הכל אודות בטי - קולנוע - הארץ

הכל אודות בטי

כשהיא היתה טובה, לא היתה טובה ממנה, וכשהיא היתה רעה, היא לפעמים היתה טובה עוד יותר. 100 שנה להולדתה של בטי דייוויס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

באחת מהופעותיה הטלוויזיוניות האחרונות, שנים ספורות לפני מותה ב-1989, התבקשה בטי דייוויס על ידי המראיינת ברברה וולטרס לסכם את דמותה בחמש מלים. דייוויס, גופה מצומק, פניה מעוותות אחרי שבץ, אצבעותיה אוחזות כתמיד בסיגריה, חשבה לרגע ואז ענתה בקולה שאין דומה לו, ורק הוא כמעט לא השתנה עם חלוף השנים: "I am just too much!".

ואמנם, דייוויס, שנולדה ב-5 באפריל 1908 ומחר מציינים 100 שנים להולדתה, היתה "יותר מדי" ברמות שונות ורבות כל כך: כשחקנית, ככוכבת קולנוע, כדמות ציבורית וכאשה שהציגה מול המצלמות את התמורות שחלו בה - או נכפו עליה - מאז היותה בת 22 ועד זמן קצר לפני מותה.

האם היא היתה גדולת שחקניות הקולנוע בכל הזמנים? דייוויס בוודאי היתה רוצה שנחשוב כך; היהירות היתה חלק מהפרסונה שלה והיא נהגה לנפנף בה ללא מורא. כשקתרין הפבורן זכתה ב-1968 באוסקר השלישי שלה, אך חלקה אותו עם ברברה סטרייסנד, הכריזה דייוויס שהיא במקומה היתה זורקת את הפרס בפרצופם של חברי האקדמיה (למען האמת, דייוויס קינאה: היא לא הסתירה את שאיפתה להיות השחקנית הראשונה שתזכה בשלושה אוסקרים, אך זכתה בשניים בלבד).

בראיונות נהגה להדגיש עד כמה היא שחקנית טובה יותר מרוב עמיתיה בהוליווד - ובעיקר עמיתותיה, כגון ג'ואן קרופורד ומרים הופקינס, שעמן ניהלה יריבויות מיוחצנות בקפדנות; שחקנית אמיתית, חרוצה ומשכילה, בניגוד להן, שהיו בעיקר "כוכבות קולנוע", מושג שהיא התרפקה עליו אך גם בזה לו.

שאלת גדולתה של בטי דייוויס כמעט אינה רלוונטית לתופעה שהיתה בטי דייוויס. גם בסרטיה הטובים וגם ברעים - אינני יכול להסיר ממנה את המבט. יהיו שיטענו שהופעותיה מוגזמות, גובלות לעתים בפארודיה עצמית, אבל מיומנות הביצוע היתה כמעט תמיד מעבר לכל ביקורת. כשהיא היתה טובה, לא היתה טובה ממנה, וכשהיא היתה רעה, היא לפעמים היתה טובה עוד יותר.

אדון בטי דייוויס

לכל אורך הקריירה שלה נהנתה דייוויס להפגין את היותה "אשה קשה". סכסוכיה עם בעלי חברת האחים וורנר, שבחסותה עשתה את מרבית סרטיה, עם שחקנים ועם במאים עשו כותרות. מנגד, במאי היה גם אהבת חייה. היה זה ויליאם ויילר, שביים אותה בכמה מסרטיה הטובים ביותר: "ג'זבל" ב-1938, שזיכה אותה באוסקר שני, "המכתב" ב-1940, על פי מחזהו של סומרסט מוהם, ו"שועלים קטנים" ב-1941, לפי המחזה של ליליאן הלמן. היא לא נישאה לו, אלא לארבעה גברים אחרים, שלטענתה "לא היו מספיק גברים כדי להיהפך ל'אדון בטי דייוויס'".

היא נהנתה גם להפגין את המחיר שנאלצה לשלם בעבור אמנותה, מעמדה ועצמאותה. לאוטוביוגרפיה שלה מתחילת שנות ה-60, שבה הציגה את עצמה באור חיובי להפליא, היא קראה "החיים הבודדים"; על המצבה שלה נכתב: "היא עשתה זאת בדרך הקשה".

מאבקה של דייוויס להגיע לצמרת החל במראה שלה, לא המראה הטיפוסי של כוכבת קולנוע הוליוודית בראשית שנות ה-30. ואמנם, הוליווד לא ידעה תחילה מה לעשות עם העיניים הבולטות האלה, עם הפה האקספרסיווי והנרגן.

שמה המלא היה רות אליזבת דייוויס (את הכינוי בטי, בכתיב החריג Bette, נתנה לה אמה בשל אהבתה לנובלה של בלזאק "הדודנית בט" (לימים תעניק אם אחרת את השם, באותו כתיב, לבתה שלה בגלל הערצתה את בטי דייוויס; הבת היא בט מידלר). היא נולדה בעיירה לאוול שבמדינת מסצ'וסטס והופיעה לראשונה על בימת התיאטרון בניו יורק ב-1928. ב-1931 הוחתמה על חוזה עם חברת יוניוורסל, אך זו נפטרה ממנה מהר מאוד. ב-1932 כיכבה בסרט ושמו "האיש שחשב שהוא אלוהים", אך רוב המנהלים בחברת האחים וורנר, שהפיקה את הסרט והחתימה את דייוויס על חוזה, סברו שאינה די סקסית להיות לכוכבת קולנוע. בשנים הראשונות הופיעה דייוויס בחמישה ואף שישה סרטים בשנה, מרביתם סרטי גנגסטרים או קומדיות קלושות, וניכר בהם הרצון לעצב את דמותה בצלם כוכבות התקופה; באחד מסרטיה אף עיצבו את שערה כמו זה של ג'ין הארלו. זה לא עבד, ודייוויס נראית בסרטים האלה כמו חיה כלואה בכלוב.

היא פרצה אותו ב-1934, כשהאחים וורנר השאילו אותה לפי בקשתה לחברת אר-קיי-או כדי לגלם בגרסתו של ג'ון קרומוול לרומן של סומרסט מוהם "בכבלי אנוש" את דמותה של מילדרד, המלצרית הקוקנית המושחתת והמרושעת. התפקיד זיכה אותה בביקורות מהללות, ושנה לאחר מכן זכתה באוסקר הראשון שלה על הופעתה במלודרמה הזניחה למדי "מסוכנת", שביים אלפרד א' גרין. היה ברור לכל שהפרס היה פיצוי על כך ששנה קודם לכן אפילו לא היתה מועמדת.

סיגריה נצחית

הקריירה של דייוויס היתה רצופה משברים וקאמבקים. המשבר הראשון אירע מיד אחרי זכייתה באוסקר הראשון. דייוויס האמינה שכעת מגיע לה לשחק בסרטים טובים יותר, וכשהאחים וורנר המשיכו להציע לה תפקידים בסרטי גנגסטרים וקומדיות בינוניות, היא נמלטה ללונדון. האולפן תבע אותה למשפט, שהתקיים באנגליה; דייוויס הפסידה, חזרה להוליווד חפוית ראש, אך האחים וורנר השתכנעו שהיא צודקת, ובהדרגה היא היתה לכוכבת הגדולה ביותר לא רק באולפנה אלא בהוליווד כולה.

בעקבות זכייתה באוסקר השני שלה היא היתה מועמדת עוד חמש פעמים רצופות, בין השנים 1939 ל-1943; ואמנם, התקופה הזאת כוללת כמה מהופעותיה הגדולות ביותר, בסרטים כגון "ניצחון אפל" של אדמונד גולדינג מ-1939, שבו גילמה אשת חברה הגוססת מסרטן; "החיים הפרטיים של אליזבת ואסקס" מאותה שנה, שבו, בבימויו של מייקל קרטיז, היא גילמה לראשונה את דמותה של המלכה אליזבת הראשונה (היא גילמה אותה שוב ב-1955 ב"המלכה הבתולה" של הנרי קוסטר, והתגאתה אז בקרחת שעשתה לצורך התפקיד); "עתה, נוסע" של אירווינג ראפר מ-1942, אחת המלודרמות האמריקאיות הנודעות ביותר; ו"מר סקפינגטון" של וינסנט שרמן מ-1944, שבו גילמה את אשתו האנוכית של גבר יהודי מצעירותה ועד זיקנתה.

אחרי מלחמת העולם השנייה החלה הקריירה שלה להידרדר והיא סולקה מהאולפן שבו מלכה. סרטה האחרון בחברת האחים וורנר היה קוריוז ששמו "מעבר ליער" שביים קינג וידור ב-1949. בסרט גילמה דייוויס, בפאה שחורה ומלאכותית להחריד, רעיה צעירה ומתוסכלת בעיירה אמריקאית קטנה. דייוויס, ששנאה את הסרט, נראתה מבוגרת מדי לתפקיד והעלילה סחפה אותה למחוזות מלודרמטיים שגבלו בגרוטסקי. ועם זאת, אין כמעט סרט שלה שלא הניב מיתוס: בפתח מחזהו "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שם המחזאי אדוארד אלבי בפי הגיבורה שלו, מרתה, את המשפט "What a dump!", כלומר "איזו חורבה" - ציטוט מסרטו של וידור; מרתה אומרת אותו כשהיא מחקה את האינטונציה של דייוויס ואת האופן שבו החזיקה את הסיגריה הנצחית שלה.

הקאמבק בא כמעט מיד. ג'וזף מ' מאנקביץ' הציע לכוכבת המובטלת לגלם את דמותה של מרגו צ'נינג, שחקנית התיאטרון המזדקנת, בסרטו "הכל אודות חוה". הסרט, שיצא לאקרנים ב-1950, היה ללהיט גדול ואף זכה באוסקר. הקאמבק הבא היה ב-1962, לאחר כעשור של סרטים שאף אחד מהם לא החזיר את דייוויס לגדולתה. הבמאי רוברט אולדריץ' הגה את הרעיון המבריק לאחד בין דייוויס לקרופורד בקומדיית האימים "מה קרה לבייבי ג'יין?". שתי הדיוות, שגילמו אחיות בסרט, רבו במשך כל הצילומים - דייוויס הכריזה פעם שקרופורד שכבה עם כל הזכרים בחברת אם-ג'י-אם חוץ מלאסי (היה זה סוד ידוע שהכלבה הקולנועית האהובה גולמה על ידי כלב זכר). הסרט היה ללהיט מפתיע וזיכה את דייוויס - אך לא את קרופורד הנעלבת - במועמדות נוספת לאוסקר. הוא פתח לפני דייוויס, כמו לפני קרופורד וכוכבות עבר נוספות, את השער אל עולם סרטי האימה, שבהם הן גילמו לרוב מפלצות. את הפרק האחרון של הקריירה שלה בילתה דייוויס בשוטטות בין סרטי אימים לדרמות מכובדות יותר, שחלקן הגדול הופקו לטלוויזיה ובהן היא יכלה שוב להפגין את כישרונה הניכר.

היא בחרה

לכל אורך הקריירה שלה הציגה דייוויס נשיות כהתרסה; נשיות חזקה ועצמאית ששורדת בכל דרך שפתוחה בפניה. זו נשיות שעומדת על שלה בחריקת שיניים; כך היא היתה מול המצלמות, כך היא היתה מחוצה להן. וגם אם המאמץ ניכר לעתים והמאבק נדמה נחוש מדי, עד כדי שנוספה לו מידה של היסטריה ונופך של קריקטורה - הרי סיפורה של דייוויס הוא פן משמעותי של תולדות הייצוג הנשי בתרבות הפופולרית במאה החולפת.

אין זה מקרה, למשל, שרק במעטים מסרטיה היא הגיעה לסוף מאושר בחברתו של גבר שעמו יכלה לנהל זוגיות מסורתית. ברוב המקרים היא בחרה בתחליף, לעתים בבדידות ולעתים במוות, אך היא זו שבחרה.

המיתוס של בטי דייוויס נמשך לאורך הקריירה שלה וגם אחריה. בראשית שנות ה-80 היה שירה של קים קארנס "העיניים של בטי דייוויס" ללהיט ענק ואף זכה בפרס הגראמי; לפי הדיווחים היתה דייוויס מרוצה מאוד מהשיר ומתשומת הלב. בטי דייוויס עם סיגריה בידה - היא היתה האחרונה מבין הסלבריטאים שהרשו להם לעשן בתוכניות אירוח בטלוויזיה, אפילו אירגנו לה מאפרה על שולחנו של ג'וני קרסון; אחרת לא היתה באה; בטי דייוויס עם אקדח שלוף בידה; בטי דייוויס שאיפור גרוטסקי מעטר את פניה; והמשפטים הרבים שהיו לחלק מהזיכרון הקולקטיווי, כולל זה ב"הכל אודות חוה": "הדקו את חגורות המושב, זאת הולכת להיות נסיעה מרובת טלטלות". ואמנם, כזאת היא היתה.

תגובות