בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בריחה מן הקדושה וקרנבל בעיר האביב

"תל-אביב, כמה אוהב אותך לבי מחלל הקודש": מאמר שכתב הסופר היהודי ארתור קסטלר בסוף שנות העשרים והתגלה באחרונה בגרמניה. תירגם מגרמנית הנרי וסרמן

תגובות

אתמול, כאשר חלפתי על גינת גת שמנים, ירדתי לעבר גיא בן-הינום בדרכי לביקור במחנה צוענים ופגשתי בבדווים שהרקידו דוב, נפל מבטי על חלקת דשא, נחבאת במדבר האבן. או אז התחוור לי מדוע כה דאב לבי: אין אביב בירושלים.

באביב חושפות הערים הגדולות את פעימות חייהן. במבוכי האבן נטולי החיות מתגלות פתאום צפונות הלב של אישיותן. בווינה נפתחים באביב ביתני החורף המסוגרים של בתי הקפה, פריחת המרפסות הססגונית מתפשטת וגולשת אל המדרכות, מפתה את העוברים והשבים לחלום על אביב מתובל בריח מוקה. בברלין מתחילה עכשיו המולת סוף השבוע, ולענן הבנזין המרחף מעל פאריס נוספים עקצוצים חריפים של פודרה וזיעה. בכיכר סן פייטרו ברומא מקמרות המזרקות קשתות של צבע על פני סטווי עמודים מבהיקים, לאורך טיילת הדנובה בבודפשט מתהלכים בגאון משוטטי האספלט המרושעים, ובשמש האביבית מתנדף לו הסקנדל האחרון של עונת החורף. באביב מציגות הערים הגדולות לראווה את הדיוקן הערום של לבן הרחב. אך בירושלים אין אביב.

הקדושה והשעמום חקוקים באבנים עתיקות היומין ומולכים בירושלים. המלנכוליה היתה לאבן, המסורת - לשעמום. כאן, בן עשרים ושלוש אתה אבי משפחה, בן שלושים אתה בעל בית פטריקי, בן ארבעים וחמש - סבא. בחורף אתה מפהק בעודך קופא, בקיץ אתה מפהק בעודך מזיע, והמעבר בין שניים אלה הוא האביב.

כאשר ברחובות עולות קריאותיהם של מוכרי הגלידה עם קריאת המואזין המברך את השחר העולה בצבעי ארגמן, יודעים הכל שהקיץ הגיע. כאשר חברת הנסיעות קובק משלחת את תייריה הפראיים להתנפל על אתרים היסטוריים, יודעים הכל שהאביב הגיע. אך בשיממון האבן של הרי יהודה אין מדשאות פורחות, רק כרסיהם הצבעוניות של הבקבוקים בקיוסקים מתמלאות במיצים חדשים. אין רוח עדינה ומלטפת של חודש מארס, אלא רק חמסין. השירוקו של המדבר משיב את חומו ואת נשימתו המאובקת על אזרחיה הקודרים של עיר הקודש, שחילצו בגניחות את חליפות הפשתן שלהם ואת כובעי השעם שלהם משכבות של אבקה נגד עש. הציפורים דוממות ביערות הבלתי קיימים. מצודת ציון, עתיקת יומין ויודעת כל, משקיפה לעבר המרומים הנצחיים; חכה רק רגע... עוד מעט יהיה שוב חם ושוב קר ושוב חם ושוב קר, ולבסוף תמות.

היה איש אחד, שהכיר היטב את יופיה של עירו הבנויה לתלפיות, העיר העצובה, כי מלך בישראל היה האיש. והוא אמר בבת צחוק "הנך יפה!" ובשמחה אמר "מה יתרון לאדם בכל עמלו?... הבל הבלים הכל הבל!" הוא נאנח "עשיתי לי שדים ושדות ותענוגות בני האדם, שדה ושדות... והנה הבל הבלים ורעות רוח"... ומגדליה של מצודת ציון, הצפים לבדם בשחקים, הנידו ראשם בהסכמה.

לא, להבדיל מערים אחרות, ירושלים לא תואיל לחייך. ובשעה שגעגועים מעוררים בקרבך רגשות עזים, לא תמצא בה רוח מלטפת המרככת את חומרת פניה שקפאו באבל תמידי. אין אביב בירושלים.

מקום מושבו הרשמי של האביב הוא שישים קילומטרים מערבה, והוא אף רשום כך על המפה.

את תל-אביב שלי, "עיר האביב", עיר לחוף הים, הקיטשית שבערי תבל, את שניצבת נכוחה מול ונציה, עד כמה אוהב אותך לבי מחלל הקודש. כאשר נערים מאופרים בשחור בדמות נערי השוקולד מהפרסומות (=למרגרינה) של "Talmi" ולבושים במחלצות נוסח הוליווד גוררים את מלכת פורים על גבי עגלה ברחובותיך הצוהלים, והיא מתאמצת לחייך כמו כוכבת הקולנוע בבה דניאלס, ומיד אחריהם, בתהלוכת הקרנבל, כמה משעשע, באה מברשת שיניים ענקית, שאיננה אלא פרסומת למי פה Ozonol, ואז מופיעים כמה יהודים שחומים מתימן ומרקידים דובים וכך הלאה... היכן נכתב שלסגנון ולטעם טוב חלק באושר? תל-אביב היא התגלמות מאובנת של העדר סגנון, זעקת השבר של האדריכלים, העדר המסורת החיה והנושמת, שצמחה מן החולות בימים של גאות (כלכלית) משתוללת, כאשר, כפי שכבר ידוע, ספרים שימשו אדריכלים ועורכי דין - סתתים.

את תל-אביב, עיר אביב ביזארית, ולד פגום זוהר על חוף ים רווי שמש - אילו סרוונטס שורר עלי?, אילו צייר? מארק שאגאל ואילו חמישה חתולים וחמישה נגני סקסופון שחורים היו מוסיקת הרקע שלך. את שיקוץ לכל, לבעלי עצבים עדינים ועיניים מעודנות. ובשעה שהגבירות התרבותיות עד לזרא של החברה הבורגנית בירושלים - שם החרדל מקומו בסנדוויץ', הארכיאולוגיה מקומה בשיחת הטרקלין של שעת התה, וה-Social Work למען ה-Baby Home מגדרות את חוקי הברזל של הטעם הטוב, נותנות את דעתן עליך, הן מכרכמות את אפיהן ופולטות Shocking לתוך מטפחותיהן. ומשום כך הן נוסעות בעונת הקרנבל לתל-אביב, כולן ללא יוצא מן הכלל, זקנות וכמעט-צעירות, עד כי ירושלים נותרת שוממה ומתאבלת, כאילו ניצבו עליה הפלשתים הקרתנים בשער.

טורים ארוכים של מכוניות מזדחלים מן העיר הקדושה אל עיר הדיונות, כנחשים על כבישי האספלט מוכי השמש, וכאשר נשארים הרי יהודה מאחור, מתמלאים האפים בריחותיו ובתאוותיו של האביב. משוכות צברים, חורשות דקלים, פרדסים אפופי צבעים וריחות מתוקים, כולם מברכים, כמו כתמי צבע גדולים בוערים בשמש. ירוק וצהוב מתחת לתכלת עולים מן הדיונות ומן הים - ואז, כמו גלים של כאוס מתפרץ מכבה על ראשינו הקרנבל בתל-אביב.

יש רק מלה אחת היכולה להביע את המצב הזה: המלה הברלינאית הנאה meschugge. במצב זה נמצאת תל-אביב כולה, אחוזת תזזית היא עומדת על ראשה, ורגליה רוקעות באוויר. ערבים, הבאים לכאן מיפו כדי לצפות מקרוב יותר בבית המשוגעים, פוערים את פיותיהם וחושבים: "אינשאללה, סוף סוף נכנס השטן בתל-אביבים". ותייר אנגלי, חבוש כובע שעם מעוך, ועניבתו מתנשאת מעל גובה כתפיו, נאנח בפסקנות: "ואני תמיד האמנתי שעם הספר הוא קורבן למחלת קיבה ולמלנכוליה - oh dear". במשך שלושה ימים תמימים הרחובות שרים ורוקדים, כל בני האדם אחים, העולם הוא גן עדן והחיים הם גן ילדים. במשך שלושה לילות תמימים ראשי שבטים של קניבלים מובילים שפיריות לסעודות חגיגיות, והמלך השמן של אפגניסטאן, מתחת לשולחן המכוסה פתותי נייר, עושה כל שביכולתו כדי לשתות יותר מיהודה המכבי. במשך שלושה ימים ושלושה לילות שוכחים המבקרים מירושלים את הכבוד הפטריקי שלהם, ומסירים כל עכבותיהם וקודשיהם מבעד לדוק של עייפות. הם מתהלכים אנה ואנה, אפיהם כאורך אמה ועליהם ניצני צברים. והם אינם נותנים עוד את דעתם להעדר הסגנון של תל-אביב, לכך שהיא קיטשית, וכל כולה תאוות חיים חסרת מעצורים, המפעפעת מכל הנקבוביות...

וכעבור שלושה ימים: טורים ארוכים של מכוניות מזדחלים כנחשים על כבישי האספלט מוכי השמש מעיר האביב אל הקדושה היושבת מעלה. והנוסעים מוכי חמרמורת וטבעות שחורות מתחת לעיניהם. בעודם קופאים, הם עוטפים את עצמם מחדש במסורותיהם, בעכבותיהם ובקודשיהם. ואורחות חיים מדוקדקים, עם סנדוויצ'ים של חרדל, עם ארכיאולוגיה ועם Social Work למען ה-Baby Home, ממתינים לחוזרים בתשובה ומקבלים אותם בזרועותיהם בחיוך מסויג. 64 קילומטר של כביש אספלט ובשני קצותיו שתי ערים, שתי פלנטות זרות ומרוחקות. הפטריקי העייף, שהעבר שייך לו, וה-Parvenu המטפס מעלה בסולם החברתי, חסר הסגנון, שהעתיד שייך לו.

עריכת תרגום בת-חן פירסט

ארתור קסטלר (1905-1983) שהה בארץ בשנים 1926-1930 ככתב של כמה יומונים ליברליים נפוצים שיצאו לאור בברלין. הוא נהג לשלוח כתבות למוספים של סוף השבוע, ונראה שהמאמר נכתב באותה תקופה. קסטלר מצא פגם בחיי הקיבוץ, ראה שחורות באשר לעתיד היחסים בין יהודים לערבים, וחזר עד מהרה לגרמניה. המאמר נתגלה על ידי הביוגרף של קסטלר, כריסטיאן בוקארד, שמסר אותו לידי Kalonymos, ידיעון של "המכון להיסטוריה יהודית-גרמנית ע"ש שטיינהיים" בעיר דויסבורג (הידיעון נקרא ע"ש שושלת הרבנים שהתיישבה בקהילות שו"ם בימי הביניים), חוברת מס' 1 בשנה התשיעית להופעתו, 2006.



עדלאידע בתל-אביב, 1955. הקיטשית שבערי תבל, ולד פגום זוהר על חוף ים רווי שמש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו