שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קאוורת חוזרת

"עבודה עברית"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

"עבודה עברית" הוא הצלחה, והרגע שממחיש זאת בצורה הברורה ביותר מתרחש בסיום הדיסק השלישי מתוך ארבעה, אחרי שירדנה ארזי גומרת לייבש את "כלניות". 45 שירים עברו בסך עד לנקודה הזאת, ובאופן בלתי נמנע היו בהם לא מעט גרועים או סתמיים. יתרה מזאת, הדיסק השלישי היה החלש ביותר, כך שהדבר הטבעי לעשות בשלב הזה הוא להניח בצד את הפרויקט המונומנטלי, להכריז על הפסקה קלה מכל ה"קאוורת" הזאת, להתענג על השקט (או על האלבום הכי לא ישראלי שעולה על הדעת) ולחזור לדיסק הרביעי מאוחר יותר.

אז איך זה שבתוך כמה שניות הדיסק הרביעי מוצא את דרכו באורח פלא למערכת? התשובה היא שעל אף הביצועים הלא טובים, על אף האורך המופלג, על אף הכובד שמשרה לעתים המפגש הטעון בין עבר להווה במוסיקה הישראלית, על אף הצורך העז לבדוק היכן קבור מרדכי זעירא ולאסור את השמעת הביצוע של שרונה פיק ל"חולצה כחולה" ברדיוס של חמישה קילומטרים משם - על אף כל אלה, הרוח הכללית שנושבת מ"עבודה עברית" היא רוח טובה: חיונית, נלהבת, יצירתית. נכון, אחרי שלושה דיסקים האוזן שלי כבר עייפה, חושב לעצמו המאזין, אבל רוב הסיכויים שקורים כמה דברים מעניינים בדיסק הרביעי. הדיסק עצמו מתגלה כטוב ביותר מבין הארבעה ומבהיר שהקרדיט שנתן המאזין למוסיקה הישראלית העכשווית, כפי שהיא מתגלמת בפרויקט הזה, היה מוצדק.

מה פשר החיוניות הזאת? מדוע "עבודה עברית", למרות חולשותיו, הוא אלבום הרבה יותר מלהיב מאסופות קאוורים אחרות, למשל אלבום המחווה הפושר ל"חתונה לבנה"?

פסקול ליציאה אל העולם

אחת הסיבות לכך שכיף להקשיב ל"עבודה עברית" היא שהיה כיף לעשות אותו. או כך זה לפחות נשמע. כשמשתתפי האלבום ניגשו לבחור את השיר שיבצעו הם לא התעסקו בשאלות של קאנון. הם שאלו שאלה אחת: "איזה שיר הכי מדליק אותי לבצע?" יש כאן מעט אבני דרך אובייקטיוויות בתולדות המוסיקה הישראלית (אין סשה ארגוב, אין נעמי שמר, אין שום מועמד ריאלי לשיר ה-60), אבל יש הרבה מאוד אבני דרך סובייקטיוויות: להיטים לרגע שהציתו את דמיונם של משתתפי הפרויקט כשהיו ילדים, שירים ששלובים בצורה עמוקה בביוגרפיה שלהם, צלילים שעיצבו את עולמם וסללו את דרכם היצירתית.

עמיר רוסיאנו (משום מה הוא לא מופיע כאן בשם ג'נגו) בחר את "בוקר של כיף" של "תיסלם" מפני שמהלך הבס של השיר הזה גרם לו להיהפך לבסיסט. האם יש סיבה טובה מזו? דודו טסה בחר את "אמי אמי" של אהובה עוזרי כי הוא זוכר את אחיו צועק את השיר כילד כשעמד ליד הדלת ורצה שאמו תפתח אותה. דנה אינטרנשיונל בחרה את "המקום הכי נמוך בתל אביב" של אסתר שמיר מפני שהשיר הזה היה הפסקול שלה ליציאה אל "עולם חדש של מוסיקה וחופש". האם הקשר הנפשי העמוק של שלושת הזמרים לשירים שבחרו הוא שגרם לביצועים שלהם להיות מצוינים? הוא בוודאי תרם לא מעט (הערה אחת לדנה, שהפכה את "המקום הכי נמוך" להימנון היי-אנרג'י סוחף. היא חייבת לעשות משהו עם הש' שלה, שנשמעת כמו ס'. מילא כשזה קורה במלים "שמש" או "שמים", אבל במשפט כמו "אני שותה"?).

ביצועים מצוינים נוספים ב"עבודה עברית" צמחו, כך נדמה, מתוך הניסיון של מוסיקאים צעירים שבאים מעולמות אחרים (רגאיי, גרוב, פאנק-רוק, פסיכדליה) למצוא בהיסטוריה של המוסיקה הישראלית עקבות קדומים למוסיקה "שלהם". אם-סי קרולינה גילתה מנה גדושה של סול כנעני ב"יום בו יקום" של צילה דגן; חברי "התקווה 6" ("אני אשיר לך שיר") עלו על העובדה שאריק לביא, מלך ההגשה הנינוחה, היה יכול להיות זמר רגאיי נפלא; פרחחי "יוסלס איי-די" חיברו את הדיסטורשן שלהם לאנרגיה המתפרצת של "השלושרים" ב"לו הייתי פירט"; אפרת בן צור וחברי "רוקפור" לקחו את המנגינה העצלה-עצובה-מתוקה של צביקה פיק ב"שני תפוחים" אל העננים הפסיכדליים שעשויים להתרמז ממנה.

כוחות חדשים

זה לא מקרה שרוב המוסיקאים שהוזכרו עד עכשיו עלו על במת המוסיקה הישראלית ב-10 השנים שעברו מאז המהדורה הראשונה של "עבודה עברית". ניצן זעירא, מפיק "עבודה עברית" (יחד עם יניב דוידסון), קבע שמשתתפי הפרויקט הקודם (חוץ משניים-שלושה) לא ייכללו בפרויקט הנוכחי, ובכך פינה מקום להרבה מאוד כוחות חדשים. אולי אפילו יותר מדי? ההחלטה של זעירא נשמעה קפריזית בתחילה, אבל התוצאה הסופית מבהירה שזאת היתה הברקה. היא הפכה את האלבום לרלוונטי יותר, אנרגטי יותר ואולי גם רציני ומחויב יותר מכפי שהיה אילו רוב משתתפיו היו מוסיקאים מבוגרים ושבעים.

מ"עבודה עברית 1" נותר בזיכרון בעיקר "עוד חוזר הניגון" של ברי סחרוף. אילו שירים יישארו מ"עבודה עברית 2"? הביצוע של מאור כהן ל"שיר של יום חולין" הספיק לפרוט על הרבה נימים, לטעמי בזכות בחירת שיר מבריקה יותר מאשר בזכות איכות הביצוע. הביצועים הכי טובים כאן בעיני הם חמישה: אברהם טל (לשעבר מ"שוטי הנבואה") עשה פלאים עם "אדם צובר זיכרונות" של דורית ראובני; הפתיחה החדשה שהוא חיבר לשיר, עם מתקפת ה"נה-נה-נה" הצבעונית שלה, מחוללת התרוממות רוח של ממש. הביצוע היווני המלכותי של שלומי סרנגה ל"האומנם (את תלכי בשדה)" עוצר את הנשימה בדקה הראשונה (ומאבד קצת גובה בהמשך). האחים שחר ואייל אבן צור לקחו שיר נהדר שמעטים מכירים ("מנסים להגיע" של להקת "אלגנט") והפיקו ממנו מסע אישי ויפהפה. יסמין לוי ושלמה בר יצרו מפגש עמוק בין מסורת להגשה מודרנית בפיוט "צור משלו אכלנו". ו"מטרופולין" יצאו מעורם נטול הגרוב והפכו את "כל האמת" ("איגו אינטריגו") של "הקליק" לפצצת סינתסייזרים סוחפת.

שבעה ביצועים מצוינים (מרוסיאנו ועד אפרת בן צור) כבר הוזכרו, ואליהם צריך להוסיף את הביצוע מלא התנופה של יעל דקלבאום ל"פמלה" של בועז שרעבי, את רמי דנוך שטען את "את" של מוש בן ארי באנרגיה צרודה ומשכנעת, ואת הביצוע של סחרוף ויהודה פוליקר ל"רדיו רמאללה", שתחילתו נשמעת כשעתוק אגרסיווי ולא מלהיב של השיר המקורי אך המשכו כולל התפרעות אינסטרומנטלית נהדרת, שמעיפה אותו למקום אחר.

קרוב לאגף הביצועים המצוינים, במחלקת הביצועים הטובים, יש צפיפות מרשימה. בין השאר אפשר למצוא שם את נינט טייב, יהודית רביץ, "דבק", עברי לידר, שרונה נסטוביץ', אבי קושניר, "לוס כפרוס", "אתניקס", רונה קינן, זהבה בן ו"היהלומים", אסף ארליך, ליאור אלמליח, שמעון בוסקילה, שרון קרלן, אריק סיני ונתנאלה. קומה אחת למטה, במחלקת הבינוניים, נמצאים בין השאר רמי קליינשטיין, מוש בן ארי, אורן לוטנברג, דודי לוי, יהלי סובול, "הדג נחש", תומר יוסף ובן הנדלר, נעם רותם, שלומי שבת ויונתן רזאל. עוד למטה, באגף המשעממים: איה כורם, דני רובס, שרית חדד, קרן אן, פבלו רוזנברג, דין דין אביב, אביב גפן ואלכס, מירי מסיקה, הראל מויאל, ירדנה ארזי ועוד.

והזוועות? שרונה פיק כבר הוזכרה, איתן מסורי מחריב ביד גסה את "נוסעת בעקבות האהבה" של ורדינה כהן, ודנה ברגר בביצוע מצער מאוד ל"שובי לביתך" של שם טוב לוי, עם גרוב לא שייך, לחשושים מיותרים וציטוט תמוה מ"מאסיב אטאק" (עיבוד והפקה מוסיקלית: אסף אמדורסקי). העורכים המוסיקליים של "עבודה עברית" (קובי בן עטר ודרור נחום) ראויים לשבחים על העבודה שלהם, בעיקר על הזרימה ההגיונית והיפה בין השירים, וחבל שבשלושת המקרים האחרונים הם לא החזירו את הביצועים ליוצריהם בצירוף ההנחיה "לא ראוי, נסו בבקשה שוב".

"עבודה עברית - מחווה לשישים שנות יצירה מקורית"

תצלומים: דניאל צ'צ'יק, רונן אקרמן, אוליבייה פיטוסי / באובאו, מוטי קמחי, טלי שני, דודו בכר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ