שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לשורר את הגלות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סיגל נאור פרלמן

בבל ושירים אפלים

מקסים גילן. הוצאת ינשוף, 109 עמ', 69 שקלים

בנאום שנשא בוועידת הסופרים ב-1968 עמד יהודה עמיחי, מאנשי חבורת "לקראת" (שכללה גם את מקסים גילן, נתן זך, משה דור, בנימין הרשב, אריה סיון ועוד), על השוני המרכזי בין אופיה של הספרות העברית בתקופת שלונסקי ואלתרמן (שכונתה בפיו "דור בארץ") לאופיה של ספרות שנות החמישים: "הממשלה עודדה אותם וקירבה אותם. היתה התבשמות הדדית. במסיבות רשמיות ניכר מקומם ובמסיבות ספרותיות נראו שרים ופקידים בכירים ואלופי צבא ובעצם נראה הדבר כהרמוניה של חיי הרוח וחיי הביצוע הממשלתי והחברתי (...) בשנות החמישים צצה ספרות חדשה, ספרות שהיתה צריכה להיאבק נגד הדור שלפני דור בארץ ונגד ממסד דור בארץ עצמו" (עמיחי, אצל עמוס לוין, "בלי קו: לדרכה של 'לקראת' בספרות העברית החדשה", הקיבוץ המאוחד 1984, עמ' 87).

בדברים הללו עמיחי אינו יוצא נגד עמדותיו הפוליטיות של "דור בארץ", אלא נגד היטמעותו בממסד וכפיפותו להגמוניה המפלגתית השלטת. משוררי "דור המדינה", שצמחו מן החבורה הזאת, תירגמו ברוב המקרים את השאיפה להימנע מהיטמעות בממסד להימנעות מהבעת עמדות פוליטיות, כאילו שוויון ערך מוכרח להתקיים בין שתי האפשרויות הללו. על הרקע הזה, נדמה לי, נכון יהיה לקרוא את מכלול שירתו של מקסים גילן, שהיתה מאוד פוליטית כבר מראשיתה, ובפרט את ספר שיריו החדש, "בבל ושירים אפלים", שראה אור שנתיים אחרי מותו.

אולי עמדתו השמאלית הרדיקלית של מי שהיה בתחילה גולה פוליטי מרצון, ואז חזרתו ארצה נדחתה בידי שירותי הביטחון והתאפשרה רק בשנת 1993, בעקבות התערבותה של שולמית אלוני, "הקלה" עליו את הכתיבה הפוליטית. ובכל אופן, העובדה שראה בשירה פעולה של התנגדות - וכל שירה טובה מבקשת לערער את מה שמובן מאליו בדרכים שונות, לא רק אסתטיות - הופכת בעיני את שירתו של גילן למעניינת, גם אם לא תמיד "טובה" במונחים אסתטיים מקובלים, מוסיקליים למשל, או מטאפוריים.

הנה חמשת בתי הפרק הראשון הפותחים את הפואמה רחבת ההיקף "בבל":

"בראש הגבעה/ נצבת אשה/ בשנות ר?-נעוריה/ נאה וברה./ דוברת היא/ עברית צחה:/ שפת-המלכים,/ חמה וחדה.// והיא מביטה/ לעבר יסוד/ המגדל הנבנה/ החד כקפוד./ אבן על אבן/ סלע על צוק/ כבד-ענק/ של טיט ובטון // - (והכל ללא טעות וקלון).// ובין אבנים/ על לוחי-גרניט/ חקוקים טקסטים/ בכתב-חרטמים./ כנעני וחתי/ את סלעם תרמו/ ערבי ומצרי/ באו ועשו.// מאשור, מבבל / - קרבה ארמית. פאר-אוגרית/ מסוריה נקבל./ קמצוץ של יונית/ תרם בית-ינאי/ והקול, הכל/ מצטברים לעברית." (עמ' 19-20).

מה שמכתיב את קצב התקדמותם של הבתים הללו הוא החריזה המלאה שלהם. העובדה שלחריזה הקלושה הזאת - המאפיינת המרכזית של רוב בתי הפואמה שעניינה השפה העברית - מצטרף תיאור היסטורי משוטח של גלגולי השפה לאורך שלושת אלפים שנה הופכת את הפואמה, כמעט, למגוחכת. אין ספק שנימת המשורר בפואמה איננה נעדרת נאיביות; ואולם הבית הפותח אותה, המצוטט לעיל, מרפרר לפזמון הלעג הידוע על תנועת "השומר הצעיר": על ראש הגבעה עומדת פרה/ פותחת סוגרת את התחת שלה/ בא חזיר הכניס לה גרגיר/ וכך נולד השומר הצעיר", שהמוסיקליות המוכרת שלו ממשיכה להתנגן באוזני הקוראים לאורך קריאת הפואמה כולה. כך, לא רק שהפואמה נחלצת מסכנת הגיחוך שבה, אלא שהחץ האירוני החריף ששולח גילן בתנועת "השומר הצעיר", ובעיקר בשילוב שיצרה מאז תחילת דרכה בין השפה העברית לציונות, הופך את הפואמה כולה לביקורת נוקבת על הניכוס, גם העכשווי, של השפה העברית לדורותיה, כאילו היתה השפה העברית "המודרנית" הגלגול הפורה ביותר שלה. בשיר י"ח בפואמה גילן אף אומר זאת במפורש, ושוב, באירוניה:

"בקצור - כלומר

שלשת אלף שנה -

נבנה המגדל

נבנתה השפה

ועכשיו מדברים

מכל וכל.

בלי משים מטפחים

כאן עוף של חול" (שם, עמ' 48)

החלק השני של הספר נקרא "שירים אפלים". בהקדמה לספר מנסה יוסי גרנובסקי, עורך הספר, להבין מדוע גילן כינה אותם כך: "היה נהיר לי ששמחים הם לא, השירים ה'אפלים' האלה. אך מה הם כן? השירים שעוסקים בימים האפלים? (...) האם ראייתו המתמעטת, והאפלה שסגרה והלכה עליו, הם שהולידו את השירים האפלים?" (שם, עמ' 12--13). הקריאה ב"שירים אפלים" מצדיקה את שתי האפשרויות שמעלה גרנובסקי. בשיר "אותיות", למשל, כותב גילן: "כשהאותיות מצטמקות

העולם מתרחב

חרב

המגע המידי כמעט

המיני

עם הסובב, רעב

אתה לנגיעה

של החלום המגש

על ידי עץ שיחים מים זורמים

המלים

זעירות, בלתי-קריאות כמעט

אתה מט

לנפל א? מתאושש וצולע

לעבר האור המתעמעם

המתעלם ממ?

מסרב לפקדת עיני?

לתת ל?

ראיה" (שם, עמ' 57)

לא רק האפשרות של האפלת הראייה נוכחת כאן, אלא גם מה שנובע ממנה, כלומר האפשרות שצומחת ממנה כמעין פתרון המצמצם את המרחק בין מבטו של המשורר לבין העולם הממשי; צמצום זה ניכר ב"מגע המיידי כמעט/ המיני, רעב אתה לנגיעה", כלומר החתירה לנגיעה בממש, במה שהוא אמנם "חלום מאגש", אבל המתווך על ידי המציאות: "... עץ שיחים מים זורמים". ואמנם, המציאות הנשמעת בשירים אלה, המבקשת "להינגע" על ידי המשורר, היא מציאות הימים "האפלים", מציאות שבה המלים יכולות לתפקד רק כמה שאיננו אסתטי בעליל. למשל, בשיר "זומבי": "צבא המתים-חיים נכנסים/ לעיר הבוערת/ מרכבות-האש צועדות/ בשעה מאחרת/ ילד נדקר בחנית-חזירים/ ואשה מקוננת/ אמא חורקת שנים/ ובתולה מתחננת - / והנער/ בידו רק תער:/ זובי/ אומר לזומבי." (שם, עמ' 63). אותיות הח' הכ' והק' מדמות את הבכי, התחינה והקריסה שמולם נותר רק להבקיע את השפה באצבע מילולית: "זובי".

גם השיר "שיר זעם", כשמו כן הוא, מוכתב על ידי הזעם לנוכח המציאות ולא על ידי קריטריונים אסתטיים כלשהם: "לא רחמי-תבל/ לא ר? מתמסמס/ כי זעם מתאבל/ ויאוש-לבה, תוסס// לי מכתיבים/ את השיר, את הקצב/ הד-תכריכים/ חרון ולא עצב" (עמ' 99).

קשה לומר שמדובר כאן בשירה במיטבה. קשה גם לקבל את הצדקת המשורר לחריזה הקצובה ולנשימה הקצרה שמנחות אותו בכתיבת החרון, ומתירות לו לוותר על העשייה האסתטית. ובכל זאת, קשה שלא להתרשם מכנותו של גילן המבקשת לוותר על כל אלה, באותו שיר, לטובת הבהירות החותכת: "כמה בני-פלסטין/ הפכנו לזבל/ מי יתן את הדין/ על אזיק ועל חבל// על פרקי-ידיו/ של לוחם החרות?/ מי ישלם בחייו/ על דין המלכות?" (עמ' 100).

הכאב הגובר על הצורך "בעשייה האסתטית" - אמנם אף פעם לא עד כדי שמיטת המסגרת הפואטית מתחת לשיר - בא לידי ביטוי גם בשירי האהבה של גילן, שבהם הוא מנסה לשלוח יד אל הבשר, למרות הגוף הבוגד של הזיקנה, ואולי אדרבה, מתוכו:

"כמה קשה כאב החלצים

לעת זקנה. גובר הוא

על יתר מכאובים. מלים

מקבלות משמעות של צעקה. נערה

למשל. שדים. כתף

(לבנה. משום מה

תמיד לבנה).

והריח

בשם אשה, בשם ערוה.

זעה

מבית-שחיה של אדמונית.

ריח מיחד, ג'ינג'י.

טעם

פה נקבי על הלשון. ולא רק פה.

ערגה סופנית

לאהבת-גופה.

("ערגה סופנית", עמ' 93)

גם כשרק המלים נותרות בידי המשורר כדי לומר "שדים", "כתף", "פה נקבי על הלשון", גילן איננו מוותר עליהן. להיפך, תחושת הגוף הדואב, המזדקן, עוד הופכת את הניסיון להביט באשה האהובה, ולא רק להביט, אלא לגעת בה ממש, להכרחי יותר, לנואש יותר, והוא גובר על יתר המכאובים. לאורך הספר כולו גילן איננו מוותר, לרגע לא, על המבט הנוקב של המתנגד, של הגולה התמידי, גולה מארצו, גולה בארצו, ותמיד משתוקק: "ועדין (מספת) שירתו כזעקה

מהדהדת, משתוללת עד היום באפלה

בליל-חרא, בעיר הרה

מפלצות ומבוכה

אח רחוק לי נותן כח

בי, במח

אש מנוח

מדליקה". (עמ' 98)

מקסים גילן

מקסים גילן (1931-2005), יליד ליל שבצרפת, היה משורר, פובליציסט, עורך ופעיל שמאל ישראלי. בין ספריו: "גדר פרוצה" (משמע, 1957); "שהד: שירים" (עכשיו, 1962); "בבית קורס, שירים" (מטען, 2002); "...וסיפורים אחרים" (מטען, 2006). בין היתר גם הוציא לאור את כתב העת "מטען"

סיגל נאור פרלמן היא חברה במערכת כתב-העת "מטעם"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ