתחלה ועד הסוף", אומרת גליה ליכט, עורכת המוסף לשבת. "אודי היה מאחרוני הג'נרליסטים. יש מעט מאוד אנשים בעיתונות שיכולים לכתוב על הכל - מספורט ותקשורת ועד פוליטיקה ומוסיקה - כמוהו".

בצד העיתונות, שתמיד היתה עיקר ייעודו (משך שנים הוא גם לימד סטודנטים לתקשורת במכללת ספיר), הוא פתח בקריירה ספרותית מרשימה. אחרי "זה ייגמר בבכי" (96') הוציא עוד ארבעה ספרים בהוצאת כתר שהיו כולם רבי מכר - "בילי בלום אוהבת ככה" (98'), "משחק האמת והשקר" (2000), "נפש אחות" (2001) ו"לראות בחושך" (2004). באותו אופן אגבי שבו התחיל לכתוב - בעקבות התקנאותו בהצלחתו של עורך "שבעה ימים" רם אורן לנהל גם קריירה ספרותית ("מאיפה יש לו זמן?" הוא תהה) - הוא קיבל החלטה להפסיק. לאחר שיצא לאור ספרו האחרון, הודיע שלא יכתוב עוד ספרים. במקום זאת העדיף לערוך סדרת ספרי מתח מתורגמים עבור הוצאת עם עובד.

אופי של פייטר

אחרי הפרידה מדר היו לאשרי קשרים עם נשים רבות. הוא אהב נשים; הן אהבו אותו בחזרה. רוב מערכות היחסים היו ארוכות למדי ונמשכו מספר שנים, אבל תאריך התפוגה היה כמו ידוע מראש. הוא תמיד האמין באמת ובתמים שהמערכת הנוכחית היא היא האחרונה והמנצחת, אבל אז היה כבה והולך, וכעבור חמש דקות או חמישה ימים היה ממריא להתאהבות חדשה. באירוניה אופיינית הוא קרא לזה "מונוגמיה סדרתית".

בהתחלה התקשה להתרגל לשונותו הרומנטית והמשפחתית, לפער שתפס מהבורגנות, אבל ככל שחלפו השנים ושלל הטיפולים הפסיכולוגיים שבהם התנסה - כולל שלושה ימי וידוי ונהי בחוג ה"פורום" - הוא למד לקבל את שריטותיו ולחיות איתן. את הזוגיות עם פרסטר כבר ניהלו השניים מבתים נפרדים. משהו על אודי אשרי אפשר ללמוד מכך שרוב נשותיו לא נטרו לו טינה בתום הרומן, להפך - עם רבות מהן הוא המשיך לשמור על קשר, לפעמים אפילו קשר קרוב. אחת מהן, עינת ניר (קוש), ליוותה אותו עד הסוף והיתה חלק מקבוצת הצעידה הלילית שלו בפארק הלאומי ברמת גן ביחד עם רלי ואבנר אברהמי.

רבים, ובמיוחד גברים, ניסו לפצח את סוד הקסם שלו. מה לו שזכה בכיבושים רבים כל כך? "אודי לא היה דון ז'ואן", אומר קימור, "הוא היה רציני להחריד בכל קשר. הוא סחף את עצמו ובת זוגו בסערה גדולה, אבל בניגוד לכל האנשים שאני מכיר שממשיכים לדשדש, גם כשזה נגמר הוא היה חותך, לטוב או לרע. הוא סבל, ובת זוגו סבלה, אבל עדיין היה שווה לו כדי לחיות את האמת שלו".

למה נשים אהבו אותו?

"אולי הסגירות הזאת היתה אתגר לפיצוח. היה פה איזה היפוך, בדרך כלל גברים כובשים, וכאן היה צריך לכבוש אותו. והלהט שלו בשלבים של ההתאהבות היה כל כך מושקע שאי אפשר היה להגיד לזה לא. הוא היה רכבת הרים מהבחינה הזאת".

"לפי דעתי נשים מתעלפות ממלים", אומרת תימור, "והוא היה אשף במלים. בנוסף, אי אפשר היה לכבוש אותו עד הסוף. אלו היו בעיני נשים רבות תכונות ראויות להתאהבות. וכל פעם, כל אחת בתורה, האמינה שתהיה השמש המאירה". דר: "כשהוא מתלבש עלייך ומתמקד בך הוא כמו כוח טבע שלא מרפה. האינטנסיוויות והצורך העצום שלו לאהוב הם כנראה סוד הקסם. אודי חי את האמת שלו בהתאהבות מתמדת, כמו שהוא היה צריך וכמו אולי אחרים שהיו רוצים לחיות אבל הם עייפים מעצמם ואין להם כוח לשינויים".

עם ילדיו ואמהותיהן היו לו יחסים של משפחה מורחבת. הוא ייחס לכך חשיבות עצומה. "הוא היה חלק מהמשפחה שלי", אומרת אסתי אשרי-שטרן, היחידה שהיה נשוי לה באופן רשמי. "את ליל הסדר האחרון עשינו ביחד. אודי הוא חלק מהחיים שלי". "בהתחלה כעסתי על הפרידה", אומרת מיקי שושן, "אבל אחר כך היינו ביחסים טובים. הכרתי כמעט את כל הנשים שהיו איתו, כולם שונות אחת מהשנייה, אבל נשים מצוינות כל אחת". "לה פמיליה", קוראת לזה טליה דר. "אנחנו, שלוש האמהות, הפכנו למשפחה. חשוב להבין שאודי לא היה בן אדם של חיי משפחה בבית עם בת זוג וילדים. הוא היה זקוק לבית משל עצמו".

לילדיו הוא שאף להעניק אבהות מלאה, כזאת שתפצה על הריק שהשאיר בחייהם. למרות פערי הזמן והמרחק - גיל בת 29, מיה בת 20 וחצי ואורי בן 14; הבנות ירושלמיות, אורי תל-אביבי - הוא הקפיד לקיים ביניהם מפגשים קבועים. מדי שבועיים היה אוסף את כל הילדים לארוחות שבת אצל הוריו. גיל, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל, היתה היחידה שחיה איתו חמש שנים. "הוא היה אבא יחיד ומיוחד מאוד, לא שגרתי במובן האבהי של המלה, אבל אני הרגשתי שבאיזשהו מקום יש קוד סמוי שהוא העביר אלי שמאפשר יכולת הבנה בסיסית. הייתי יכולה לספר לו דברים שלא סיפרתי לאמא שלי והיה בו מקום להכיל הכל".

איך היה לגדול עם שלוש אמהות ושני אחים?

"זה היה בשבילי לגמרי טבעי. לא הרגשתי שאני חיה במוזרות לא נורמטיווית. אחר כך חוויתי ביחד עם אבא שלי את יסורי הפרידה שלו, אבל ככל שעבר הזמן התרגלתי. עם השנים זו הפכה להיות בדיחה משפחתית".

היחסים עם מיה, עיתונאית מתחילה, היו סבוכים יותר. "לא רק באשמתו", אומרת אמה מיקי, "הוא היה אבא נעדר מאוד מחייה. הוא אהב אותה מאוד אבל דרכו להיות מעורב בחייה לא היתה רגילה. התואר של האבא הנפלא לא מגיע לו, אבל הוא עשה מה שהוא יכול וההתקרבות חלה במיוחד בשנה האחרונה".

"בשנה האחרונה עברנו כברת דרך", אומרת מיה, "וזה תהליך שלא ממש הסתיים. היינו מאוד מתוסכלים ממצב היחסים בינינו שלא היו כמו שרצינו. אבל הייתי בטוחה במאה אחוז באהבה שלו אלי ובאחריות שלו כלפי, והוא ידע כמה אני מעריכה אותו וחושבת עליו ואוהבת אותו".

איך התייחסת לנשים בחייו?

"נושא לשיחה, לפעמים נושא לבדיחות. זה אף פעם לא היה מחוץ לתחום. אני זוכרת את הנשים המרכזיות בחייו, רבות מהן חיבבתי כי הוא עשה הכל נורא טבעי ואף פעם לא ניתק את כל החוטים. לפעמים ראינו כבר את העתיד להתרחש ולכן לא התקשרתי אליהן יותר מדי".

שתי אחיותיו של אשרי, שושי ואורית, חיות בלונדון. שושי, בת 50, היא פסיכולוגית, אורית, בת 42, אמנית מיצג. הקשרים ביניהם היו עמוקים, במיוחד בבגרותם. "אנחנו היינו מאוד מחוברים וקשורים מתמיד", אומרת שושי. "מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה אח גאה שהשוויץ באחותו. מה שציין את מערכת היחסים שלנו היו חיפושי נפש, צלילה למעמקים, מגיל צעיר. זה המקום שבו אנחנו דומים ולכן זה היה הדבק שלנו".

מי היה אודי?

"שילוב של תאוות חיים, חוסר קבלה של המובן מאליו, גם את עצמו, ונאמנות מאוד חזקה לאמת הפנימית שלו. זה היה נכון באופן מקצועי ונכון באופן אישי. הוא כל הזמן חיפש ואף פעם לא הגיע. והיופי הוא בזה שהוא נשאר עד הסוף משהו אניגמטי לא מפוענח".

עם אחיותיו, אורית (למעלה) ושושי. תמיד הכל הכי עמוק
אורית לא זוכרת הרבה מאחיה כילדה. הם התחברו כשהיתה בגיל מבוגר. "כולנו נורא קרובים", היא אומרת, "מעבר למלים או שיחות טלפון יומיות. הרבה עבודות שלי באמנות קשורות לגבריות, ואודי ואבא שלי הם המודלים שלי. אין בינינו סמול טוק, תמיד הכל הכי עמוק, שאלות הכי נוקבות ואמיתיות, בלי הנחות. אודי אמר מה שהוא חושב ללא נימוסים וטיוחים. כך גם במחלה שלו. היתה בו תאוות חיים בלתי רגילה, אופי של פייטר שאי אפשר להסביר. למדתי בחודשים האחרונים על כוחה של הרוח האנושית, גם כשזה הגיע לכאבים פיזיים אודי תיפקד וכתב. נורא אהבתי אותו".

חוץ מהמעגל הקרוב הוא לא שיתף איש ברגשותיו. גם להוריו סיפר מעט ומאוחר ככל האפשר. חברים שביקרו אותו בבית חולים, בימים האחרונים, לא זכו ממנו לווידוי. גם פרופ' מור יוסף ניסה בתקופה האחרונה להתקרב, אבל נהדף על הסף. "למרות החברות וההיכרות בינינו, הוא לא נפתח. הוא דיבר איתי עניינית, וכשניסיתי להעביר את זה לפסים אישיים, הוא סימן שזה לא מעניין אותו. הוא שכב פה, באתי, ישבתי, ודיברנו, אבל לא נתן לגעת בו מעבר לאיזה טיפול הוא צריך לעבור ומה השלב הבא. לא רצה שמי שלא היה איתו בקשר עמוק לפני המחלה, ייכנס לשם עכשיו כשהוא בתפקיד החולה". על אף שפחד מאוד מהמוות, והיה מודע עד כאב לממשות שלו, גם עם הקרובים ביותר סירב לדבר על האפשרות האחרונה. כך יצא שבעצם לא נפרד מאף אחד.*



אהוד אשרי. לא יכול היה לספק את סוג האבהות והעריצות שנחוץ להרבה אנשים אינפנטילים כשהם אומרים "זה הבוס שלי"


עם בת זוגו האחרונה, רעות פרסטר. כמו כוח טבע שלא מרפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו