בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באתי, חדרתי, הזדקרתי

מגדל בבל במקום גן עדן, מרכז עזריאלי במקום אחוזת דג'אני: אלון חילו מציג בספרו החדש את שני הצדדים השלובים בסיפור שלנו ושל הפלשתינאים

תגובות

אחוזת דג'אני, מאת אלון חילו, הוצאת ידיעות ספרים, 2008, 367 עמודים

בספרו החדש, "אחוזת דג'אני", מתאר אלון חילו את הכובש כגבר שחזותו מערבית-אירופאית, לשונו חלקלקה ומבטאת אהבה, בעוד הוא שטוף זימה ותאוות השתלטות. יחסו של הכובש לנכבשיו הוא דורסני ויהיר, נקביהם נראים בעיניו יעדי חדירה, ובעודו מבצע את זממו הוא ממיר את הטבעי, הנשי והקעור בגברי, מתנשא וזקור. כדי לתאר בחופשיות הוויה גברית-מערבית-כובשת מתרחק חילו לשנת 1895, אך מתקרב ללב תל-אביב המוכרת לנו היום.

הרומאן מתאר את חדירתו של האגרונום היהודי חיים מרגליות קלווריסקי בן העלייה הראשונה, דמות היסטורית ריאלית, לאחוזתם, לגופם ולנפשם של הערבייה עפיפה ובנה צאלח; תחילה בדברי חלקלקות, אחר כך ביצירת ברית של טיפוח ועזרה לילד ולאמו, ולבסוף בתביעתו הנחרצת לקבל לידיו את קושאן האחוזה ולהעבירה לבעלותו. בתחילת הרומאן, בתשרי תרנ"ו, בביקורו הראשון של האגרונום היהודי באחוזה, עפיפה היא אשה צעירה, חושנית וצחקנית, בנה צאלח הוא נער רומנטיקן ומלנכולי העסוק בכתיבה, ומרחבי האחוזה מתוארים כגן עדן בראשיתי שאדמתם דשנה ושופעת ובמרכזם באר מים חיים, אנלוגיים ומטונימיים לגבירה הערבייה הצעירה. בסוף הרומאן, לאחר השתלטות האגרונום היהודי על האחוזה ובני ביתה, האשה הערבייה משתגעת, בנה מוצא את מותו בטביעה, ופניה החדשות של האחוזה הן מגדלים מזדקרים ש"ראשיהם בשמים".

תוצאה עתידית זו של הכיבוש תואמת במדויק את חזונו הקודח של בן האחוזה, הילד צאלח, שאותו הוא מספר בזמן הווה ל"מלאך גבריאל" שלו, מושיעו ומהרסו: "במלחמה הגדולה יקומו היהודים ויחריבו את האחוזה ולעתיד לבוא יבנו על אדמותיה מגדלים שלושה, גבוהים מאוד, ראשיהם בשמים, מרובע, (...) משולש, (...) עיגול", חזון המהדהד את מוטו היצירה, "הרסנו אותם ואת עמם יחדיו" (סורה כ"ז בקוראן), ואת סיפור מגדל בבל שבספר בראשית. תשוקת האגרונום היהודי לכבוש ולבעול את האחוזה וגבירתה מתחבאת במסווה של דאגה לבנה היחיד. לקשר הנרקם עם הנער יש אופי גופני-ארוטי: באחד המפגשים הראשונים ביניהם מציע הגבר היהודי ללמד את הנער הערבי שחייה, קופץ עירום אל מי הבריכה, והנער אינו מעז אלא לדגדג בקצה בוהן רגלו את המים, עד שהוא נמשך בכוח בידי הגבר המבוגר.

"אחוזת דג'אני" בנוי מהצלבת יומניהם של שני גברים כותבים, יהודי וערבי, השונים זה מזה בתכלית השינוי, נמשכים ומתעבים בה בעת. יומניהם שזורים זה בזה ומגלמים את הווייתם העקרונית של הכובש והנכבש ואת הנראטיווים הציוני והערבי-הפלשתינאי. דיוקן הכובש מתממש כאידיאלי ומושלם בעיני הנכבש. בחדרו הסגור מצייר הילד הערבי את האגרונום היהודי בהעצמת גופו של הזר ובביטול גופו-שלו: "דמות האיש הנוכרי ויפה התואר, קומתו התמירה, שריריו התפוחים, שערו המתולתל הצהוב, עיניו הכחולות מפיקות הטוב והתבונה, ומה נערץ עלי מלאך זה, קצה אצבעו הקטנה יקר לי מכל גופי שלי עצמי".

תשוקתו הקיומית-האובססיווית של הגבר הזה היא בעילת הגוף הנשי. כבר בעמוד הראשון של הספר מתלונן המספר, האגרונום קלווירסקי, המצוי בחברת אשתו על סיפון האונייה בדרכם ליפו, כי "שורש צרותיו ותעניותיו היא האדונית", שאף כי "חמוקיה לבנבנים ועסיסיים, שדיה כרימונים המלאים להתפקע", אין היא מאפשרת לו "למלא חובה נעימה של בעל" ואינה מתירה לו "לבוא בשעריה". הלשון מתארת הן את האשה והן את "ארץ ציון". בעיניו, אדמת הארץ וגוף האשה, "יפות מכל יופי", הם יעדי חדירה וכיבוש ותו לא. האגרונום מבטא את הדבר בפנייתו לצמד הסרסורים סלים וסאלם שיעזרו לו למצוא: "שתיים אלה, אדמה ערביאה ואשה ערביאה, לבוא על זו ולבוא על זו".

חולשתו ואחרותו של הנכבש ניכרות בגופניותו הפגומה. כך מתרשם האגרונום מהילד בפגישתם הראשונה: "הילוכו רופף, וגופו גוף ילד מפגר, לוקה בשכלו... כל מעשיו נתונים בצלמה ובדמותה של הנקבה... הילד הנעבעך (...) הרי הוא יהודי במידת מה, ברצינות דבריו, בחיוורון פניו, בידיו החלושות". ביטוי נוסף לשוני בין הכובש לנכבש ניכר בפתיחה של דפי יומנם ובסגנון כתיבתם. האגרונום היהודי, אף שזה עתה הגיע לארץ ישראל, כותרות דפי יומנו מקובעות ומושרשות בזמן ובמקום כתיבתן, בתאריך עברי ויהודי, בבחינת עדות נחרצת לנוכחותו הפיסית. לעומת זאת, דפי יומנו של הילד הערבי, יליד הארץ, מחוסרי כל עיגון במקום ובזמן, תופעה ארס-פואטית המטרימה את היעלמותו בבחינת "היה או לא היה" במרחבי הארץ וסיפור עברה. כתיבתו של האגרונום היהודי משלבת אירועים ודמויות היסטוריות מוכרות מהעלייה הראשונה, ואילו אופי כתיבתו של הנער הערבי הוא פנטסיונרי, מלנכולי ורומנטי. באופן אירוני, דווקא כתיבה פנטסיונרית זו של הערבי הצעיר מתגלה בחלוף השנים כתואמת במדויק את המציאות הנופית-הפוליטית בארץ ישראל.

הצלבה מעניינת נוספת בין האתוס הציוני לאתוס הערבי-הפלשתיני היא בציטוטים השזורים ביומנים מתוך הטקסטים המכוננים של שתי התרבויות והדתות. כך שוזר הנער הערבי פסוקים מנוקדים מהקוראן, בעוד שהאגרונום היהודי שוזר טורי שיר מנוקדים מתוך "התקווה". נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", מוצג ביומנו של האגרונום היהודי כקבצן חסר בית, ובתי השיר המצוטטים מורדים מגדולתם הקנונית. כאשר מקדים האגרונום לשוב לביתו הוא שומע את ידידו אימבר עוגב על האדונית-אשתו, וכאשר הוא מסולק בבושת פנים מבית חברו משתמש אימבר בציטוט חסר של "התקווה" כדי לתרץ את פריצותו באומרו: "לה לה לה לה לה לה / התקווה הנושנה; / לשוב לארץ אבותינו, / לעיר בה דוד חנה".

שתי נשותיו של האגרונום מייצגות כל אחת היענות שונה של פלח אדמה אחר לאגרונום הרוכש, חורש ובועל. אשתו החוקית, המכונה אדונית, שערה בוהק וצהבהב, "פקועה כפקעת עצבים (...) ערוותה צחיחה מכל צחי" והיא מסרבת בתוקף לבקשות בעלה. לעומתה, הערבייה, שערה שחור, והיא "מצחקקת צחוקים הרבה (...) ערוותה רטבובית ועמוקה", והיא מארחת בשמחה את האגרונום היהודי במיטתה ובאחוזתה. נקודת המפנה בהתנהגותן של הדמויות ובמערכות היחסים ביניהן היא במעשה קנוניה של עפיפה, המוכה ומושפלת על ידי בעלה השנוא. מעשה מכריע זה אינו מתואר ביומניהם של הגברים הכותבים, למעט סימני מחיקתו, אך עקבותיו ניכרים בדיעבד בתנועותיה הכפייתיות של האם. מותו הפתאומי של אב המשפחה, בעודו ישן שנת ישרים במיטתו, משבש לחלוטין את התנהלות הדמויות ברומאן. צאלח מאשים ברצח את האגרונום היהודי, וכמו המלט מתמלא רגשות שנאה ונקם כלפי מי שהוא תופש כרוצח אביו, שזכה במשכבה של אלמנת הנרצח. עפיפה, הרוצחת הסמויה, מתמלאת רגשי אשם וכמוה כליידי מקבת, דעתה נטרפת עליה, והיא משפשפת באובססיוויות את כפות ידיה ושואלת: "מה אתכן, ידיים, לעולם לא תהיינה נקיות? (...) ריח דם כל הזמן; כל בשמי ערב לא יצליחו לבשם את היד הקטנה הזאת". הדהוד שייקספירי נוסף הוא בדרך מותו הנקבית-הרומנטית, כמין אופליה, של הנער הערבי. לאחר שחזה במפלת אביו, אמו ואחוזת ילדותו, הוא לובש את שמלת הכלולות של אמו, נועל את נעליה הזהובות ומטביע עצמו במי נהר אלעוג'ה ופרחים צרורים בזרועותיו.

מעלתו העיקרית של הרומאן הוא בהרחבת נקודת המבט בשחזור האתוס הציוני, שאנחנו שבים ומספרים לעצמנו במלאות שישים שנה למדינת ישראל. סצינת הפתיחה של הרומאן, "על סיפון האונייה ליפו", מתכתבת במודע עם יצירות של סופרים מרכזיים בספרות העברית, "תמול שלשום" של עגנון ו"עצבים" של י"ח ברנר. אבל בשונה מיצירות קנוניות כאלה, טוען חילו, במבנה המיוחד של ספרו זה, שהסיפור הציוני אינו בבחינת "סיפור לבדד ישכון", אלא הוא שזור לבלי התר בסיפור הערבי-הפלשתיני. רק התבוננות, תיאור והכרה של שני הסיפורים, בציון שמותיהם של כל גיבוריהם, ערבים כיהודים, והכרת רקמת חייהם, תאפשר את העמדה הנפשית האופטימית שבה מסתיימת היצירה. האופטימיות המייחלת לטוב משותף לשני העמים ודוברת, בהתאם לכך, בגוף ראשון רבים, מנוסחת בלשון השורה האבודה מהימנון המדינה העתידה לקום. בתמונת הסיום של הרומאן מבקש האגרונום לפגוש את אימבר חברו, ומוצאו ממהר לנמל יפו, בדרך ל"ארץ אמריקא". המשורר חוזר על השורה כמה פעמים, "כאדם הטועם פרי גן עדן מתוק": "עוד לא אבדה תקוותנו".



מגדלי עזריאלי. "במלחמה הגדולה יקומו היהודים ויחריבו את האחוזה ויבנו על אדמותיה מגדלים שלושה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו