שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה משקיע הצבא בהוראת פילוסופיה יוונית

בימים אלה מציינת תחנת גלי צה"ל שלושים שנה לאחד המפעלים הוותיקים בתרבות הישראלית: סדרת ההרצאות והספרים של "האוניברסיטה המשודרת", שנהפכה כבר מזמן לקלאסיקה של מו"לות ישראלית; חגי בועז, עורך הסדרה, מסביר כיצד נבחרים הקורסים לתוכנית וגם איזה קורס לא יופיע בה כנראה בקרוב (כמובן, קורס על הכיבוש)

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר שפירא

בסוף ספרה "פרדוקסים" (1996), אחרי מסע מפותל במשעולי הלוגיקה, מגיעה ענת בילצקי למסקנה כי "פרדוקסים אמיתיים הם בלתי פתירים ודווקא הלוגיקה יוצרת אותם". לדעתה, חוסר ההינתנות לפתרון מעיד כי "סתירות הן חלק מן המציאות ומחיינו המחשבתיים. עלינו ללמוד לחיות איתן, להסיק מסקנות בנוכחותן, ואולי אפילו להפיק מהן תועלת".

אין זה מופרך להניח שהטיעון הזה תקף גם ביחס למסגרת שבה שודר ונדפס: "האוניברסיטה המשודרת", תוכנית הרדיו וסדרת ספרים, שחוגגת בימים אלה 30 שנה לקיומה. קשה להפריז בחשיבותה של "האוניברסיטה המשודרת" (הקרויה על שם תרצה יובל-אלחנתי), שלהפקתה שותפים גלי צה"ל, אוניברסיטת תל אביב וההוצאה לאור של משרד הביטחון. לא זו בלבד שהיא מגשרת בין חוקרים ואנשי אקדמיה לבין הציבור הרחב ומעשירה את חיי התרבות הישראליים; היא גם מצליחה לשרוד ולשמור על אופיה חרף התמורות העזות שעברה החברה הישראלית.

לכבוד 30 שנות התוכנית משודר בגלי צה"ל במשך כל החודש האחרון מבחר מההרצאות ששודרו בעבר במסגרת התוכנית. בנוסף, ב-1 באפריל יתקיים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב אירוע חגיגי בהשתתפות נשיא המדינה, שרי הביטחון והחינוך, הרמטכ"ל, קצינים בכירים בצה"ל, מרצים שהשתתפו בסדרה ואנשי תקשורת; ובימים אלה רואים אור שני מארזים - ובהם כמה מהספרים המצליחים ביותר בתולדות הסדרה (ראו מסגרת).

כאשר מלאו עשר שנים ל"אוניברסיטה המשודרת" התגאה יצחק רבין, שר הביטחון באותה עת, בכך שצה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שמשקיע כסף בהרצאות בפילוסופיה יוונית. ואמנם, נדמה שהסדרה צבותה כבר מראשיתה בסבך של פרדוקסים: מפני שהיא מנסה להעביר חומרים עיוניים מורכבים בצורה נגישה; מפני שהיא נותנת במה ממלכתית לקולות ולתחומים שכמעט אינם מקבלים ביטוי בכלי התקשורת; ומפני שהיא אי של חירות ושל חשיבה אינטלקטואלית בתוך ממסד ביטחוני שאינו מצטיין דווקא בדאגה לתחומים הללו. על ההתנגשויות והסתירות שנוצרות בהצטלבות שבין אקדמיה, תקשורת וצבא, ועל הדרכים שבהן אפשר, או אי אפשר, לפותרן, ביקשנו לשוחח עם חגי בועז, העורך והמפיק של הסדרה בשבע השנים האחרונות.

*

נכנסת לתפקידך לאחר מותה של תרצה יובל, מייסדת "האוניברסיטה המשודרת" ומי שערכה את הסדרה והיתה הרוח החיה מאחוריה במשך שנות דור. מה היו הבעיות שעמדו לפניך בתחילת הדרך?

"אחרי מותה של תרצה אנשי גלי צה"ל התלבטו איך להמשיך את מפעל חייה, אם בכלל. אף אחד, בתחנה ומחוץ לה, לא עשה דבר דומה והיא השאירה אחריה יער ענקי של ידע שהתבטא ב-350 הקורסים שהיא ערכה מאז ייסוד התוכנית בסוף 1977. אנשי מחלקת האומר בגלי צה"ל הציעו לי להצטרף לעריכת התוכנית, בתחילה יחד עם פנחס עידן ויהושע סימון (שהיה החייל האחרון שעבד לצדה של תרצה). החלטנו להמשיך בדיוק באותה מתכונת שהיא הגתה, בלי לשנות דבר - לא את הפורמט, לא את משך ההרצאות, לא את אות הפתיחה, לא את שעת השידור.

"הרי הרעיון הזה - לתת לאיש אקדמיה לדבר ברדיו ברצף, בלי הפרעה, על נושא מדעי - נראה כל כך מנותק מהנוף התקשורתי של ימינו, שרצינו לשמר אותו כפי שהוא, כשמורת טבע. למעשה, האתגר העיקרי קשור למקום הבלתי אפשרי שהתוכנית תופסת: מצד אחד היא מנוגדת למצב הרוח התקשורתי התזזיתי; מצד שני היא אינה מחויבת לכובד הראש ולכללי הידע האקדמיים. בשטח ההפקר הזה שבין אקדמיה לרדיו צמחה לה 'האוניברסיטה המשודרת' כצמח נדיר".

גם האקדמיה, גם המדיה וגם תחום ספרי המדע הפופולרי בישראל התרחבו והשתנו מאוד בשנים האחרונות. האם לא נדרש להתאים את התוכנית לרוח הזמן?

"גם היום, כמו בתקופתה של תרצה, נקודות המפגש בין האקדמיה לתקשורת הפופולרית הן נדירות מאוד. בדרך כלל, מומחים ומדענים נחשפים לציבור רק בעקבות גילויים פיקנטיים או סנסציוניים, או כשהם זוכים בפרסים יוקרתיים, אבל לרוב התקשורת אינה מתעניינת בשגרת העבודה והמחקר שלהם. 'האוניברסיטה המשודרת' היא אחת הבמות היחידות שמביאות לתקשורת האלקטרונית את מה שנעשה באוניברסיטאות.

"נכון שהתפיסה של תרצה נולדה והתפתחה באקלים שונה לחלוטין של ידע. בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 לא היו בישראל מכללות, לא היו סדרות רבות של ספרי מדע פופולרי כפי שיש היום בעברית, וגם ספרי עיון אקדמיים או ספרי לימוד פורסמו רק לעתים רחוקות, ולרוב היו אלה ספרים מתורגמים. תרצה פעלה מתוך השקפה חינוכית, שביקשה להביא את הידע להמונים דווקא מפני שהעיסוק האקדמי כה סגור ואליטיסטי ורק מתי מעט זוכים להיחשף לו. אני מנסה להמשיך בגישתה, בהנחה שלמרות כל השינויים וההתרחבות של מעגלי הידע עדיין יש מקום למוסד הזה.

"בניגוד לרוחות ההפרטה והאמריקניזציה הנושבות באוניברסיטאות ובתקשורת, 'האוניברסיטה המשודרת' היא אחד השרידים האחרונים של שידור ציבורי אמיתי, של חיי רוח ציבוריים שאינם פועלים לפי שיקולי רייטינג או מכירות. קח למשל קורס של ש. שפרה על מיתוסים מסופוטמיים ותרבות המזרח הקדום - באילו הוצאה לאור או גוף תקשורתי היו נותנים מקום לקורס כזה?"

*

בועז, בן 34, למד ומלמד בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שבו סיים לאחרונה את כתיבת עבודת הדוקטור שלו, המתמקדת בסוציולוגיה של השתלות איברים. הוא גם חבר מערכת בכתבי-העת "תיאוריה וביקורת" ו"מעין". הוא מספר, כי מאז החל בעריכת "האוניברסיטה המשודרת" גיבש תפיסה אחרת של ידע, הבאה לידי ביטוי בקורסים שהוא בוחר לשדר: "בימיה של תרצה המטרה היתה לקחת גוף ידע מוסכם, ברור ואובייקטיבי, ידע שכבר שקע והתמסד, למצוא מומחה באותו תחום ולתת לו להעביר קורס. והיא אכן כיסתה שפע של תחומים (בעיקר מדעי הרוח, תוך שימת דגש על היסטוריה, פילוסופיה ויהדות, אבל גם מדעים מדויקים ומעט מדעי החברה), ועבדה עם השמות הכי גדולים באקדמיה הישראלית.

"אני לא מחפש רק ידע ששקע, אלא גם דברים חדשים ועכשוויים שנכנסו לאקדמיה במרוצת השנים, כולל נושאים אינטר-דיסציפלינריים או כאלה המעוררים דיון כמו פמיניזם, לימודי סביבה ותיאוריות ביקורתיות במדעי החברה. כל עוד הקורסים נעשים בצורה עריכתית נכונה, לא אכפת לי שהמאזין לא רק ילמד אלא גם יתעצבן; שהקורס לא יהיה רק סיכום של הידע, אלא גם יביע את עמדתו של המרצה. זה עשוי לגרום למאזינים ולקוראים להתווכח עם המרצה וכך להסיר את מעטה האובייקטיביות של הידע".

כדוגמה לכך הוא מציין קורס על זנות, בעל השם הדו-משמעי "נשים מופקרות", שייכלל בסמסטר הבא (באמצע אפריל). המשפטנית ד"ר שולמית אלמוג תציג בו דיון עכשווי בשאלות אתיות ופוליטיות הנוגעות לסחר בגוף וליחסי הכוח בתעשיית המין. קורסים נוספים שהעלו סוגיות חברתיות אקטואליות הם "משבר הגלובליזציה", שהעביר ד"ר דב חנין (עוד לפני היבחרו לכנסת מטעם סיעת חד"ש) ו"משבר האקלים" של הסוציולוג דני רבינוביץ.

כיצד נבחרים המרצים ועד כמה חשובה המומחיות שלהם בתחום המדובר?

"אני לא מרבה להתייעץ עם מרצים בשאלה את מי כדאי לקחת, אלא מנסה לחשוב בצורה יותר עיתונאית - מה ומי יכולים לעניין, במיוחד בתחומים שיש בהם חסר ועדיין לא יצא בהם ספר בסיסי בעברית. אני שומע דיווחים מסטודנטים או מאנשים שונים על מרצים, ולפעמים בוחר גם באנשים מחוץ לאקדמיה, כשהם נראים לי מתאימים יותר למדיום.

"אני לא מחפש את חזית המחקר החדישה ביותר או את החוקר הטוב ביותר - אלא את המרצה שיתאים לשידור ברדיו. אני מבקש מהמרצים לא להתמקד בנקודה הספציפית שבה הם מתמחים, אלא להתפרש ולחשוב באופן חופשי ורחב, להשתחרר מכללי הניסוח והכתיבה הדקדקניים שנהוגים באקדמיה".

לאחר שנבחר מרצה, בועז מנחה אותו ועובד עמו במשך כמה חודשים על הקורס, לפני ההקלטות ובמהלכן, בעוד שהפורמט נשאר קבוע: בכל קורס 13 הרצאות, כל אחת נמשכת 22 דקות. לדברי בועז, המסגרת הרדיופונית מחייבת שמירה על מתח ועל פשטות: "בדרך כלל צריך למצוא אצל כל מרצה את האיזון בין קריאה מהכתב לבין דיבור חופשי, כדי שזה יישמע מעניין. הרבה פעמים אני אומר למרצה, 'בוא ננסה להקליט שוב, בלי דפים, תדבר אלי בהקלטה כאילו שאנחנו נפגשים בבית קפה ואתה מספר לי על הנושא הזה'. במקרים לא מעטים זה לא עולה יפה גם בהקלטות חוזרות ואני נאלץ לוותר על הקורס".

*

בכל שנה משודרים בגלי צה"ל שלושה סמסטרים של "האוניברסיטה המשודרת", ובכל שנה מתפרסמים בהוצאת משרד הביטחון שישה-שבעה ספרים, הזהים כמעט לגמרי לקורסים הרדיופוניים (עורך הסדרה בהוצאה הוא ישי קורדובה). לא פעם נוקף זמן רב מהשידור עד צאת הספר, בעיקר מכיוון שהמרצים (שמקליטים את הקורסים בהתנדבות ומקבלים תגמול כספי סמלי על הספרים) מתעכבים בהגשת כתבי היד. אף שהסדרה מתאפיינת לרוב בספרונים, חלק מהמרצים מרחיבים את הגרסה המודפסת לספר לימוד מקיף של כמה מאות עמודים; זאת, לנוכח המחסור בספרות מחקרית בעברית ובידיעה שסטודנטים רבים נעזרים בספרי "האוניברסיטה המשודרת" בלימודיהם.

בועז אומר כי הוא נהנה מחופש פעולה ואינו נתקל כמעט בלחצים, על אף השתייכותה של התוכנית לתחנה צבאית. הוא מספר כי ישעיהו ליבוביץ - מי שהיה קרוב לוודאי האינטלקטואל הציבורי השנוי במחלוקת העזה ביותר בתולדותיה של ישראל, והשתתף בכמה מהקורסים הפופולריים ביותר של "האוניברסיטה המשודרת" - הביא עמו פעם להקלטות מרצה גרמני. האחרון לא האמין כי הצבא הישראלי מאפשר לליבוביץ לשאת דברים באופן חופשי, בלי לפקח עליו ולצנזר אותו, ורצה לראות זאת במו עיניו.

ואף שבועז מבקש לשפוך אור בחלק מהקורסים על שסעים וקונפליקטים עכשוויים בישראל, הוא מודה כי "יש גם מגבלות בעצם המתכונת של הסדרה. זו לא פובליציסטיקה, שבה המרצה באמת יכול להגיד מה שהוא רוצה, וגם בקורסים שיש בהם עמדה מסוימת אני משתדל שזה ייעשה באופן הגון, לפי כללי משחק מוכרים. יש נושאים שלא יעברו בגלי צה"ל - לדוגמה, קורס ביקורתי על הכיבוש הישראלי בשטחים. אבל עדיין יש דרך רחבה מאוד ואינספור נושאים אחרים שאפשר לטפל בהם, גם באופן ביקורתי".

הוא משתדל להגדיל את ייצוגם של נשים, מזרחים, מהגרים וגם ערבים בין המרצים המשתתפים בסדרה - אף כי לא פשוט למצוא אותם, בעיקר משום שהאקדמיה הישראלית אינה משופעת בהם. לצד מומחים ידועי שם בתחומם, הוא משלב גם חוקרים צעירים, "כדי ש'האוניברסיטה המשודרת' לא תקפא על שמריה אלא תתחדש כל הזמן. אני חש שיש לי זכות גדולה מאוד למלא את התפקיד הזה, אבל גם אחריות גדולה לשמור על שמורת הטבע הזאת. אני מרגיש כמו מנהל תיאטרון של הצגות יחיד; אין נושא שלא ניתן להציג אותו, לדבר עליו וללמוד אותו. שודרו כבר יותר מ-400 קורסים בתיאטרון הרדיו הזה, אבל אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לעשות".

ישעיהו כוכב עליון

מתוך 407 הקורסים של "האוניברסיטה המשודרת" ששודרו במרוצת השנים בגלי צה"ל, 320 פורסמו לאחר מכן כספרים על ידי ההוצאה לאור של משרד הביטחון ורבים מהם זכו לפופולריות. את שני המקומות הראשונים ברשימת רבי-המכר של הסדרה תופסים ספרים מאת ישעיהו ליבוביץ: "אמונתו של הרמב"ם" נמכר ב-25 אלף עותקים ו"גוף ונפש" ב-20 אלף עותקים. שלושת הספרים הבאים ברשימה הם "האיסלם" מאת חוה לצרוס-יפה (15 אלף), "המקורות היהודיים של הנצרות" מאת דוד פלוסר (14 אלף) ו"הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה" של אביעד קליינברג (11 אלף).

ליבוביץ הוא גם המרצה שהשתתף במספר הקורסים הגבוה ביותר (שישה) ואחריו - הפילוסוף יוסף אגסי (חמישה; השניים העבירו יחדיו את הקורס "שיחות על מדע וערכים"). בנוסף לכך, ליבוביץ הוא היחיד מבין כ-280 המרצים שהשתתפו ב"אוניברסיטה המשודרת" שקורס שלם הוקדש לו: "אמונתו של ישעיהו ליבוביץ" של נעמי כשר, ששודר ב-1997, במלאות שלוש שנים למותו.

ואם לא די בכך, ליבוביץ גם מככב בשני מארזים מיוחדים, היוצאים בימים אלה לציון שלושים שנה לסדרה. כל אחד מהם כולל חמישה ספרים ודיסק, ובו הרצאות פתיחה של חלק מהקורסים (מחיר למארז: 198 שקלים). במארז המוקדש לדתות מאוגדים הספרים של ליבוביץ על הרמב"ם, קליינברג על הנצרות, לצרוס-יפה על האיסלם ולצידם - "ראשית הבודהיזם" של שלמה בידרמן ו"הדת הסינית" מאת מאיר שחר.

המארז השני מתמקד בפילוסופיה ונכללים בו "ויכוחים על אמונה ופילוסופיה", ספר משותף לליבוביץ ולאביעזר רביצקי, וכן "ניטשה: עיונים בתרבות המערב" מאת רחל שיחור, "פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה" של יוסף בן שלמה, "אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד" מאת אבי שגיא ו"זן בודהיזם: היסטוריה ופילוסופיה" מאת יעקב רז.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ