שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הפוליטיקה של הארכיטקטורה, הארכיטקטורה של הפוליטיקה

ספרו של אייל ויצמן, "ארץ חלולה", עוסק בצורה ובמבנה של הכיבוש הישראלי בשטחים ומראה איך ארכיטקטורה ותכנון מהווים המשך של המלחמה באמצעים אחרים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהושע סימון

Hollow Land: Israel's Architecture of Occupation

$34.95 ,.Eyal Weizman. Verso, 318 pp

"האדריכלות והפוליטיקה בישראל מעלימות עין זו מזו", קבע האדריכל צבי אלחייני במאמרו "כיבוש+באוהאוס" ("סטודיו", גיליון 161). הספר "ארץ חלולה: הארכיטקטורה של הכיבוש הישראלי" מאת אייל ויצמן, שראה אור באחרונה באנגלית, מראה איך מראית העין שעליה מדבר אלחייני היא למעשה שיתוף פעולה הדוק ועקבי. הספר עוסק בצורה ובמבנה של הכיבוש הישראלי בשטחים ומראה איך ארכיטקטורה ותכנון מהווים המשך של המלחמה באמצעים אחרים.

אחרי שערך יחד עם רפי סגל את הקטלוג "כיבוש אזרחי: הפוליטיקה של האדריכלות הישראלית", שעסק בבנייה בשטחים ובתפקיד האדריכלים הישראלים והארכיטקטורה הישראלית במשטר הכיבוש (הוא צונזר בידי עמותת האדריכלים ב-2002 ואחר כך פורסם בהוצאה משותפת של "בבל" ו-"Verso"), פונה ויצמן בספרו החדש לתאר "איך זה עובד" - חוקי בנייה ואסטרטגיות בינוי, טרנדים ארכיטקטוניים, טקטיקות לוחמה, חסימה והפרדה, הצהרות של ראשי צבא וממשל, ראיונות עם קצינים בכירים, גיאוגרפיה, טופוגרפיה ודמוגרפיה. הספר נפתח בכיבוש הבריטי במלחמת העולם הראשונה ובצו של המושל הצבאי הראשון בירושלים, קולונל רונלד סטור, שחייב בנייה ב"אבן ירושלמית" - ומסתיים אחרי למעלה מ-250 עמודים וכמעט מאה שנה.

העניין שהספר מעורר נובע לא רק מתגליות עובדתיות (הוא מרכז יחד פריטים מרתקים רבים מגופי ידע שונים וחופפים: ארכיאולוגיה, גיאולוגיה, תיאוריה ביקורתית, ארכיטקטורה, היסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית), אלא במיוחד בהתמקדות שלו בכלי ההמשגה של הכיבוש הישראלי בשטחים. לכל אורכו של הספר מתעקש המחבר על פוליטיקה חומרית - הוא לא מצטמצם לדיווח עיתונאי שעורם עובדות על גבי עובדות (במטרה טהורת כוונות שהקורא יידע מה קורה בשמו ויעשה משהו בנידון); והוא גם לא נענה לניתוח המצומצם של התרבות, הדת והאידיאולוגיה (חביבי "השמאל הרך", המאשים בכל את "הפונדמנטליזם היהודי של המתנחלים" ו"המשיחיות האיסלאמיסטית של הפלסטינים"); אלא מתחיל מתוך המציאות החומרית, הטכנולוגית, הטכנית. בתוכה הוא מוצא מערכות יחסים ומבני כוח, וממנה יוצא אל הפוליטיקה של הארכיטקטורה והארכיטקטורה של הפוליטיקה.

בבואו לתאר את הכיבוש הישראלי בשטחים, המחבר דוחה את ההגדרה הפשוטה של "קולוניאליזם" - מאחר שזו מניחה שיטת שלטון ושליטה המסדרת את המרחב על פי עקרונות ניהול וארגון מכוונים של המדינה הכובשת. הספר כולו מסביר כי ארגון המרחב הגיאוגרפי בשטחים הכבושים אינו נתון רק בידי ישראל, אלא הוא מפוזר בין שחקנים אחדים - רובם לא מדינות. המחבר רואה בשטחים הכבושים הצרנה של רעיונות ואינטרסים; מפה של היחסים בין כל הכוחות שמעצבים אותם - "חומר פוליטי" כדבריו.

"ארץ חלולה" יכול להיקרא כספר מדע-בדיוני עתידני ברוח כותבים בני המאה הי"ט, דוגמת הבריטי ויליאם מוריס, או ז'ול ורן עם "מסע אל בטן האדמה" שלו. הספר "ארץ חלולה" מציג את המרחב הדיסטופי של הכיבוש שבו הפרישה האופקית של הגיאוגרפיה נהפכת לחתך ורטיקלי: מבוך שאין דרך לצאת ממנו. בהקדמה לספר ("אדריכלות ספר"), כשהוא מתעכב על סיפור הקמת ההיאחזות מיגרון סביב אנטנה סלולרית, המחבר מציע כי: "ההיגיון של התקשורת הסלולרית נראה מתאים באופן מוזר לזה של הכיבוש האזרחי בגדה המערבית: שניהם מתרחבים אל תוך שטחים על ידי הקמת רשתות טריאנגולציה בין תחנות בסיס הממוקמות בשטחים גבוהים לאורך קווי קרינה או ראייה. בנוסף, הרשתות הסלולריות משרתות פונקציה צבאית. תוך שימוש בהן לשם תקשורת השדה שלו, הצבא יכול היה להחליף את מכשירי הרדיו הכבדים שלו עם כלים קטנים המסוגלים להעביר דימויים מהשטח ומיקומי GPS בין חיילים ויחידות" (עמ' 2).

בניתוח שלו את צורת השליטה של ישראל בשטחים, המחבר מסביר את ההתנתקות ואת חומת ההפרדה כמעבר משיטת שליטה שהסתמכה על נוכחות טריטוריאלית של ישראל בשטחים פלסטינים, לשליטה "מבחוץ" שמארגנת מחדש את המרחב - במחסומים, תקיפות טקטיות "זולות", מזל"טים ומפציצים. ויצמן כבר ניסח יחד עם רפי סגל את רעיון הוורטיקליות של הכיבוש במאמר "ההר" (בקטלוג "כיבוש אזרחי"): התנחלויות הגדה המערבית ממוקמות על פסגות ההרים והגבעות, חולשות על העמקים והוואדיות למרגלותיהן, שם נפרשים כפרים פלסטינים ומטעיהם. ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים נעשית באופן אנכי - אלה ואלה מאיישים מרחבים שונים.

קריאה כזאת של פני השטח של הגדה המערבית בפרספקטיבה אנכית, מראה את אין-המוצא שמציבה המציאות לפני פתרונות אנאפוליסיים שקוראים במפה דו-ממדית: ישראל משמאל לחומה ופלסטין מימינה. המחבר מראה איך המרחב חתוך וערוך גם בין הלמעלה והלמטה - כאשר פלסטינים בגאיות וצה"ל והמתנחלים על הצוקים.

תנאי השטח של הגדה המערבית מהווים בסיס להבנת הארכיטקטורה של הכיבוש. המחבר מנתח, בין היתר, את ניתוק היישובים הפלסטינים במחסומים שגרם להיווצרות כ-300 אתרי פסולת פיראטיים. אל אלה מצטרף הביוב הלא מוסדר וגם אשפה של קבלנים מערים ישראליות (כפי שתיארה עמירה הס במוסף "הארץ", 29.11.07). תוך הסכנה עם כוח הכבידה ותנאי השטח הבלתי נמנעים, ששום חומה לא תעצור, הרעלים מאתרי פסולת וביוב אלה נשטפים בגאיות, מחלחלים באדמה אל אקוויפר החוף ומזהמים את המים ששותים הישראלים. "באופן פרדוקסלי", מסביר ויצמן, "ההגבלות על זרימת אנשים האיצה את הזרימה חוצת הגבולות של הפסולת שלהם" (עמ' 20).

המחבר ממשיך מהפוליטיקה האנכית לפני השטח - אל תורת הלחימה של צה"ל. אם האדריכלים הישראלים פועלים כמצביאים, הרי שישנו מצביא אחד שפעל כאדריכל ממש - לא רק בבנייה (של התנחלויות) אלא גם בהרס. בפרק המיוחד ל"ארכיטקטורה של אריאל שרון", מושגים כמו "תכנון עירוני" ו"תכנון צבאי" מתערבבים. המחבר מתמקד בין היתר במבצע ששרון יזם ברצועת עזה כאלוף פיקוד הדרום ב-1971, שבו בולדוזרים של צה"ל חצבו שדרות רחבות במחנות הפליטים שאטי, ג'באליה ורפיח. ויצמן מסכם את הפרק על שרון "הארכיטקט/גנרל", שבשבילו פוליטיקה היתה מלחמה כמו שמלחמה היתה פוליטיקה - בשניהם העניין שלו היה בייצור מרחב. הוא קובע, כי בהשראת שרון כל תחומי החיים בישראל עברו מיליטריזציה: "המלחמה נגמרה פשוט מפני שהיא היתה עתה בכל מקום" (עמ' 85).

לאורך הספר מזכיר המחבר מושגים מתוך כתביהם המשותפים של ז'יל דלז ופליקס גואטרי - "אנטי אדיפוס" ו"אלף מישורים" (מטריקס, נומדיות, ריזום, רה-טריטוריאליזציה ודה-טריטוריאליזציה), ומראה איך אלה מסייעים בהטבת תיאור מצב הלחימה והבנייה בשטחים. הרגע המערער ביותר בספר מתרחש בפרק שמיוחד ללוחמה בשטח בנוי, אז מתחוורת לקורא העובדה שרעיונות רדיקליים אלה לא רק טובים לשימושו של המחבר בהסברת ה"גמישות" שמאפיינת את פרישת ההתנחלויות בגדה, אלא משמשים את צה"ל בפועל בפיתוח תורת הלחימה שלו בקרב האוכלוסייה הפלסטינית.

בין 1996 ל-2006 פיתח המלת"ם (המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל), בראשות התא"לים (במילואים) שמעון נוה ודב תמרי, תורת לחימה בשטח בנוי על פי עקרונות של עימות בעצימות נמוכה ולחימה נון-לינארית, בהשראת כתביהם של דלז וגואטרי, גי דבור והוגים פוסט-סטרוקטורליסטים עכשוויים נוספים, שעוסקים בפיתוח תפיסות המרחב והחלל. "שיטת הבית-בית", כפי שכונתה בלשון הרחוב הטקטיקה הצבאית של מעבר כוחות בתוך בתים, במקום ברחוב, במבצע "חומת מגן" (אפריל 2002), היתה לא פחות מאשר "גיאומטריה מהופכת" על פי תא"ל אביב כוכבי, לשעבר מפקד הצנחנים ואוגדת עזה והיום ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, המצוטט בספר.

בעקבות חוקר האורבניות הבריטי, סימון מרווין, קובע המחבר כי "'עולם הצללים' הצבאי-ארכיטקטוני מייצר היום תוכניות מחקר אורבניות אינטנסיביות ובעלות אמצעים רבים יותר מכל התוכניות באוניברסיטאות יחד" (עמ' 187). זה המקום לציין כי כחלק מה"ישראליזציה" של העולם המערבי, הטקטיקות שפותחו בצה"ל משמשות את צבאות אוסטרליה, בריטניה וכמובן ארה"ב בעיראק.

התחושה המצטברת מקריאה בספר הקולח הזה היא שהכיבוש הוא מערכת מפותלת של דיסטוריינטציה ומלכוד. בעקבות אריאלה אזולאי ועדי אופיר, המחבר מכיר בייחודו של מצב הכיבוש הצבאי כזמני: "הגדרת ה'זמניות' של הסכסוך היא שמאפשרת לו להמשיך ללא סוף" (עמ' 104). כבר בפתח הספר, כשהוא התעכב על בעיית הביוב, ויצמן הבהיר את בעייתיות מצב הביניים המתמיד שבו שרויים מחנות הפליטים הפלסטיניים. המלכוד של ה"זמניות" המוצהרת הוא שהופך את הושטת העזרה ההומניטרית לסיוע עקיף להמשך הכיבוש - בזמן שזרימת הביוב ברחובות מדגישה את זמניותו של מחנה הפליטים ואיתו את תוקף הדרישה לזכות שיבה, כל התקנה של מערכת ביוב קבועה (על ידי אחד הארגונים ההומניטריים) משחקת לידי הכיבוש בכך שהיא מבססת את מעמד מחנה הפליטים כקבוע. זהו הפרדוקס ההומניטרי.

אקורד הסיום של הספר מדכא גם הוא. בהתייחסו ל"מלחמה בטרור" ול"חיסולים הממוקדים", המחבר משתמש במושג "הרע במיעוטו", בעקבות עדי אופיר. על פי אופיר, הלגיטימציה לאי מניעת סבל או כאב היא באיום ההיפותטי של סבל או כאב גדולים יותר. הבעייתיות שאופיר רואה ב"רע במיעוטו" היא שמצב דברים זה הופך להיות שגור ונסבל ו"עוזר להפוך את העימותים בעצימות נמוכה לנורמליים" (עמ' 251), מוסיף ויצמן. כך, בתואנה שהרע יותר נחסך, הרבה "רעים במיעוטם" נעשים כל העת - ומתוך הסכמה רחבה.

יהושע סימון הוא עורך המגזין לקולנוע "מערבון" ועורך-שותף בכתב העת "מעין"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ