בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יורמיות במיטבה

קולנוע "סמדר" בירושלים חוגג 80, ובאירוע לכבודו ניסו אנשי רוח להסביר את הישרדותו בתקופה שבה בתי הקולנוע הקטנים מתמעטים והולכים. "אני רוצה לחשוב עליו כעל נס", אומר עמנואל הלפרין

תגובות

מחומרים כאלה מן הסתם עשויה נוסטלגיה: קרעי צלולואיד ישנים, זיכרון דהוי ממערבון של ג'ון וויין וטעמה המר של סיגריית פילטר ראשונה שעישנו אותה בחשכת אולם הקולנוע. בסיפור של קולנוע "סמדר", שבימים אלה חוגג 80 שנה להיווסדו, יש את כל המרכיבים הללו בשפע. אבל הקולנוע המיתולוגי הזה, בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים, הוא יותר מאשר זיכרון או געגוע של אוהבי הקולנוע. "סמדר", שהפך זה מכבר למוסד תרבותי בחיי הירושלמים, הוא פנומן בעיקר בזכות היותו שריד של תקופה. גלגוליו מקבילים לקורות אותה ישות חמקמקה של ירושלמיות חילונית, ובעיקר נטולת הוד וקדושה, שביטוייה מתמעטים והולכים. וככזה, קשה להסביר את הישארותו במרחב, כשבתי הקולנוע הקטנים בכל מקום עברו מזמן מהעולם. "הייתי רוצה לחשוב על ?סמדר' כעל נס", אומר איש התקשורת עמנואל הלפרין, שהנחה אתמול אירוע באולם הקולנוע, לרגל חגיגות ה-80.

את האירוע בן היומיים יזם האדריכל וההיסטוריון דוד קרויאנקר, שספרו החדש "ירושלים - המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים" (הוצאת כתר בשיתוף מכון ירושלים לחקר ישראל) יצא באחרונה, ובו מוקדש פרק לתולדות הקולנוע. "'סמדר' הוא אחד ממחוזות ילדותם וזכרונותיהם של אנשים בשנות ה-60 וה-70 לחייהם", אומר קרויאנקר. כבן אותו דור הוא כמובן מדבר גם על עצמו.

הקולנוע, לדברי קרויאנקר, נחשב תמיד למעוזם של אשכנזים בורגנים ובעלי השכלה. אבל בשנים שפעילותו היתה בשיאה, שנות ה-50 וה-60, הוא לא היה קולנוע אליטיסטי, אלא "קולנוע של ילדים", כלשונו. "זה היה קולנוע פרימיטיווי ממש. התנאים היו קשים. הכסאות היו כסאות עץ מתקופת המנדט, העותקים היו ממש גרועים. אריה צ'צ'יק, בעל הקולנוע, היה משיג אותם רק לאחר שעברו בכל בתי הקולנוע בארץ. כדי למשוך קהל היו מוכרים שני סרטים במחיר אחד. מי היה בא? רק ילדים".

בקולנוע הקרינו לרוב מערבונים, וגם סרטי אבירים ואפוסים. "אלימות, מלחמות, הרבה דם, זה מה שהלך. לא סקס. זה לא היה במושגים אז", אומר קרויאנקר. בשלב מסוים "צ'ציק החליף את הכסאות והחלו להקרין גם סרטים צרפתיים".

עמנואל הלפרין, שהגיע לארץ לראשונה לביקור מפאריס ב-57', זוכר גם סרטים הודיים. "לא ידעתי מלה בעברית והתארחתי אצל דודי שלא ידע מלה בצרפתית", הוא מספר "הוא לקח אותי לראות סרט ב'סמדר'. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי סרט הודי. לראות מישהו מגלגל את הטקסט של התרגום בכתב יד לצד המסך, זו חוויה שאי אפשר לשכוח. ובשביל מי שבא מפאריס, גם כסאות העץ". מאז השיפוץ הגדול ב-93', כשהקולנוע נרכש על ידי נורית שני מרשת בתי הקולנוע "לב" שלמעשה הצילה אותו, זהו קולנוע לכל דבר.

פיסת היסטוריה: אף שנוסד כבר ב-1928 על ידי אדריכל גרמני, הוא שימש בעיקר את הצבא הבריטי. הקולנוע נפתח רק שבע שנים אחר כך, בשמו "קולנוע אוריינט": להקרנות מסחריות. כמה חודשים אחר כך, היהודים בארץ הטילו חרם על עסקים גרמניים בתגובה לחרם שהטילו הנאצים על עסקים יהודיים בגרמניה. כדי למנוע את סגירתו, בעליו הגרמני העביר את הקולנוע לניהול יהודי. התרגיל הזה כלל לא מצא חן בעיני ראש סניף המפלגה הנאצית בירושלים שאיים לפגוע בו.

אחרי 48', בית הקולנוע עבר לבעלותם של ארבעה חיילים משוחררים, ובהם אריה צ'צ'יק. כעבור שנתיים הוא קנה את חלקם וניהל את הקולנוע לבדו. "זו היתה הצגה של איש אחד", מספר העיתונאי מיכאל דק, שבשנות ה-50 גר בבית הסמוך לקולנוע. "הוא היה מוכר כרטיסים ואז רץ לעמוד ככרטיסן בפתח, ואחר כך היה מטפס בסולם לחדר המקרין". בהפסקה אשתו עמדה בקיוסק. צ'ציק ביקש מהמבקרים הקבועים להציע שמות לקולנוע, ומתוכם נבחר השם "סמדר".

קרנו של דק עלתה בעיני חבריו, כי הוא נחשב לדובר שפות וצ'צ'יק, שכולם קראו לו אז צ'רצ'יל, הסכים שיתרגם את הסרטים. כך היתה לו גישה לפילמים שנחתכו בעריכה. צ'צ'יק היה גוזר חלקים פגומים בסרט ומדביק את השאר - מה שכמובן לא פגם בהנאה מהסרט, מוסיף דק. "היינו עושים החלפות בחלקים הללו". הקהל היה ברוב המקרים סלחן, חוץ מבמקרה שהסרט לא היה יושב טוב על המסך. אז, נשמעו קריאות הגנאי הקבועות "צ'רצ'יל בן זונה". אבל צ'צ'יק לא לקח ללב, אומר דק. "הוא לא היה מסוג הדמויות שחשבת שתתגעגע אליהם", הוא מוסיף. דק מתקשה להסביר איך קרה שמכל המעוזים החילוניים במושבה הגרמנית, למשל הבריכה שהחרדים קראו לה "בריכת הזימה והתועבה", שכבר אינה פתוחה בשבת, רק הקולנוע נשאר למרות האיומים על סגירתו במשך השנים.

לדברי דק, צריך להבין את הקסם של "סמדר" על רקע זמנים נטולי טלוויזיה ואפשרויות בילוי דחוקות. "אפשר היה או להסתובב בעיר או ללכת לקולנוע. זה היה מעין מועדון נוער. יורמיות במיטבה. וגם הפושטקיות היתה לייט. יש משהו מאוד אינטימי עד היום בשכונתיות של הקולנוע הזה, שאין במקום אחר. אינטימי, כמו שאפשר למצוא רק בירושלים".

עוד בנושא: פשוט קולנוע / אריאל הירשפלד



חגיגות השמונים בקולנוע "סמדר" בירושלים, אתמול. למטה: הבעלים המיתולוגי, אריה צ'צ'יק


תצלומים: אוריה תדמור / ג'יני, מתוך ספרו של דוד קרויאנקר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו