בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הספר והעיתון כאחד

איך צריך לקרוא היום את "בל אמי", הסאטירה של גי דה מופאסאן על העיתונות הצרפתית במאה ה-19? אפשר להניח אותו כנייר-שקף על עולם העיתונות העכשווי ולהתבונן באמצעותו בחולייו, גם בישראל. אבל זאת תהיה קריאה קלה מדי; האם אי אפשר להתבונן דרכו דווקא בעולמה של הספרות ולשאול אם הוא אכן נעלה על עולמה של העיתונות?

תגובות

בל אמי

גי דה מופאסאן. מצרפתית: דורית דליות-רבינוביץ'. סדרת "קראתי", ידיעות ספרים, ספרי חמד, 381 עמ', 88 שקלים

הרומן "בל אמי", שפירסם הסופר הצרפתי גי דה מופאסאן ב-1885, הוא אכן "מתקפה סאטירית נוקבת" על עולם העיתונות, כפי שכותב בהקדמתו עורך התרגום החדש של הספר, חיים פסח (עמ' 9); גיבור הרומן, ז'ורז' דורואה, הוא עיתונאי בלי כישרון כתיבה, בלי ערכים, בלי מצפון. אשתו כותבת לו את רשימותיו, פוליטיקאים מכתיבים לו ידיעות, המטרה היחידה שלו היא קידומו האישי. הוא רוצה להתעשר, לצבור כוח, להפוך בעצמו ביום מן הימים למושא הכתיבה של העיתון. והוא מצליח.

גם שאר העיתונאים המקיפים את דורואה במערכת העיתון "לה וי פראנסז" דומים לו: תאבי בצע, אופורטוניסטים, שרלטנים גמורים. במקום לעשות את תפקידם ולבקר את השרים ואת חברי הפרלמנט ואת בעלי ההון, הם לוחצים את ידיהם בחשאי, מקבלים שוחד בצורת כסף או כיבודים, נושאים את כליהם ואת דברם. אין ביניהם עיתונאי אחד עם מחויבות מוסרית, ואף לא אחד שחושב על טובתם של צרפת או הצרפתים. לכן לא מפתיע שעורך העיתון, מר ולטר, הוא יהודי; מי עוד יכול לעמוד בראשה של מכונת הכסף והשקרים המושחתת הזאת?

הספר מתאר בשאט-נפש את תהליך "עלייתו לגדולה" של אדם שאיננו ראוי לגדולה, לא מבחינת כישוריו ולא מבחינת מידותיו המוסריות; אבל אולי בעיקר לא מבחינת מוצאו - באחד הרגעים ה"סאטיריים" ביותר ברומן מחליט דורואה, בן למשפחה כפרית פשוטה מנורמנדי, לשנות את שמו לדו-רואה, כלומר מנסה לנכס לעצמו אצילות לא-לו.

מפתיע איך כמעט מאה שנה לאחר המהפכה הצרפתית נזעק סופר ליברלי כמו מופאסאן (דה מופאסאן, בעצם) להגן ברצינות כזו על טוהרתו של מעמד האצולה הצרפתי. אפשר לקרוא את הרומן הזה גם כך: החטא הקדמון של כל העיתונאים הנוכלים ברומן הוא שהם אינם משתייכים באמת ל"אצולה" - הם יהודים, הם "מהפריפריה" - אבל שהם הולכים וצוברים כוח והשפעה בחברה הצרפתית. "בל אמי" הוא רומן שקושר באופן מפורש - ושטחי, בניגוד לרומנים של בלזאק למשל - בין "דלדול הרוח" לבין התפוררותה של האצולה הישנה.

בהקדמתו לספר, מזכיר פסח כי "אפשר שהמתקפה הסאטירית הנוקבת של מופאסאן אינה אלא ביטוי לתסכול המצטבר של סופרים ואנשי רוח (...) מדחיקת מעמדה המרכזי של הספרות בבימת העיתונות" (עמ' 9). ואמנם, גם אם אין בעלילת הספר ממש סופרים ואנשי רוח המהווים אנטי-תיזה לעולם הערכים המדורדר של העיתונות, מרחפת מעליו כל העת "האלטרנטיבה האצילית של הספרות", בצורת הרומן הזה עצמו; אי אפשר שלא לחשוב על "בל אמי" גם כך, כרומן שמתאר שני עולמות, אחד באופן גלוי ואחד באופן סמוי, עולם אחד רע ועולם אחד טוב, וכרומן שיש לו שני גיבורים: הגיבור האלטרנטיבי שלו, החשאי, המעוצב כהיפך הגמור של ז'ורז' דורואה, כמי שמציע לקוראיו עולם ערכים (מוסריים ואסתטיים) אחר לגמרי, הוא בעצם מחברו, דה מופאסאן, שה"דה" בשמו מקורי, כלומר שאצילותו "אמיתית" - ושעוסק במקצוע האצילי ביותר, בספרות.

*

זמן כתיבתו של "בל אמי", המחצית השנייה של המאה ה-19, הוא רגע מעניין בהיסטוריה של הספרות והעיתונות, וגם של היחסים ביניהן; מבקר הספרות והפילוסוף גיאורג לוקאץ' תיאר אותו כרגע שבו "הסופר" נהפך למשלח-יד, לקטיגוריה מקצועית בתוך עולם-הייצור הקפיטליסטי המתהווה. סטנדאל עוד עשה קריירה דיפלומטית, בלזאק היה מין "יזם" כושל ששב ואיבד את כספו במפעלים כלכליים גרנדיוזיים; פלובר וזולא ומופאסאן כבר "מתפרנסים מכתיבה".

בין השאר, ואולי בעיקר, הם מתפרנסים מכתיבה בעיתונות, שעם התפתחות הדפוס הולכת ונעשית מרכזית לחיים החברתיים באירופה - וגם צוברת "כוח" והשפעה על עיצוב התודעה הקולקטיבית והדימויים התרבותיים, על חשבונם של הספרות והסופרים. רוב הסיפורים שקרא אדם במחצית השנייה של המאה ה-19 - יותר ויותר אנשים ידעו עכשיו לכתוב ולקרוא - כבר נכתבו ונקראו מעל דפי העיתון ובמתכונת הצורנית החדשה של העיתונות, ולא ב"ספרות"; ובעצם, רוב הספרות הכתובה שנצרכת מאז, נצרכת בצורה של "הסיפור העיתונאי" (וראו גם ברשימתו של דרור שגב בגיליון זה).

לכן, בין השאר, נולדה באותן שנים הדיכוטומיה האסתטית והמוסרית בין "הספרות היפה" ל"ספרות הפופולרית", כפי שתיאר את התפתחותה הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה בספרו "כללי האמנות"; הספרות היפה תהיה מעתה זו שנקראת על ידי המעטים, והיא תצטיין לא רק ביתרון אסתטי, אלא גם תהיה נעלה מבחינה מוסרית, חופשייה מאינטרסים, ביקורתית, "אמנות לשם אמנות". הספרות הפופולרית, מן העיתונות ועד לספרויות שהתפתחו מתוכה (הסיפור הבלשי למשל, שנולד אף הוא במחצית השנייה של המאה ה-19), היא הספרות שקורא "ההמון הנבער" - והיא תהיה לא רק יפה פחות, אלא גם מוסרית פחות, ביקורתית פחות, "אצילית" פחות - וכך גם סופריה, העיתונאים. הנה כך, בין היתר, שמרה החברה האירופית הליברלית והדמוקרטית, זו שאחרי המהפכה שבה נערפו ראשי האצילים, על האפשרות לייצר בתוכה אצילויות: באמצעות קווי-סימון חשאיים יותר, מתוחכמים יותר, גם באמצעות האמנות והספרות והרגלי צריכתן.

איך צריך לקרוא את "בל אמי" היום? אפשר להניח אותו כנייר-שקף על עולם העיתונות של ראשית המאה ה-21 ולהתבונן באמצעותו בחולייו, גם בישראל; הקשרים שהוא מתאר בין פוליטיקאים לעיתונאים, בין עיתונות לבין הון, תקפים בוודאי לא פחות. אבל זאת תהיה קריאה קלה מדי; האם אי אפשר להתבונן דרכו דווקא בעולמה "האצילי" של הספרות - ולשאול האם הוא אכן נעלה על עולמה של העיתונות?

נניח אותו לרגע כשקף על הספרות הנכתבת בישראל, למשל - האם הספרות הישראלית, כמכלול, מחויבת יותר ל"ערכים" מהעיתונות הישראלית? האם יש בתוכה מרחב גדול יותר לביקורת? האם היא גילתה את הכיבוש לפני או אחרי כמה מן העיתונים והעיתונאים בישראל? האם היא קשורה פחות לסיפורים שמספרת המדינה? האם היא מדבררת אותם פחות, כאשר היא מוזמנת למשל על ידי משרד החוץ לייצג את המדינה בעולם, או שהיא רק מדבררת אותם בצורה אחרת? האם היא אתית יותר, בפרסים ובכיבודים שהיא מקבלת מהמדינה? האם היא סרבנית יותר מהעיתונות ביחס לתהליכים של הפרטה ושל דלדול הרוח? האם היא כותבת על שאלות של מעמד ושל עוני יותר מן העיתון, או אולי הרבה פחות?

*

מוסף "הארץ, ספרים" הוא צומת מרתק של מפגש בין שני העולמות האלה, עולמה של הספרות ועולמה של העיתונות; הוא מרחב שנפגשים בו מדי שבוע ערכי הכתיבה הספרותית וערכי הכתיבה העיתונאית, עיתונאים וסופרים, הספר והעיתון.

בשלוש השנים שבהן זכיתי לערוך אותו, פגשתי גם עיתונאים וגם סופרים מכל הסוגים: כאלה שביקשו ליצור בו דיון תרבותי ביקורתי ונוקב, וכאלה שראו בו במה לקידום עצמם; כאלה שבעבורם כתיבת ספר או הכתיבה העיתונאית עליו הן אפשרות להתבוננות רצינית בעצמם או בחברה ובתרבות בישראל, וכאלה שבשבילם כתיבת ספר או כתיבה עיתונאית עליו הן אפשרות לעשיית כוח או הון או לקידום מכירות.

לראשונים אני מבקש להודות היום, עם עזיבתי את המוסף, מקרב לב, כעורך אבל גם כקורא: בזכותם מצליחה להתקיים לעתים, מעל גבי ספרים ועיתונים כאחד, שיחה אמיתית על דיוקנן של החברה והתרבות בישראל (ומהאחרונים אני אנסה להמשיך להיזהר: סופר חשוב אחד איים עלי פעם בטלפון; הוא אמר שיכה אותי אם יפגוש בי ברחוב, מפני שבמוסף "הארץ, ספרים" לא התפרסמה רשימה על ספריו וזה מקשה על מכירתם לחו"ל. מאז לא העזתי ללכת לשום אירוע ספרותי, ואם הלכתי לא הצלחתי להתרכז בנאומים היפים, מרוב חרדה. אחר כך התברר שאני לא לבד: כולם מגיעים לערבים ספרותיים עם אולר לפחות, וכולם מסתכלים כל הזמן לצדדים בחשש).

בשנים האחרונות נשמעת שוב ושוב הטענה ששוק הספרים בישראל עובר שינוי מצער, מהסוג שמתאר מופאסאן בספרו; ספרים נמכרים לפי משקל, רשימות רבי-המכר מכתיבות את טעמם של הקוראים, לשיווק וליחסי ציבור יש השפעה גדולה יותר על בחירת הספרים מאשר לאיכויותיהם הספרותיות ומעמדה של הספרות היפה פוחת והולך. גם מהעיתונות בכלל, ומהעיתונות הספרותית בפרט, לא נחסכת ביקורת. הטענה המרכזית היא שהיא מקצה פחות מקום לדיון רציני בספרות; ושגם במוספי הספרות המידלדלים לא נשמע עוד קולו הסמכותי של מבקר בעל-טעם, המכוון את הרגלי הקריאה של קוראי הספרות בישראל. אין בכך פלא: עולמן של העיתונות והספרות, מאז המאה ה-18, מתפתח בכפוף ובתוך היגיון הייצור והצריכה הקפיטליסטי, שתואר בעשרות רומנים (כמו "בל אמי"), אבל גם במאות חיבורים עיוניים - ובכתבות ובמאמרים בעיתון.

מה בכל זאת יכולה וצריכה העיתונות לעשות לנוכח שינויים כאלה? נדמה לי כי חובתה הראשונה היא לפקוח את עיניה ולהתבונן בתהליכים אלה, שהיא חלק מהם, ולא להתעלם מקיומם - לתאר, להבין, לנסות להסביר ולבקר אותם; המאבק לשחרר את חיי הרוח, ולו באופן חלקי, מצלה של כלכלת השוק, מתנהל עכשיו בכל כך הרבה חזיתות: בבתי הספר, באוניברסיטאות, בבתי דין לעבודה, במערכות של הוצאות הספרים ובמערכות של העיתונים עצמם. מול המאבק הזה בין כוחות כלכליים ותרבותיים אי אפשר לעצום עיניים; להיפך - צריך לראות אותו, לחוות אותו משני צדדיו, צריך להתקיים בתוכו.

אבל חובתה של העיתונות הספרותית - או חובתו של העיתון המאמין בחשיבותה של העיתונות ובחשיבותה של הספרות, המאמין בזכותן להתקיים גם מחוץ לתהליכי מכירת-החיסול של הרוח, המאמין כי הספרות וגם העיתונות יכולות להציע לקוראיהן אפשרות קיום אחרת - היא לפעול בתוך עולם כזה גם קצת מתוך עיוורון-מבחירה, בהתאם לעיקרון הברנרי של "אף על פי כן"; חובתו לדבר אל קוראי העיתון על ספרות מתוך אמונה שלמה שהיא נמצאת במרכז עולמם, גם אם הוא יודע שזה לפעמים כבר לא כך; לדבר על שירה, גם אם הוא מבין שתהליכי היעלמותה ממפת הקריאה בעברית גדולים ממנו; להצביע על הספר היפה והחשוב בעיניו, גם אם חלק מקוראיו מבקשים לקרוא ספר אחר.

כל אלה כנראה לא ישנו את האיזון המתהווה בין כוחות תרבותיים לבין כוחות כלכליים בתוך עולמן של הספרות והעיתונות.

ואף על פי כן, הם צריכים להיעשות מתוך אמונה שלמה שיצליחו לשנות: מתוך אמונה שלמה שיצליחו להציל ספר יפה אחד מטביעה במצולות נייר הולכות ומעמיקות, שיצליחו להרים שוב לרגע את קולה של הרוח.

ותודה אחרונה לקוראות ולקוראי מוסף "הארץ, ספרים", שמלווים אותו כבר 15 שנה.



איור: רות גווילי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו