בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבעיה עם דוד המלך

יוכי ברנדס חושבת שספרה החדש "מלכים ג'" יכול להימכר במיליוני עותקים בכל העולם. "אני קוראת על סלון הספרים בפאריס ומתפוצצת מקנאה; הבנתי שאם אני לא אעשה את העבודה, אף אחד לא יעשה אותה בשבילי", היא אומרת, ומספרת איך פחדה "פחד מוות" מיגאל שוורץ וכמה היא אוהבת את מיכל בת שאול

3תגובות

להעניק לספר שם כמו "מלכים ג'" - כאילו היה המשכו הישיר והטבעי של ספרי מלכים א' וב' מן התנ"ך - הוא צעד שיש בו לא מעט יומרה. "אני יומרנית", אומרת מיד הסופרת יוכי ברנדס, "אני כותבת ספרים לא רק כדי שיקראו וייהנו, אלא גם כי אני רוצה לחולל טלטלה מסוימת בקוראים ולשנות את המבט שלהם על דברים. אני רוצה שיהיו להם מחשבות חדשות על החברה ועל התרבות שלנו".

"מלכים ג'", הרומן החדש והשישי במספר של יוכי ברנדס, הרואה אור כעת בהוצאת כנרת, הוא רומן תנ"כי העוסק בפילוג בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה ובמודלים של מנהיגות. ברנדס, מורה לתנ"ך במקצועה, היתה עם השנים לסופרת רבי מכר - הקהל נהנה לקרוא את ספריה, המבקרים לא תמיד.

ספרה הראשון, "גמר טוב", שתיאר את התפרקות נישואיהם של זוג חרדים צעיר מבני ברק, ראה אור בספרייה החדשה של מנחם פרי ב-1997 וזכה להצלחה. אחריו עברה ברנדס להוצאת ידיעות אחרונות, שם היו ספריה לרבי מכר גדולים: "הגר" מ-1998, "לכבות את האהבה" מ-2001, "גרעינים לבנים" מ-2003 ו"וידוי" מ-2005.

השנה עזבה ברנדס את הוצאת הבית שלה ונדדה אל הוצאת כנרת. על עריכת ספרה החדש חתום פרופ' יגאל שוורץ, דמות מרכזית בעולם הספרות הישראלי, עורכם של סופרים נחשבים כמו צרויה שלו, גבריאלה אביגור-רותם ואהרן אפלפלד.

ברנדס, שמרבה לכתוב בעט קלה על העולם הדתי החרדי, על הציונות, על המקרא, על זהות יהודית, מצטרפת כעת אל החבורה הנכבדת הזאת. "פחדתי מיגאל שוורץ פחד מוות", היא מודה. "כשאמרו לי שהוא רוצה לערוך אותי, מצד אחד הייתי מאושרת, אני יודעת שהוא בוחר את הסופרים שלו עם פינצטה, מצד שני אני יודעת שאני לא ס' יזהר. אני גם לא רוצה ולא יכולה להיות ס' יזהר. אני סופרת שכותבת ספרות פופולרית לציבור הרחב, אני רוצה להגיע להרבה קוראים, רוצה לרגש, לא מפחדת שיגידו שזה קיטש, אני רוצה שיבכו אצלי. זה אני.

"אז כשנפגשנו אמרתי לו את האמת, זה כבוד גדול בשבילי, אבל אתה יודע מי אני. הוא אמר לי, אם היית באה אלי לפני 20 שנה, הפחד שלך היה מוצדק, כי אז באמת חשבתי שיש רק סוג אחד של ספרות, שכולם צריכים להיות ס' יזהר. אבל הטעם שלי נפתח, אני אוהב היום יותר סוגים של כתיבה, ואני אעזור לך להיות הכי טובה שאפשר. זה היה נפלא לעבוד אתו".

אני יוצאת למאבק

לא פעם כתבו המבקרים על ספריה של ברנדס דברים קשים; שהיא כותבת ספרות פופולרית, קלה ושטחית. ברנדס קוראת את הביקורות ולפעמים גם נעלבת. "הביקורות מתחלקות לשלושה סוגים", היא מסבירה. "יש מבקרים שמקללים ומגדפים, ואתם אני באמת לא מתעסקת. אריק גלסנר, למשל, כתב על 'וידוי' שזה ספר מגעיל ודוחה. אני לא יכולה להתייחס לזה.

"יש מבקרים שמתייחסים ברצינות לספר ואוהבים אותו, בעיקר בכתבי עת ספרותיים, יהודית אוריין או פרופ' יהודית באומל. ויש מבקרים שנמצאים באמצע, כמו סמדר שיפמן או זיוה שמיר; הם כותבים ביקורת עניינית, וזה בסדר שיגידו גם דברים לא טובים על הספר. אבל לפעמים אני מרגישה מתוסכלת. או-קיי, אני סופרת פופולרית, אבל יש ספרות פופולרית שיכולה להיות עמוקה בסוגה ולתת ערך מוסף לקוראים. אז יש מבקרים שמבינים את זה ויש כאלה שלא, ובסך הכל אני שמחה בחלקי".

למה עזבת את הוצאת ידיעות?

"אני אוהבת את אנשי ידיעות אבל אני מאוד שאפתנית, אני רוצה להתקדם בכל התחומים, ויש לי עוד מקומות להגיע אליהם".

אילו למשל?

"בשוק הישראלי יש לי שאיפות למכור יותר. 'גרעינים לבנים' מכר עד היום 70 אלף עותקים, 'הגר' מכר 60 אלף עותקים, ואני יודעת שבמושגים של ישראל זה הרבה, אבל אני רוצה להגיע ל-100 אלף קוראים. עוד דבר זה תרגום הספרים שלי לשפות זרות והפצתם בחו"ל. אני קוראת על סלון הספרים בפאריס ומתפוצצת מקנאה. אני שומעת על 40 סופרים שנוסעים ליריד הספרים, חלק מהם כתבו ספר או שניים בלבד, ואני כתבתי שישה שזכו להצלחה, ואף ספר שלי לא תורגם לשום שפה. עכשיו הבנתי שאם אני לא אעשה את העבודה, אף אחד לא יעשה אותה בשבילי. 12 שנה אני רק כותבת וכותבת, עכשיו אני מתכננת לקחת פסק זמן ולהגיע לקוראים בחו"ל. אני מאמינה שספר כמו 'מלכים ג'' יכול למכור מיליונים בעולם. אני יוצאת למאבק הזה".

היא רגילה למאבקים. "זה אולי לא תמיד נראה ככה, אבל אני עובדת נורא קשה וסופגת הרבה מכות עד שאני זוכה להצלחה", היא אומרת. "הכתיבה קשה לי, ההתקבלות שלי בממסד הספרותי קשה, ורגלי נדחקו לא פעם. את יודעת כמה פעמים אנשים אומרים לי, חשבנו שאת סופרת שכותבת על חדר המיטות של העולם החרדי, ובמקרה קראנו ספר שלך ונהנינו. זה רק נותן לי דרייב גדול יותר להמשיך לעבוד".

למה דווקא מיכל

ברנדס - בת 49, נשואה לאיש מחשבים ואם לארבעה ילדים, שני בנים המשרתים בצבא ושתי בנות שלומדות בבית ספר - היא חייכנית, מדברת מהר והרבה, ברהיטות ובכנות. היא נולדה בחיפה וגדלה בפתח תקוה במשפחה חרדית. היא למדה בבתי ספר חרדיים של רשת בית יעקב, אבל המשיכה ללימודים אקדמיים וסיימה תואר שני ביהדות במכון שכטר של התנועה המסורתית בירושלים. שנים רבות לימדה תנ"ך בבתי ספר, במכללות ובמוסדות תרבות. הפרסום הראשון שלה היה סיפור קצר, "מאדים", שראה אור ב-1996 בכתב העת "אלפיים".

"מלכים ג'" מספר את סיפורו של שלומעם, נער מן העיר צרידה שבנחלת אפרים, שיוצא למסע חיפוש אחר זהותו ושורשיו. הספר מתאר דמויות מרכזיות בעולם המקרא ומציע מבט אחר עליהן, לפעמים הפוך מהפרשנות המקובלת.

"התנ"ך הוא היצירה התרבותית הכי יקרה לי מאז ומעולם", אומרת ברנדס, "ואחת הדמויות שאני הכי קשורה אליהן היא מיכל בת שאול. בעיני זו הדמות הטרגית ביותר בתנ"ך. היא האשה היחידה בתנ"ך שהעזה לאהוב והחליטה להתחתן עם הגבר שהיא אוהבת. מצד אחד היא נועזת וחזקה, מצד שני גורלה טרגי, לא נשאר לה כלום בחיים - הגבר היחיד שאהב אותה נלקח ממנה, הגבר שהיא אהבה, דוד, לא אהב אותה, ניצל אותה, הרג את משפחתה ואת ילדיה. המתח הזה שיגע אותי. ועוד יותר שיגע אותי כשגיליתי שחז"ל אומרים על מיכל שהיא הניחה תפילין. למה הם אומרים את זה דווקא עליה, ולא על דבורה או מרים הנביאות?

"לאט לאט הבנתי שדווקא משום שמיכל כל כך נועזת וחזקה, התנ"ך מעניש אותה בגורל שלה, וחז"ל מחזקים את זה וכאילו אומרים - את רוצה להתנהג כמו גבר? את רוצה להניח תפילין? מותר לך, אבל תזכרי שאת עלולה להישאר כמו מיכל, בלי אהבה, בלי ילדים, בלי משפחה. כשאני מלמדת על מיכל, אני מראה איך דוד משמיד את שושלת בית שאול - ואנשים המומים. כשלומדים תנ"ך בבית ספר הפרקים האלה מושמטים מחומר הלימוד, כאילו מערכת החינוך הישראלית לא רוצה שיבינו שדוד היה בעצם הראשון שפילג את ישראל, הוא זה שהקים את מלכות יהודה".

ברנדס התיישבה לכתוב, ובמקום סיפור אישי על מיכל, יצא לה סיפור על התקופה כולה. "המצאתי מעט מאוד בספר", היא אומרת, "95% ממה שכתבתי כתוב או בתנ"ך, או אצל חז"ל, הספרים חיצוניים, הברית החדשה, התרגומים לתנ"ך. רציתי לספר סיפור מנקודת המבט של ישראל, כי התנ"ך שאנחנו מכירים הוא יהודאי, והוא אומר - אלוהים נתן את המלכות לדוד, ודוד נזהר שלא להרוג את שאול. ואז מופיע פסוק אחד - ותהי המלחמה ארוכה בין שאול ובין דוד, ודוד הולך ורב ובית שאול הולכים ומתמעטים. יש כאן מלחמה עקובה מדם שבה דוד רוצח בשיטתיות את בית שאול".

כמעט כל תלמידי ישראל למדו שירבעם בן נבט היה מנהיג גרוע שעשה הרע בעיני אלוהים ופילג את הממלכה. הספר של ברנדס מציג אותו דווקא כדמות נאורה. "ירבעם היה ענק כמו משה רבנו", היא אומרת. "3,000 שנה אנחנו מפנטזים על משיח בן דוד, אבל קולות מסוימים בתרבות שלנו מספרים על מודלים אחרים של מנהיגות, על שאול ועל ירבעם. אלה סגנונות מלוכה אחרים לגמרי. אני לא אומרת חלילה שצריך למחוק את המודל של דוד, אלא לנסות לחשוב על האופציה של משיח בן יוסף. חז"ל מדברים על זה, הרב קוק מדבר על זה, זו אופציה קיימת".

מה ההבדל בין שני המודלים?

"במנהיגות בית יוסף יש הרבה יותר פלורליזם דתי. המודל של דוד הוא ריכוז הפולחן במקום אחד".

פלורליזם דתי כזה בזמנו לא היה משמר סוג של פגאניות?

"בתקופה ההיא הפגאניות והמונותיאיזם עדיין היו משולבים. מה, לרחל אמנו לא היו תרפים? מודל המנהיגות של ירבעם הוא מונותיאסטי, אבל הרבה יותר פתוח, מאפשר חופש, הרבה פחות מאוים והרבה פחות אלים. ירבעם מורד בבית דוד במלחמה ללא דם. הוא עושה מרד מסים, וההרוג היחיד הוא אדורם אשר על המס. לעומת דוד, שהמרידה שלו בשאול היתה שטופת דם. הוא רוצה את כל ישראל מהפרת עד החידקל, ובית מקדש אחד לכולם. הפנטסיה של ארץ ישראל הגדולה, שבה כולם עושים אותו דבר ואין גוונים, הפנטסיה של לנצח את הגויים בכוח הזרוע ולעשות מלחמת גוג ומגוג ולשלוט - היא פנטסיה דודיסטית. אבל אפילו התנ"ך מציע עוד פנטסיות".

אחותי ניתקה קשר

בעולם שברנדס באה ממנו, תזה כזאת יכולה להיחשב כפירה מוחלטת. אבל היא, בדרכה, דווקא רואה בעצמה יהודייה מאמינה. "אני לא הלכתית", היא אומרת, "אני אמנם מכירה את ההלכה ולומדת אותה, אבל אין לי מחויבות אליה. אני נהנית לשמור על מצוות מסוימות, והתרבות היהודית היא התרבות היחידה שיש לי - אני באמת בורה ונבערת בתרבויות אחרות".

היא גדלה עם חמישה אחים ואחיות, אבל כיום אין לה קשר עם רובם. "העולם החרדי של פעם שונה מאוד מהעולם החרדי של היום", היא אומרת. "רק 10% מהחרדים גרו אז בגטאות בבני ברק ובירושלים, וכל השאר חיו חיים פתוחים, האבות עבדו, הלכנו לראות טלוויזיה אצל השכנים ביום העצמאות, הלכנו לסרטים. אבל לפני 30 שנה העולם החרדי הפנאטי ניצח, והוא הפך להיות מסתגר ובדלני.

"רוב האחים שלי חרדים, והילדים שלהם עוד יותר קיצוניים מהם. עם אחות אחת היה לי קשר עד הבת-מצוה של הבת שלי, לפני חצי שנה. היא באה לאירוע, ודיברתי שם בביקורתיות על אליהו הנביא. בגלל זה היא ניתקה אתי קשר. בשבילה הספר החדש שלי הוא ממש סדין אדום".

לא פעם חוזר בספר הרעיון על כוחם של סיפורים, שהוא רב וגדול יותר מכוחן של חרבות - שכן הסיפורים הם אלה שקובעים מי יחיה ומי ימות בדורות הבאים. "ההיסטוריה מוכיחה שבסופו של דבר, תרבויות משתמרות לא על פי ניצחונות צבאיים וכיבושים, אלא על פי מיתוסים וסיפורים", אומרת ברנדס.

האמת העובדתית ההיסטורית, היא אומרת, "לא מעניינת אותי. פרופ' ישראל פינקלשטיין יקרא את הספר הזה ויגיד מה פתאום, בזמן דוד ושלמה לא היתה אוריינות ולא כתבו סיפורים. נכון, אבל אני מתייחסת לתנ"ך כאל ספרות".

במציאות הישראלית, במלחמת הנרטיווים של העם הישראלי מול העם הפלשתיני, דווקא יש משמעות לאמת העובדתית.

"בוודאי, למה שקרה ב-100 השנים האחרונות יש משמעות. ככל שאנחנו יותר קרובים להתרחשויות זה מאוד רלוונטי, אבל מה שיכריע את הניצחון בטווח הרחוק זה מה שנספר שהיה. היהדות נשתמרה לא בגלל מה שבאמת היה, אלא בגלל מה שהיא סיפרה ועודנה מספרת לילדיה, בגלל 'והגדת לבנך'".

צימאון גדול

התנ"ך חזר לאופנה. לאחרונה ראו אור לא מעט ספרי פרוזה ועיון העוסקים בו ובגיבוריו ומציעים להם פרשנות חדשה ומודרנית. ביניהם, מלבד "מלכים ג'", "הגיבורים שלי" של יאיר לפיד, שבו הוא עוסק בדמויות מקראיות כמו אברהם, יעקב, עשו, משה, שמואל ושאול. בעוד חודשים אחדים יראה אור ספר חדש מאת מאיר שלו ובו קובץ מאמרים אישיים על סיפורי התנ"ך - מעין המשך לא-רשמי לספרו האהוב "תנ"ך עכשיו", שיצא לאור ב-1985 והתחיל למעשה את העיסוק הספרותי החילוני בתנ"ך.

בארצות הברית ז'אנר הספרים הבדיוניים המבוססים על סיפורי התנ"ך ("ביבלו-פיקשן") פורח זה שנים - אחד הבולטים בהם מהשנים האחרונות הוא "האוהל האדום" מאת אניטה דיאמנט, שגולל סיפור אחר על דינה, בתם של יעקב ולאה, ועל יחסיה עם שכם בן-חמור. צעד דומה עשתה לפני שנים אחדות שלומית אברמסון עם "מעשה תמר", שגולל את סיפורה של תמר אשת יהודה.

לרשימה הזאת אפשר להוסיף את "למלך אין בית" מאת חגי דגן, רומן מתח שתיאר כת יהודית הרואה בשאול המלך את מייסדה; "דבש אריות" מאת דויד גרוסמן, שפירש את סיפור שמשון דרך נקודת מבט פסיכולוגית; ו"חיי עם האבות" מאת דב אלבוים. העיסוק החילוני בתנ"ך לא תמיד משמח את קהל הקוראים הדתי. לפני כשבועיים התפרסמה בעיתון "מקור ראשון" רשימת ביקורת שכתב אוריה קניג ובה מנה שורה של אי-דיוקים שמצא בספרו של לפיד. עם זאת, נדמה כי גם אילו נכתב ספרו של לפיד בצורה מדויקת להפליא, הוא היה מעורר אנטגוניזם בקרב חלקים מסוימים בחברה הדתית, ולו בשל חילוניותו המובהקת של לפיד.

העיסוק בארון הספרים היהודי נראה כמו סיפוק צורך של ישראלים חילונים במשמעות רוחנית ותרבותית. "אני רואה ריבוי גדול של ספרים ושל הרצאות בנושאי תנ"ך, ויש לכך קהל גדול", אומר מאיר שלו. "זה יכול להעיד על צימאון גדול של אנשים לתנ"ך - לא יעזור כלום, בתנ"ך יש דברים מופלאים, כותבים שם סופרים נפלאים, ויש בו סוד של צמצום שכבר כמעט שכחנו. אנשים מעוניינים בתכנים יהודיים לא מידי מטיפים וממסדים דתיים, מפלגות דתיות ורבנים פוליטיים, אלא מידי אנשים שבסך הכל די דומים להם".

ברנדס קוראת לסופרים שעוסקים בתנ"ך "מיקראיסטים", ומונה את צרויה שלו, שפרה הורן, יהודית רותם, מירה מגן ואחרים. "יותר ויותר סופרים מתקשרים עם התנ"ך ומנהלים אתו דיאלוג", היא אומרת. "הם בעצם סוג של פרשנים. מאיר שלו כותב תנ"כית ממש, אבל גם 'מר מאני' של א"ב יהושע - אי אפשר להבין אותו בלי ההקשר התנ"כי של יחסי חם וכלתו, יהודה ותמר. הוא ספוג תנ"ך".



יוכי ברנדס: "אומרים לי, חשבנו שאת כותבת על חדר המיטות החרדי, ובמקרה קראנו ספר שלך ונהנינו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו