שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ציפי שוחט
ציפי שוחט

לבושי כאפיות עמדו בפתח אולם אניס ביפו והפגינו בעת שהחזרות על ההצגה "השיבה לחיפה" התקיימו בפנים בראשית השבוע. המחאה של קומץ המפגינים, אנשי הימין הקיצוני, כוונה נגד המחזה שכתב בעז גאון. "השיבה לחיפה" הוא עיבוד לנובלה של הסופר הפלשתינאי ע'סאן כנפאני, שהיה דובר החזית העממית לשחרור פלשתין וחוסל על ידי ישראל לאחר טבח הספורטאים במינכן ב-1972.

ההפגנה הזאת היא חלק ממתקפה שהתיאטרון הקאמרי מנסה להדוף בשבועות האחרונים, עוד לפני שהועלתה ההצגה לראשונה. "הסירו את החרפה הזאת, לא הכל כשר בשם חופש הביטוי האמנותי", נכתב באחד ממכתבי המחאה הרבים שהגיעו לתיאטרון. "לא יאומן כי יסופר, תיאטרון ישראלי במימון ציבורי מציג תעמולה כוזבת שנכתבה בידי רב מרצחים ערבי", נכתב במכתב אחר. צופה שהודיע על ביטול המנוי שלו לקאמרי קרא להחרים את התיאטרון ולהפעיל לחץ על הגופים הציבוריים להפסיק לממנו.

הקאמרי מצא עצמו מגיב לטענות על הצגה שעדיין לא עלתה. בהודעה שהכין התיאטרון נמסר כי "המתקפות על הצגתו של בעז גאון מתאפיינות בסילופים מכוונים, הסתרת האמת ורצון לסתום את פיותיהם של האמנים המעורבים בהפקה חשובה זו. אנחנו גאים במחזה ובהצגה".

מה קרה לתינוק

גם גאון, מחזאי צעיר ועיתונאי, נקלע לעין הסערה. "חשבתי שתהיה תגובה ציבורית, אבל עניינית", הוא אומר. "לא ידעתי שהפחד לרדת לשורשו של הסכסוך גדול היום כמו שהיה ב-1969, השנה שבה פורסמה הנובלה.

"אני לא מבין מה מפחיד אותם כל כך", הוא מוסיף, "אין לי עניין להיכנס לוויכוח עם אנשים שיוצאים נגד ההצגה לפני שראו אותה, בלי שקראו את המחזה או קראו את הסיפור של כנפאני, ובלי שניסו לבדוק מדוע היצירה של כנפאני ממלאת תפקיד כה נכבד בחקר הספרות הערבית באקדמיה הישראלית. כמעט אין חוקר ספרות ערבית שלא עסק בצורה זו או אחרת ביצירותיו".

כנפאני, שנולד בעכו ב-1936, נמנה עם הפליטים הפלשתינאים שברחו או גורשו ב-1948. יחד עם משפחתו עבר ללבנון ואחר כך לסוריה. "זה מרתק", מוסיף גאון, "איך הקולות האלה התעוררו שלושה עשורים אחרי שיצירותיו של כנפאני תורגמו לעברית ואחד מסיפוריו נכלל בתוכנית הלימודים של מדינת ישראל".

נראה כי הסיבה להתעוררות הזאת נעוצה בתיאטרון, שרק כעת מעלה עיבוד לנובלה של כנפאני (ב-1982 היא עובדה לסרט קולנוע בידי הבמאי קאסם חוול). "יש משהו במדיום הזה שמעורר הזדהות עם כל הדמויות שעומדות על הבמה", מסביר גאון. "כצופה בתיאטרון אתה מתעמת ישירות עם הצד השני, בלי שיש גורמים מתווכים שמגוננים עליך או מסננים את הביקורת שמופנית כלפיך. במצב הזה יש משהו לא בטוח, והדבר הכי מפחיד שיכול לקרות הוא שתמצא את עצמך מזדהה עם כאבו של הצד השני".

וב"השיבה לחיפה" לא קשה להזדהות עם כאבו של הצד השני. המחזה מציג את סיפורם של בני הזוג ספייה וסעיד (מירה עווד ונורמן עיסא), שנמלטו מביתם שבחיפה ב-1948. בסערת המלחמה נותר מאחור בנם, תינוק בן יומו. התינוק נאסף בידי ניצולת שואה, מרים גושינסקי שמה (רוזינה קמבוס). היא מצילה את חייו ומגדלת אותו באהבה רבה.

במערכה השנייה, המדלגת על שני עשורים בחיי הדמויות, חוזרים ספייה וסעיד אל הבית בחיפה. מבחינתם, האויב גר בבית שלהם. הם רוצים לדעת מה עלה בגורלו של חלדון, תינוקם. המפגש עמו מצמרר. חלדון התינוק נהפך לדב (ארז כהנא), חייל מצטיין בצה"ל.

זהו מפגש שמעצים את הטרגדיה חסרת הפתרון, שהפן האנושי גובר בו על הפוליטי. הסיום, שבו הזוג הערבי נשאר ללון לילה בחיפה לפני שובו לביתו ברמאללה, פתוח לפרשנויות שונות, אך יש בו הידברות כלשהי, מרומזת. ניצוץ של אופטימיות שהמחזה מציע.

בעקבות סבא

בעז גאון הוא בנו של איש העסקים בני גאון, שניהל חברות ענק כמו תדיראן, כור והקו-אופ. הוא אומר שלא נולד עם כפית של כסף בפה. הוא גדל בבת ים עם אחיו התאום יואב ואחיו משה ומיכל. אביו נוהג לספר שהחל את דרכו כטכנאי מזגנים, אמו רחל עבדה כמורה לתנ"ך ומחנכת. הרווחה הכלכלית באה אחר כך: "אבי עשה את הונו בשלב מאוחר, כש'כור' הופרטה והוא קיבל אופציות מהחברה האמריקאית שקנתה", הוא כמעט מתנצל. כשהיה בן 6 עבר עם משפחתו להתגורר ברמת השרון.

הוא היחיד במשפחה שעוסק בכתיבה - עיתונאית ודרמטורגית. יואב הוא איש שיווק ותקשורת ועובד עם אביו, משה פרסומאי ומיכל מנכ"לית חברה לאירועים עסקיים. אבל הוא מספר שסבו, משה דוד גאון, נחשב למשורר וסופר לדינו בולט. "רק אחרי שהתחלתי לכתוב גיליתי את היקף הכתיבה של סבא", מספר גאון. "זאת היתה תגלית בשבילי, כי איכשהו מצאתי את הכדור בין הידיים מבלי שמישהו גילגל אותו לעברי".

בשנת 2000 נשא לאשה את אפרת מיכאלי, שגדלה בקיבוץ גבעת חיים, ויחד נסעו ללונדון ללימודי תקשורת וגלובליזציה. לזוג נולדו יונתן, כיום בן 5, ושירה, בת שנתיים וחצי. גאון עבד כתחקירן, בעל טור ושליח "מעריב" בלונדון וניו יורק. הוא אוהב את הכתיבה המגזינית, שהיא אמצעי, כדבריו, לספר סיפור. המציאות הישראלית מזמנת הרבה סיפורים מעניינים, הוא אומר, כי "פוגשים ניגודים שמאוד מתנגשים, למשל, רב באר-שבעי שמגדף יהודי משיחי".

ועם זאת, בתיאטרון מתרחשים הדברים שמשפיעים עליו באופן הכי עמוק. "דרך התיאטרון אפשר להבין איך העולם שלנו מתנהל; התיאטרון הוא הגרסה החברתית של הניסוי הפיסיקלי", הוא אומר. הוא למד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב וכתב כמה מחזות שהועלו בקריאה מבוימת וכן מחזה לפסטיבל עכו, "חזרה גנרלית". "השיבה לחיפה" הוא המחזה השני שכתב לתיאטרון הרפרטוארי, אחרי "משפחת ישראלי" שהביא לתיאטרון חיפה קהל רב.

מה זה פלוג'ה

בלונדון, לפני 6 שנים, פגש את ד"ר עמי אלעד, מומחה לספרות ערבית שגמר לערוך אז את הספר "החדרים האחרים" שכלל שלוש נובלות פלשתיניות. "הוא סיפר לי על נובלה יוצאת דופן, 'השב לחיפה', של סופר ערבי שלא הכרתי, ע'סאן כנפאני, שכבר ב-69' התייחסה ליהודייה, למרים גושינסקי (גושן בנובלה), באמפתיה רבה. קראתי את הסיפור בעברית, בתרגום גדעון שילה, ונשאבתי פנימה. הרגע שבו החייל היהודי, שהיה פעם תינוק ערבי, נכנס לבית במדי צה"ל - הימם אותי. זו סיטואציה תיאטרלית מובהקת, שמייתרת את כל מה שנאמר קודם לכן. הילד הזה, שמהלך ההיסטוריה הטביע בו את חותמו, מסמל בעיני את המהות הטרגית של הסכסוך הישראלי-ערבי.

"לא במקרה הנובלה הזאת, שבעה עמודים בלבד, תורגמה לשפות שונות ויצאה לאור באנתולוגיות רבות", מוסיף גאון. לכנפאני היה האומץ להיות אמפתי כלפי כל הדמויות שנמצאות באותה סיטואציה, גם היהודיות".

מה הניע אותך לכתוב את המחזה?

"הכתיבה נולדה מתוך מצוקה של אדם שגדל פה ועבר בכל התחנות המתחייבות של יהודי ישראלי, ויום אחד הוא נמצא כסטודנט בלונדון בסיטואציה בלתי מגוננת. נאלצתי להתמודד כמעט כל יום, בכל ביקור בקמפוס, עם שאלות הקשורות למי אני, מה המרכיב הישראלי והיהודי במי שאני, למה אני אחראי או לא אחראי. ובמצב הזה אתה לא מתעמת עם שאלות מקרקע בטוחה ותומכת - אתה צריך לנמק את עצמך ואת האמונות שלך והזהות שלך, כי אתה עומד מול עולם שלא נותן הנחות.

"ואתה גם נתקל בחברויות עם אנשים שמבחינה אידיאולוגית הם בצד השני, אבל הם חברים שלך ואתה הולך אתם לשתות בירה. פגשתי בקמפוס אדם שעבד בקפטריה והוא סיפר לי שהוא פלשתינאי. הכל היה נחמד, תרבותי, ואז במפגש שלנו הוא הוסיף שהוריו נולדו בפלוג'ה וב-48' עזבו. שאלתי בתמימות מה זה פלוג'ה והוא ענה: קרית גת. הרגשתי תסכול, הרגשתי מבוכה, הרגשתי כל מה שהדמויות במחזה מרגישות ברגע שהן מזדהות עם האדם מהצד השני. ברגע הזה כבר לא יכולתי להתחבא".

מה עשית עם זה?

"כתבתי מחזה. יותר מזה, סיפרתי לאמא, פליטה יהודייה מקומוטיני שביוון, ותגובתה היתה: 'גם אנחנו גורשנו! האם עלי לחזור לקומוטיני ולדרוש להחזיר לי את הבית?' גם זה נהפך לחלק מהדילמה של הסיפור".

ארבע שנים עברו מאז שכתב את המחזה בלונדון. תחילה הגיש אותו לסיני פתר, אז מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה. לפני כשנה הוצע המחזה לקאמרי. "זמן רב חיפשנו את צוות השחקנים המתאים, כי היה חשוב למצוא קבוצת שחקנים שיש לה קרבה לביוגרפיה של הדמויות", אומר גאון. "חשבנו שזה מעניין להזמין את השחקנים להיות חלק מתהליך". את ההצגה מביים פתר.

מה הציפיות שלך מההצגה?

"שיראו אותה כמה שיותר אנשים, ושיניחו לעצמם לעבור את החוויה מבלי לחשוש מההשלכות שלה. מעניין אותי מה היה קורה אילו האנשים שהפגינו מחוץ לתיאטרון היו נכנסים לחדר אחד יחד עם אנשים מהצד הפלשתיני. האם היו מתווכחים? כמה זמן? אני מניח שמתישהו היה קורה משהו ומתחיל איזשהו דיאלוג. אי אפשר לאורך זמן לעצום עין אחת ולחשוב שאתה רואה את כל התמונה".

בכל זאת, אתה חושש?

"לא. אילו חששתי לא הייתי כותב את המחזה. נכנסתי לסיטואציה שלא היתה לי ברירה אלא להתעמת אתה. אני מאמין שאין אדם במדינה, ולא משנה מאין הוא, שההצגה לא יכולה לנער אותו".

אהדה ליהודים שנרדפו

הנובלה "השב לחיפה" היא יצירתו היחידה של ע'סאן כנפאני שמופיעות בה דמויות ישראליות-יהודיות, אומר הסופר הפרופ' שמעון בלס, שבספרו "הספרות הערבית בצל המלחמה" ייחד פרק לסופר הפלשתינאי.

כנפאני נחשב לסופר פוליטי, מציין בלס. הוא היה מנציגיה הבולטים של תנועת ההתנגדות הפלשתינית נגד ישראל ונגד הכיבוש, ויצירתו הספרותית עוסקת בסכסוך. הנובלה שלו אינה יצירה ספרותית גדולה, חשיבותה בפן האנושי: כנפאני מציג בני זוג יהודים שסבלו מרדיפות ואינו מתייחס אליהם בעוינות.

הפן הפוליטי במחזה בא לידי ביטוי במפגש בין האב סעיד לבן דב. בעימות שנוצר ביניהם מבטא כנפאני את הביקורת שלו על בני עמו: דב שואל את סעיד מדוע ברחו במלחמה ולא נלחמו. בסוף הנובלה משלימים סעיד וספייה עם החלטתו של בנם הצעיר חאלד - אחיו של דב - להתגייס לשורות הפתח.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ