בימים שבהם עוד לא עטפו בעיתון דגים - עיון - הארץ

בימים שבהם עוד לא עטפו בעיתון דגים

יותר מכל ספר היסטוריה שיכול להיכתב על אותם ימים, שיקף עיתון "הצפירה" את חיי היהודים במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20; יש לקוות כי ספרו של אורן סופר מבשר על תחיית העניין במפעל העיתונאי המפואר הזה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דרור שגב

אין לפלפל! עיתון "הצפירה" והמודרניזציה של השיח החברתי הפוליטי

אורן סופר. הוצאת מוסד ביאליק, 240 עמ', 96 שקלים

בראשית המאה ה-21 מהווה עבורנו העיתון המודפס רק אחד מבין כמה כלי תקשורת שאותם אנו צורכים, בזמן שכלי התקשורת האלקטרוניים (והאינטרנט במיוחד) נוגסים בתפוצתו בהתמדה. ואולם במחצית השנייה של המאה ה-19 היתה העיתונות כלי התקשורת העיקרי, וביחד עם הרכבת והטלגרף שינתה את פני החברה האירופית. האפשרויות החדשות שנוצרו עם התפתחותם של כלי התקשורת והתחבורה - היכולת לתקשר ולשנע סחורות ובני אדם ממרחק במהירות חסרת תקדים - השפיעו על תחומי חיים מרכזיים כמו הכלכלה, המסחר, ההגירה וכנגזר מכך - על הדמוגרפיה של היבשת.

הדפוס והעיתון תפסו מקום חשוב בתוך מהפכת הקידמה הדוהרת הזו, בכך שפירסמו והפיצו רעיונות וידיעות מכל קצווי העולם; משנשלם תהליך האבולוציה של העיתונות (שהופיעה לראשונה במאה ה-17) ל"עיתונות המונים" (Mass Press), היא תרמה תרומה מכרעת נוספת, שחוקרי החברה בני המאה ה-19 ידעו לזהות: העיתון המודפס, קבע הסוציולוג הצרפתי גבריאל טארד, עיצב את התודעה הלאומית והפוליטית של עמי אירופה.

על רקע אותה דינמיות של שלהי המאה ה-19 מחזיר אותנו אורן סופר לעיתונות העברית שהופיעה בתקופה זו במזרח אירופה, וכוונה בעיקר לקהל הקוראים של יהדות תחום המושב. גם כאן שיחקה העיתונות תפקיד חברתי חשוב, ודרכה מאיר עבורנו סופר קטע מהתהליך המרתק שעבר על יהדות רוסיה ופולין - אז, הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם - שתחילתו מודרניזציה וחילון וסופו באימוץ תודעה לאומית ופוליטית.

באופן פרדוקסלי פרחה אותה עיתונות בשפה העברית דווקא במקום ובזמן ששפת היידיש שימשה כשפה המדוברת של הרוב המכריע של יהודי רוסיה-פולין. העיתונות ביידיש זכתה בבכורה רק מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, כשאוצר המלים היידי יצא מחזקת הבית והחנות והתאים עצמו לתקשורת המונים מודרנית ולתעמולה פוליטית (סוציאליסטית באופיה).

בזמן שהופיע היומון היידי הראשון ("פארווערטס" ב-1897) היו כתבי-העת העבריים בסביבה כבר 40 שנה, והיומון העברי הקדים את אחיו היידי ביותר מעשור. נכון שהיידיש, בניגוד לעברית, היתה שפה מדוברת ו"חיה", אבל האליטה האינטלקטואלית בקרב היהודים מעולם לא פסקה מלכתוב בעברית: רבנים כתבו בה תשובות לקושיות הלכתיות, פורסמו בה ספרי הגות והלכה ונוסחו בה מסמכים רשמיים שונים לשימושן הפנימי של הקהילות.

כשנדרשו המשכילים היהודים של מזרח אירופה לבחור בין שתי השפות היהודיות לכתבי-העת שעמדו לפרסם, סימלה בחירתם בעברית המשכיות במסורת הכתיבה האינטלקטואלית, ובעת ובעונה אחת ביטוי להסתייגותם מהיידיש, שבה ראו ז'ארגון נחות של יהדות הגטו המסתגרת - אותה יהדות שביקשו לשנות ולהוציא אל אורן הגדול של הקידמה והתרבות האירופית.

יש לזכור כי המלה "עיתון", עוד לפני שנכנסה לשימוש במאה ה-19, ו"מכתבי-עתי" או "כתבי-עת" בעברית, כפי שנקראו אז, בהשראת ה"צייטשריפט" הגרמני, הופיעו בברלין כבר באמצע המאה ה-18 ("קהלת מוסר" של משה מנדלסון) וכן בפרוסיה כמה עשורים לאחר מכן ("המאסף" של יצחק אייכל ואחרים). אולם החידוש בכתבי העת העבריים שהופיעו באימפריה הרוסית בחלקה השני של המאה ה-19 היה, שלראשונה הצליחו כמה מהם להפוך למודרניים, בעלי תכנים וערך עיתונאיים, תוך שהם מופיעים בצורה סדירה במשך שנים רבות. "הצפירה", שבו מתמקד ספרו של אורן סופר, הפך למותג עיתונאי שהאריך ימים יותר מכל מתחריו. הוא הופיע ב-1862, וראה אור בהפסקות עד לשנת 1931. משנת 1886 ואילך, במידה רבה בגלל התחרות בינו לבין יומונים אחרים, אימץ גם הוא את הפורמט היומי.

ורשה הפולנית, עיר הולדתו של "הצפירה", היתה מאז סוף המאה ה-18 תחת שלטון הצארים הרוסים, אולם המשיכה לתפקד כמרכז תרבותי-לאומי חשוב. לאחר שלוש מרידות נפל פולניות (האחרונה שבהן פרצה ב-1863), התברר כי אין בכוחם של הפולנים להחזיר לעצמם את עצמאותם, ולכן אימצה האינטליגנציה הפולנית אידיאולוגיה "פוזיטיביסיטית", ששמה לה למטרה לטפח את התרבות הלאומית במקום את העצמאות שאבדה. הושם דגש מיוחד על החינוך, ובמיוחד על החינוך למדעים, שממנו יצמח, כך קיוו, מעמד ביניים פולני משכיל שיהווה את שדרת החברה המודרנית העתידית. עיתון "הצפירה" בראשיתו כיוון עצמו למטרות דומות, בזכות גישתו של מייסדו ועורכו הראשון.

חיים זליג סלונימסקי (חז"ס: 1810-1904) היה יהודי ליטאי, בוגר בית המדרש המסורתי, מדען אוטודידקט וממציא מחונן. הספרים שפירסם בעברית בצעירותו בתחומי האסטרונומיה, המתמטיקה והאלגברה, הפכו אותו לדמות נערצת בקרב יהדות רוסיה-פולין. סלונימסקי רתם את פרסומו בכדי ליצור כתב-עת שיפיץ את ידיעת המדעים השימושיים בעברית ברורה ופשוטה. הדיון ב"מדע פופולרי" שאיפיין את "הצפירה" בתחילת דרכו, לטענת סופר, יצר שיח עברי מסוג חדש, "חוץ טקסטואלי", ששינה את השיח המסורתי ה"פנים-טקסטואלי" המתפלפל, שלא יצא מגבולות הדת והחשיבה הדתית כדי למצוא תשובות לשאלות שונות. כך נוצקו היסודות של השיח החילוני-מודרני בעברית, שאיפשר את השינוי המנטלי הנדרש למעבר לשיח לאומי-פוליטי.

ורשה, שנהפכה משנות ה-70 של המאה ה-19 למרכז ההוצאה לאור בעברית הגדול בעולם, היתה המקום הטבעי להוציא בו כתב-עת עברי. עם מעבר "הצפירה" לפורמט היומון, בעידודו של עוזרו הראשי של חז"ס, צפו אנשי העיתון כי יהיו להם כ-40 אלף חותמים. אותו עוזר ראשי, ולימים העורך הבא, היה נחום סוקולוב (1859-1936), שהחל לכתוב בעיתוני העברית כנער בן 16. סוקולוב היה עיתונאי ופיליטוניסט שהמציא למעשה את הכתיבה העיתונאית המודרנית בעברית, ולא במקרה נקראים בית אגודת העיתונאים בישראל ופרס העיתונות הישראלי על שמו. שליטתו המרשימה בשפות רבות איפשרה לו להעתיק ולתרגם לעברית ידיעות מהעיתונות הרוסית, הגרמנית, האנגלית והצרפתית - וכך נחשפו יהודי תחום המושב אל הפוליטיקה האירופית ואל המתרחש בעולם הגדול מחוץ לד' האמות של בית המדרש.

מכיוון שחז"ס לא הבין ולא התעניין בפוליטיקה, הכתיב סוקולוב את יחסו של "הצפירה" אל התנועה הלאומית-היהודית הצעירה, שהתאפיינה בזהירות מנומסת שעמדה בניגוד צורם ללאומיות הנלהבת של עיתוני העברית המתחרים. רק לאחר שהוזמן לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ושם נפגש עם בנימין זאב הרצל - רק אז "הומר" סוקולוב לרעיון הציוני, ומאז הפך "הצפירה" לשופרה הרשמי של התנועה הלאומית הצעירה.

"הצפירה" יצא לאור בתקופה סוערת ורבת-תהפוכות בתולדותיה של מזרח אירופה, במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20: המרד הפולני של 1863, מלחמת רוסיה-טורקיה (1877-1878), המהפכה הרוסית של 1905, מלחמת העולם הראשונה; המהפכה הבולשביקית והופעתה מחדש של פולין העצמאית ב-1918. במקביל, היתה זו תקופה של מאורעות מכוננים בתולדותיהם של יהודי מזרח אירופה: גלי פוגרומים טראומטיים; גלי הגירה גדולים מערבה; ייסוד תנועות הלאום היהודיות; תחילתו והתבססותו של מפעל ההתיישבות בארץ ישראל; וה"טרור הלבן" באוקראינה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהיה סדרת פוגרומים שרק רצח העם בשואה עלה עליהם בהיקפו.

לאורך כל אותן שנים עסק "הצפירה" ב"מאורעות הגדולים" ובשיח היהודי הפנימי שהתייחס אליהם, תוך שהוא מקיים רב-שיח רציף עם עיתונים יהודיים אחרים - בעברית וב"שפות המדינה" - שפעלו בתוך האימפריה הצארית ומחוצה לה: "המליץ" העברי, ה"ווסחוד" וה"רסווט" הרוסים בסנט פטרבורג; ה"איזראליטה" הפולני בוורשה; "המגיד" העברי בפרוסיה וה"אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס" בגרמניה.

בנוסף היה "הצפירה" חלק מרשת כתבי-עת עבריים חשובים: ירחונים ואלמנכים (כמו "השחר" בעריכת סמולנסקין, "האסיף" בעריכת סוקולוב ו"השילוח" בעריכת אחד העם), ששימשו אכסניה ליצירותיהם של סופרים ופובליציסטים, ושמתוכם באו השמות הגדולים של הספרות העברית המודרנית בתחילת דרכה. לא היה יוצר עברי בולט שלא פירסם ב"הצפירה" בזמן כזה או אחר - ובין השמות הידועים ביותר מהמאה ה-19 ניתן למנות את מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם. בתחילת המאה ה-20 כתבו בו דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן; ולפני מלחמת העולם הראשונה דרך כוכבם של יוצרים צעירים כמו ש"י עגנון ואורי צבי גרינברג.

קהל הקוראים של העיתונות העברית אז החזיק עדיין ביחס המסורתי לאות הכתובה, ובמיוחד כשהדברים היו אמורים בשפה העברית. ולכן, בניגוד גמור לפתגם העממי שלפיו "אין העיתון של אתמול טוב לשום דבר מלבד לעטוף בו דגים", נאספו כל מהדורות העיתונים העבריים בסוף השנה ונכרכו בכריכה קשה לספר עב-כרס שהפך לפריט יוקרתי בכל ספרייה שהחזיקה בו. כך יכלו הקוראים לחזור ולהתמוגג מקריאה מחודשת, שנים מאוחר יותר, וקוראים צעירים גילו את עולם העיתונות ושקעו בו לעתים, כפי ששוקעים בספרות אסורה. אחד המפורסמים מאותם קוראים צעירים היה חיים נחמן ביאליק, שתיאר בזיכרונותיו כיצד הסתופף בעליית-גג כדי לקרוא עותקים ישנים של "המליץ" ו"הצפירה": "את 'מכתבי העתים' בעלית הגג אין קוראים, אלא מלקקים, מוצצים, שותים בצמא ומשתכרים בהם (...) ואין רע אם ה'מכתב העתי' הוא בן אשתקד דאשתקד. אדרבה, יין ישן. ייני שלי היה ישן נושן, משנות תר"מ, כמדומה, והייתי טועם בו כל מיני טעמים שבעולם".

העיתונות העברית של התקופה, ש"הצפירה" היה חלק חשוב ממנה, היוותה את הפאנל הרחב, המקיף, האינטרוספקטי והרב-קולי ביותר שיוצר על-ידי יהודי האימפריה הצארית. יותר מכל ספר היסטוריה שנכתב, או שיכול להיכתב, על אותם ימים, משקפת עיתונות זו את חיי היהודים בספקטרום מגוון ובחיוניות גדולה. נפלאות האינטרנט מאפשרות עתה קריאה בעיתון "הצפירה", כמו גם בעיתונים עבריים אחרים בני דורו, על מסך המחשב באתר מיוחד שיועד ל"עיתונות עברית היסטורית" בספרייה הלאומית בירושלים (http://jnul.huji.ac.il/dl/newspapers/index1024.html). ספרו של אורן סופר, יש לקוות, מבשר על תחיית העניין במפעל עיתונאי עתיק ומפואר זה.

דרור שגב כותב עבודת דוקטור בביה"ס למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב; מחקרו עוסק בהיסטוריה חברתית של יהדות רוסיה-פולין בסוף המאה ה-19

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ