בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פתאום הביצית מתעוררת מתרדמתה

"צורות המחשבה של המדע המודרני עוצבו ע"י אידיאולוגיה פטריארכלית", אומרת פרופ' אוולין פוקס קלר, מהביולוגיות החשובות בעולם, המתארחת במכון ויצמן ומנסה לפתח מודל חדש בחקר התורשה שישמש אלטרנטיווה לגנים

תגובות

מדע אחר

מה בעצם קורה כשביצית וזרע נפגשים? במשך תקופה ארוכה, מדענים שחקרו את מנגנון ההפריה האנושי תיארו את ההתרחשות כסיפור הרואי של חדירה וכיבוש: תא הזרע תואר כמעין מאצ'ו פעיל וכוחני, שתוקף את הביצית ומצליח לחדור מבעד למעטפת שלה, וכך לגרום להיווצרותו של העובר. הביצית, לעומת זאת, תוארה כחבילה סטאטית ושמנה של חומרי מזון, שרק מחכה לזרע הגברי שיעורר אותה מתרדמתה.

"עד לפני 30 שנה, מדענים תיארו את הביצית כמין יפהפיה נמה, שהזרע צריך להעיר", אומרת המדענית וההוגה הפמיניסטית הפרופ' אוולין פוקס קלר. "ואולם היום התיאור השתנה. אנחנו יודעים שהסיפור לא מתחיל בהופעה של הזרע. התרחשויות חיוניות להתפתחות העובר מתחילות בביצית עוד לפני המפגש עם הזרע. הביצית מפעילה הרבה מאוד מנגנונים ביולוגיים, ויש לה שליטה משמעותית על ההתרחשויות. ההפריה מתוארת עכשיו יותר כמפגש של שותפים, עם תפקיד שווה של שני הצדדים".

קלר, בת 72, פרופסור להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע ב-MIT, נחשבת לחוקרת החשובה בעולם של יחסי מגדר במדע. היא מזכירה שלאורך מאות שנים מי שעסקו בחקר המנגנונים הביולוגיים היו גברים, ואילו כניסתן של נשים למחקר המדעי נחסמה עד לעשורים האחרונים. הטענה המרכזית שהיא מציגה בכמה מספריה, ובראשם החיבור המשפיע "מחשבות על מגדר ומדע" מ-1985, היא שהשפה וצורות המחשבה של המדע המודרני לא היו אוביקטיוויות, כפי שנהוג להציגן, אלא עוצבו על ידי אידיאולוגיה פטריארכלית - כמו מוסדות אחרים של החברה המודרנית. לפיכך, מדעניות פמיניסטיות אינן צריכות לפעול רק למען שוויון במשפחה ובחברה, אלא לחתור ליצירתו של מדע שאינו מוטה לצד זה או אחר. "אני מאמינה שכדי להבין את העולם יותר טוב, מדענים צריכים לשנות את התפישה ולא להביט תמיד מבחוץ על התופעה שהם חוקרים. הבנה יכולה להתבסס גם על חיבור ועל הזדהות", אומרת קלר.

זה כמה שבועות שוהה קלר במכון ויצמן למדע, לשם הוזמנה במסגרת שיתוף פעולה מחקרי עם המתמטיקאי פרופ' דוד הראל. יחד הם מנסים לפתח מודל מדעי חדש בחקר התורשה ותפקוד התא, שישמש אלטרנטיווה למודל השולט כיום, שבמרכזו גנים.

האהבה הראשונה: פסיכואנליזה, הדוקטורט: פיזיקה תיאורטית

קלר נולדה בניו יורק להורים יהודים עניים וחסרי השכלה, שהיגרו מרוסיה. "היו להורים שלי חיים מאוד קשים", היא אומרת. "הם לא היו משכילים, ואבי עבד רוב שנותיו בבנייה ובמעדנייה". עם זאת, היא, אחותה ואחיה הפכו למדענים בכירים בארה"ב. בעולם המדע המתוחם והממוקצע, קלר היא מקרה נדיר: היא פרצה דרכים במחקר ניסויי בתחום הפיזיקה הביולוגית, ובו בזמן עסקה בפסיכואנליזה ובתיאוריה פמיניסטית. מודלים פסיכואנליטיים של מיניות ושל מגדר שימשו אותה בתיאור היחסים בין המדען לבין העולם שאותו הוא מתאר.

"האהבה הראשונה שלי היתה פסיכואנליזה", היא אומרת. "למעשה, הפכתי למדענית די במקרה. שילוב כזה של תחומים הוא יוצא דופן בעולם המדע, אבל לא תמיד זה היה מבחירתי". את הדוקטורט שלה כתבה קלר בפיזיקה תיאורטית, "בתקופה שבה נשים לא יכלו להיכנס לתחום הזה, ולכן חיפשתי דרכים צדדיות. עברתי לביולוגיה מולקולרית, ואחר כך חזרתי לפיזיקה, ובינתיים התחתנתי ונולדו לי ילדים. השותף שלי במחקר נסע בין אוניברסיטאות והציג בהתלהבות את הממצאים שלנו, בזמן שאני נשארתי בבית והחלפתי חיתולים. התחלתי לשים לב לסיבות שבגללן נשים נפלטות מעולם המדע. ואז באה התנועה הפמיניסטית. את אף אחד מהתחומים האלה לא השארתי מאחור".

לדברי קלר, חקר תהליך ההפריה הוא רק דוגמה אחת לתחום שבו צורות מחשבה שמרניות ופטריארכליות השפיעו על המחקר המדעי. בתחומים רבים של הביולוגיה, בהם גנטיקה, אקולוגיה ואבולוציה חוקרים נטו, לדבריה, לתאר את המציאות תוך שימוש בדימויים של שליטה ופיקוד, וחיפשו תמיד גורם דומיננטי או "אב מייסד" שיסביר כל תופעה.

"תהיתי למה לביולוגים יש נטייה לחפש הסברים שמבוססים על מולקולה שלטת, שגורמת להפעלת כל מנגנון", היא אומרת. "יכול להיות שזה נובע מהציפיות שאנחנו מפתחים בהשפעת החברה - מכך שאנחנו רגילים למבנה דומה במשפחה הפטריארכלית, שבה האבא מתפקד כמין 'מולקולה שולטת'".

התארגנות של שיתוף פעולה, ללא תחרות וללא מנהיג

קלר עצמה תרמה תרומה משמעותית למחקר של מערכות ביולוגיות מורכבות המבוססות על ארגון עצמי ושיתוף פעולה "מלמטה". אחד ממחקריה המשפיעים ביותר, שאותו פירסמה כבר ב-1969, עסק ביצור ושמו רירית, חד-תא דמוי אמבה שזוחל על עלים וענפים רקובים. ידוע שבמצבים מסוימים, הריריות הבודדות מתקבצות יחד ויוצרות גוש רירי הפועל כמעין גוף אחד. בעבר, ניסו מדענים שונים לזהות "תא מפקד" בודד שמצווה על הריריות האחרות להתמזג. אלא שתא כזה מעולם לא נמצא.

קלר הצליחה להוכיח שהתאים פשוט משתפים פעולה ומתארגנים יחדיו. לדבריה, "ההתנהגות של הריריות היא דוגמה טובה להתארגנות בלי מנהיג, שצומחת מלמטה. הן מאוד סייעו לי לחשוב על מטאפורות ביולוגיות שישמשו אלטרנטיווה למטאפורות של שליטה מלמעלה. אנחנו מגלים עוד ועוד מנגנונים כאלה, גם באקולוגיה, שמצביעים על החשיבות של שיתוף פעולה ולא רק של תחרות נצחית".

הפרויקט השאפתני שבו עוסקת קלר בשנים האחרונות הוא להציע תיאור של פעילות התא, שאינו מבוסס על שליטה של הגנים שבכרומוזומים. בספרה "The Century of the Gene" שאותו פירסמה ב-2000, טוענת קלר כי מושג הגן מיצה את עצמו, מבחינת התועלת והפוריות המחקרית. הרעיון של יחידות בדידות - הגנים - שהן הבסיס למערכות ביולוגיות, הוא לטענתה פיקציה. "מהו הגן, בסופו של דבר? יש המשיבים - פיסת ד-נ-א, אבל איזו מין פיסה? הביולוגים מכירים בכך שהמונח מתייחס עכשיו לדברים רבים ושונים, ואין שום הסכמה על דבר יחיד שהמונח מצביע עליו. אי אפשר להכחיש את החשיבות של מולקולת הד-נ-א, אבל אי אפשר לעמוד על חשיבותה באמצעות חלוקה לשרשרת של יחידות בדידות".

עם זאת, קלר מודה שקשה לוותר על השימוש במושג הגנים. "אני טוענת שלצורך כך אנחנו זקוקים לשיח חליפי, למילון חליפי. הביקור שלי בישראל הוא חלק מהמאמץ שלי ליצור חלופה כזו. הצעתי לעגן את הגנטיקה ביחידות תפקודיות ולא ביחידות מבניות, והעליתי רעיון של יחידת יסוד אחרת שתחליף את הגן, בשם 'דן', שהיא מערך רצפים על הד-נ-א שהתא יכול לפעול עמם, להשתמש בהם כדי לייצר התנהגות מסוימת. ביקשתי עזרה כדי להפוך את החלופה הזו לקונקרטית יותר. פרופ' דוד הראל, שהיה בקהל המאזינים באחת ההרצאות שלי שנערכה באביב שעבר, בא אלי בהתרגשות אחרי ההרצאה ואמר 'אני יכול לעזור'. והוא באמת עזר. כתבנו יחד מאמר בשם 'מעבר לגן', והוא פעל להזמין אותי למכון ויצמן. כך הגעתי לכאן".

"ישראל שברה את לבי"

בנוסף לעיסוקיה המחקריים, פרופ' אוולין פוקס קלר היא דמות בולטת בשמאל האקדמי בארה"ב ומתנגדת חריפה של מדיניות ממשל בוש ושל המלחמה בעיראק. על אף קשריה עם חוקרים ישראלים היא נמנעה מלבקר בישראל מאז אנתפאדת אל-אקצה.

גם ההחלטה לבוא לישראל היתה מלווה לדבריה בהתלבטות רבה. "אני נגד חרם אקדמי, כי חשוב בעיני לשמור על ערוצי תקשורת עם אנשי אקדמיה", היא אומרת. "אבל חששתי שאם אקבל את ההזמנה ואבוא לכאן זה יתפרש כתמיכה במדיניות של ממשלת ישראל. קיבלתי את ההזמנה רק מתוך אמונה בעיקרון של חופש אקדמי, אף שאני מתנגדת בחריפות למדיניות של ישראל".

על אף חששותיה לפני הביקור, החשיפה לנעשה בישראל היתה מזעזעת הרבה יותר משציפתה. "המארחים שלי התייחסו אלי נפלא. אבל ישראל שברה את לבי", היא אומרת כעת, כשבוע לפני חזרתה לארה"ב. "הייתי עדה להתפתחות של ישראל, ואף שתמיד היתה כאן אפליה, בעשורים הקודמים היתה בישראל מחויבות חזקה לערכים הומניים. זה שובר את לבי לראות באיזו מידה הערכים הליברליים האלה נעלמו".

קלר מספרת כי ביקרה בשטחים והיתה עדה לנעשה במחסומים. "ראיתי מה קרה לפלשתינאים. החריבו אותם. כיהודייה, התביישתי. אנשים שדיברתי אתם אמרו לי שאני לא נמצאת כאן ולכן אני לא יודעת מה קורה. אבל להם אין מושג מה קורה בפלשתין. חיי היום-יום של הפלשתינאים הם בלתי נסבלים. העיוורון לסבל ולאיוולת שבמדיניות ממשלת ישראל הוא קשה. המדיניות של ישראל היא התאבדותית. המצב הזה לא יוכל להימשך לאורך זמן".

קלר אינה ציונית, ולדבריה אינה מעורבת במיוחד בעניינים יהודיים. אבל באופן פרדוקסלי, הזעזוע מישראל דווקא גרם לה להרגיש יהודייה יותר מבעבר. "זה ממש גורם לי לכאב פיזי לראות יהודים מתנהגים באופן כזה. אם לא הייתי יהודייה, לא הייתי מרגישה בושה נוראה כל כך".



פרופ' אוולין פוקס קלר במכון ויצמן, בשבוע שעבר. "הבנה מדעית יכולה להתבסס גם על הזדהות"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו