בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין ורשה לתל אביב

ביומנה המרתק תיעדה בתיה טמקין-ברמן את חיי היום-יום בצד ה"ארי" של ורשה הכבושה, ואת ייסורי הקליטה בישראל הצעירה והמתנכרת

תגובות

כשהיה עמנואל ברמן ילד קטן סיפרה לו אמו מעשה שקרה לה באחד מרחובות העיר: פרחחים נטפלו אליה וכשניסתה להתחמק מהם, מעדה ונפלה ואחת מאצבעותיה נשברה. "תמונה זו העסיקה אותי בלי סוף", נזכר ברמן, פסיכואנליטיקן ופרופסור באוניברסיטת חיפה, יליד פולין: "חוויתי זעם נורא כלפי הנערים הללו, רצון עז לגונן על אמא מפניהם, תסכול על היותי ילד קטן שספק אם היה יכול להשתלט עליהם, פנטזיות שבהן אני מעמת אותם עם האכזריות שבה נהגו".

התקרית שתיארה אמו לא קרתה בתקופת השואה בוורשה, כי אם בתחילת שנות החמישים, בתל אביב. "ישראל לא האירה פנים לבתיה", כתב היסטוריון השואה ישראל גוטמן במבוא ליומנה של בתיה טמקין-ברמן, שיצא ב-1956 וכעת מתפרסם בתרגום חדש של אורי אורלב ("עיר בתוך עיר", הוצאת עם עובד ויד ושם).

בראשית שנות החמישים, כשהחברה הישראלית עוד התביישה בשואה, הרבו להתפרסם יומני גבורה ומרד והומצא המונח "שואה-וגבורה", כמו היו השתיים שוות ערך בעוצמתן. יומנה של בתיה ברמן לא ממש התאים למגמה הזאת ועל פי הערכתו של גוטמן היתה זו אולי הסיבה לכך שהוא לא זכה להד הראוי. אכן, יומני שואה רבים נעלמו במחסני הספריות וקצתם ראויים גם הם לפרסום מחדש.

הלוחמים בגטו ביקשו למות בכבוד; בתיה ואדולף ברמן חשבו על החיים; הוא היה מעורב גם בהברחת נשק לגטו, אך את הכבוד דחו עד לאחר המלחמה. יומנה מרתק כל כך מפני שנכתב בחלק הנוצרי של ורשה, בחודשים האחרונים של המלחמה: היא ובעלה הצליחו להיחלץ מהגטו בספטמבר 1942 ושרדו כשהם מסתירים את יהדותם. הם התחפשו לאח ואחות. זה הצריך תושייה, תעוזה, מזל וקשרים בין אינטלקטואלים פולנים בצד הנוצרי של העיר, שנתנו להם מקלט וכסף.

יחד עם אחרים, יהודים ופולנים, הפעילו השניים ארגון הצלה. הממשלה הגולה בלונדון העבירה להם כסף באמצעות בלדרים חשאיים, בדרך כלל דולרים של ארצות הברית שמקורם, לפחות בחלקם, בארגון הג'וינט. ביומנה מתארת ברמן כיצד נשאה איתה את הכסף המזומן לכל מקום, בתיק גדול.

ברמן היתה ספרנית; בעלה, פסיכולוג ראשי במוסד לילדים, נמנה עם עסקני "פועלי ציון שמאל", מפלגה ציונית סוציאליסטית קטנה שאנשיה האמינו כי ברית המועצות תביא להגשמת החלום הציוני. היו לו קשרים עם שתי המחתרות הפולניות העיקריות ועם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון.

הכסף נועד ליהודים שאף הם התחפשו לנוצרים והיה עליהם לשלם שכר דירה, ולקנות אוכל ובגדים. לא אחת נזקקו לטיפול רפואי, שגם הוא היה קשה להשגה בתנאי מחבוא ולכן יקר מאוד. גוטמן העריך שמאמצים אלה הביאו להצלתם של לא פחות מ-30 אלף יהודים. פעם ספרנית-תמיד ספרנית, בתיה ברמן השתדלה להשיג ליהודים האלה גם ספרים.

בלי פילוסופיה

ביומנה תיעדה את שגרת היום-יום, בעיקר את הקושי למצוא מקומות לינה, לעצמה ולבעלה ולאנשים רבים אחרים. "כדאי יום אחד להרחיב את הדיבור על יחסי דייר-בעל-בית ולתאר טיפוסי נוכלים וערפדים שונים המתפרנסים מהאסון הנורא", העירה. לעתים קרובות נפלו היהודים במסתור קורבן לסחיטות ואם לא שילמו - להלשנות.

היו אנשים שהסתדרו טוב יותר מאחרים. כמה גברים עברו "ניתוחים קוסמטיים" כלשונה של ברמן, שנועדו להסתיר את העובדה שנימולו, והיו יהודים בוורשה הכבושה שהביאו תינוקות לעולם. לפעמים ההריון היה מקרי, אך היו זוגות שיצרו חיים חדשים מפני שהאמינו שילדיהם יזכו להיות מאושרים בעולם טוב יותר.

ככל שהתקרבה המלחמה לסיומה - המאמץ לשרוד נעשה קשה יותר. ברמן תיארה קבוצת יהודים, שאחרי דיכוי המרד הפולני ב-1944 היו משוטטים במרתפי בתים הרוסים. כדי לא לאבד זה את זה קשרו את עצמם בחבל. לעתים קרובות דרכו בחשיכה על גוויות מתפוררות. בין ההריסות הצליחו למצוא מזון, אך לא מים. אם היה להם מזל מצאו אמבטיות שהיו מכוסות לעתים קרובות בשברי לבנים; הדיירים, מי יידע לאן נעלמו, לא הספיקו לרוקן אותן אחרי הרחצה.

ברמן רשמה כל זאת בשביל ההיסטוריה; רק לעתים רחוקות חרגה מהדיווח העובדתי ואז נזפה בעצמה: "כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי לא להתפלסף, אלא לתאר אירועים ממשיים", כתבה: "אין ערך להעלות כאן את מחשבותי, לעומת זאת עובדות הנשמרות בזיכרון יכולות להיות חומר רב ערך".

על פי דרכו זה מסמך אופטימי מאוד; הוא מקדש את החיים וממחיש כי היו כנראה הרבה יותר פולנים הגונים מהמקובל לחשוב; תלמידים העומדים לצאת לפולין ילמדו ממנו יותר ממה שספרי הלימוד שלהם מספרים להם בדרך כלל.

תקופה קצרה של אושר

בשונה מרוב ספרי הזיכרונות של ניצולי השואה - יומנה של בתיה ברמן אינו מסתיים ב-1945, כי אם מספר גם את הקורות אותה ואת בעלה אחרי המלחמה. מאמינים בעולם המחר נשארו השניים בפולין, נתנו כתף לשיקום החיים היהודיים שם. היא נרתמה לשיקום הספרייה היהודית, אספה 120 אלף כרכים ביידיש ובעברית שרבים מהם הגיעו אחר כך לספרייה הלאומית בירושלים. הוא חזר לפוליטיקה, נבחר כחבר הפרלמנט הפולני. זו היתה תקופה קצרה של אושר; בינתיים נולד עמנואל. אך הקומוניסטים לא רצו את היהודי שהאמין אמנם בברית המועצות - אך לא ויתר גם על אמונתו הציונית. ב-1950 התיישבה משפחת ברמן בתל אביב, כמעט בלית ברירה.

בתיה ברמן כתבה מכתב נוגע ללב לספרייה העירונית, האותיות מצוירות ברהיטות, הלשון מסגירה את זרותה: עוד היתה אז תלמידה באולפן. היא ביקשה עבודה: תיארה את ניסיונה המקצועי, הצניעה את גבורתה. "אני רוצה כל ידיעות שאספתי בחוץ לארץ במשך 20 שנה לתת לעיר תל אביב, שאני אוהבת מאוד", כתבה ונראה שלא קיבלה תשובה.

בנה עמנואל זוכר סוף עצוב; אמא היתה חולה, ואף כי עבדה במשך חודשים אחדים כספרנית בית ספר - דעכה. היא לקתה בפרקינסון ובדיכאון והיתה מודעת לכך: "כל כך חסרה לי מפלגה אמיתית", כתבה פעם וב-1953 הלכה לעולמה. בעלה היה בינתיים לחבר הכנסת.

תמיד עם סטלין

ברמן ייצג את מפ"ם, שהיתה אחת המפלגות הפתטיות בתולדות הציונות ואולי הצבועה בכולן. החברים התקוטטו על היחס הנכון לברית המועצות של סטלין ולא הצליחו להגיע להסכמה. על רקע זה סילקה המפלגה את אחד מחבריה הבולטים, משה סנה. זה הקים סיעה חדשה וכעבור זמן קצר הצטרף למפלגה הקומוניסטית. אדולף ברמן הלך איתו. אחרי מלחמת ששת הימים התגלגל בין מפלגות שונות שהצמיח השמאל עם השנים וב-1978 גם הוא הלך לעולמו. תקוות חייו של ח"כ ברמן נראות לבנו עמנואל נאיוויות עד כאב, הוא כותב.



בתיה ועמנואל ברמן בתל אביב. פרחחים נטפלו אליה ברחוב


מכירת חלב בוורשה. הכסף לארגון ההצלה נשלח מלונדון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו