בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשם הנשיקות שנשקתי

תחכום השיר של אהרן שבתאי נובע ממראית העין הפשוטה. המציאות נמצאת במקרר שלנו. אפשר לראותה. אפשר לא לראותה

תגובות

טניה, מאת אהרן שבתאי, הוצאת חרגול עם עובד, 2008, 63 עמודים

חלק מהשירים בספר הזה הם מהיפים ביותר שכתב אהרן שבתאי. האבל על מותה של אהובתו, רעייתו, טניה ריינהרט, העמיד אותו מול חוויית האין באופן שקשה לשחזר, אלא בציטוט:

לבי ריק כמו הדלי הזה

בלעדיך

אגחן

מעל האמבטיה

אמלאהו במים

אשרה בו

את הסחבה

ארחץ רצפה

הדימוי הכי חזק בשיר עולה ממנו רק בסיומו, באופן מינימליסטי: בית שרצפתו מוצפת דם, גבר זוחל על הרצפה. מה שמתחיל מדימוי חומרי של הלב ("ריק כמו הדלי הזה"), הופך, עד סוף השיר, את הגעגוע לפריצה, לביטול המתכתיות, לדימום ממושך. זה איננו שיר פוליטי, אלא אם ריינהרט היא הפוליטיקה בהתגלמותה, ואז שירים על מות טניה הם שירים פוליטיים מבחינתו של המשורר. אני יכול אמנם לראות את שבתאי תועה כך באופק הגדול שלו, אופק האשה, אופק ריק עד אין סוף. ואולם, שבתאי הרבה יותר חכם ומשכיל מן האפשרות הזאת. היום, 11.4, הוא יום הולדתו השישים ותשעה. אין אף משורר עברי חי, היוצר ברצף כזה כמוהו, מתוך השתנות מתמדת. בוודאי לא היה אף משורר אחר, אשר למן ספרו הראשון מציקים לו מבקרים בכתיבה נבערת וטורדנית. אפשרות אחת היא לפרש את מעשהו השירי כדרך ששירתו עשתה מאז ומעולם: את הרגשות יש לייצג רק בעזרת "דברים", "חומרים", לא בעזרת פסיכולוגיה. אין נפש. כך היה בספר הראשון. כך - במיטב שירתו הפוליטית. טלו את השיר שאדריאן ריץ' (המשוררת האמריקאית הידועה) ציטטה את תרגומו בהרצאתה בקיץ 2006:

אני פותח את המקרר

ורואה לחמניה דומעת,

רואה גבינה מדממת,

רואה צנון שאולץ לצמוח

במכות חשמל וחבטות אגרוף.

הבשר בקערה

מספר על השליה

שהושלכה בצדי מחסום.

תחכומו של השיר נובע ממראית העין הפשוטה, ובעיקר מהמציאות הניצבת כבר מזמן מעבר ל"סכסוך מזוין", ושאר הסטריאוטיפים, שהספרות העברית ממלמלת בפאריס ובטורינו. הממשות, שמעבר לקו הירוק, קו שמאחוריו אפשר להחביא את הזוועה ולרמות באמצעותו את כל העולם וגם את "עצמנו", נמצאת במקרר שלנו. אפשר לראותה. אפשר לא לראותה. מהבחינה הזאת, האתגר של שבתאי הוא לגלם את העולם הרגשי בכל מה שנמצא בעולם הדברים, פני השטח, "בלי עומק". הנה, שיר עמוק כזה, שיר לא פוליטי, השיר "אושר":

הכל עובר,

אומר לי גרשוני

וממלא את לבי אושר

ודאי לי שצריך קורא היודע מיהו משה גרשוני, אולי מכיר את רוחב לבו של הצייר הזה, ומכיר את גודל השבר של שבתאי, בוודאי יודע את המשמעות, הנוראה בסתמיותה, של הביטוי "הכל עובר". כאן פורט השיר על מיתר קרוע, עד לאותו רגע שבו הוא נמתח. בבת אחת "הכל עובר" כחומר, כדבר, כביטוי, מקבל מחדש את משמעותו המילולית המלאה, "הכל" ו"עובר". ומנין האושר אם "הכל עובר"? האושר - רק מי שהתייסר באמת יכול להבין את זה - משום שהסבל ייגמר עוד מעט, כי החיים ייגמרו עוד מעט, כי אחרינו יסבלו, רק מעט, מי שנשאיר בלעדינו, וגם אצלם הכל יעבור.

ויש גם ההפך מכל זה - אושר, משום שרק מעט מאוד דברים לא יימחקו, מעט מאוד ראוי היה לשמוח עליו, ראוי היה שיתקיים. כמה מעט אהבה היתה לנו. כמה מאושר מי שיכול לומר "היתה לי אהבה גדולה כזאת", גם אם הכל עובר. לך תסביר את עוצמת השיר הזה למי שכל החיים עוד לפניו, או לעורכי התרבות באינטרנט, שקיסרות בת אלף שנים מובטחת לקוראיהם.

אני יודע שקריאה בשיר הזה מניחה סוג מסוים של אינטימיות: היכרות עם דמותו של שבתאי, עם טניה ריינהרט, עם משה גרשוני, ואני יודע שהאינטימיות הזאת זרה לא רק למבקרים פוחדים מאינטימיות. ובכל זאת, אני מנסה לסכם משהו מעוצמתו של שבתאי: היכולת לרוקן את הדבר, כולל הדיבור, ממשמעותו החומרית, ולמלא אותו מחדש במשמעות אחרת, אף היא חומרית, או מוטב עכשיו דברית.

הנה הזמן לומר משהו על השירים הפוליטיים הטובים בספר הזה, ויש כאלה. ראו כמה יפות השורות שנכתבו בתחילת המלחמה האחרונה בלבנון, כשהכל נראה עוד כמו פעולת עונשין רצחנית, "עם לגיטימציה", ותו לא (חשוב תמיד לזכור את הריסת הערים והכפרים ואת הרג האזרחים החפים בשם "פגיעה בריבונות"):

בשם הספרים היפים שקראתי

בשם הנשיקות

שנשקתי

יובס הצבא.

השורות הללו נכתבו בשבוע השני של יולי 2006. חשבו לרגע על השפה העברית כחוט מקשר בין "בשם הספרים היפים שקראתי" לבין "יובס הצבא", קריאה של עומד בצד, לגמרי בצד, ובקול מודע לכוחו המוגבל, ליתרון של כוחו המוגבל, אומר בעברית - "יובס הצבא". אין לזה תרגום, גם משום שהעברית קומפקטית, וגם משום שבעברית עוד לא כתבו משפט כזה (בערבית זה גם קצרצר, אבל כבר אמרו את זה הרבה). הקללה והשבועה מרוקנות מתוכן ומתמלאות מחדש בתוכן (הנשבע נשען על עברו וגעגועיו; שבועתו נשענת על אמונה בעתיד, על כל מה שגלום במשפט הזה).

זה המקום שבו שבתאי הפוליטי גולש, לפעמים, למכשול הקולוניאלי הנח לפתחנו: "שר הביטחון הזה / הטייסים האלה / הטנקים האלה / היו בלי להסס / הורגים גם את ז'אן ז'אק רוסו / מפציצים את ביתו של וולטר / כורתים את רגליו של פדריקו גרסיה לורקה". שבתאי טועה כאן טעות כפולה: אין לאנשי הצבא שלנו, כלומר למפקדיו, שום בעיה לתת פקודות הרג וחיסול ולמהר לתחרות שופן. כאשר אהוד ברק, זה מהשיר, מתאר את הסכסוך במזרח התיכון בסיכום הקולוניאלי "וילה בג'ונגל" הוא מבטא את העמדה העמוקה ביותר של הישראלי כלפי מי שאיננו "מערבי", או "מודרני".

הפיתוי של שבתאי "להעליב" את מפקדי הצבא - "הייתם הורגים את גם את לורקה" - הוא בבחינת חטא כפול, אולי משולש: כאילו לורקה שווה יותר מהנערה השוכבת משותקת מראש עד בהונות, כתוצאה מירי צה"ל, ואהוד ברק מנסה לגרשה מהארץ; כאילו וולטר חשוב יותר מהנערים האלמונים, הנהרגים מאש צה"ל. החטא הוא בהצבת "התרבות" כמקום שמשמו כותב שבתאי, לא חייו שלו (הספרים, הנשיקות), אלא כסמכות שמשמה הוא מדבר, שהצבא "לא מגיע לרמתה". מה ששבתאי מחטיא הוא שהם הורגים גם בשם רוסו, גם בשם וולטר. יש כל מיני דרכים לגייס את התרבות לטובת הנשק המשוכלל. ברטולט ברכט, באחד משיריו הנועזים ביותר, "הטרנספורמציה של האלים", כתב (שנים לפני מישל פוקו או ז'אק דרידה, ואפילו לפני עדי אופיר):

האלים העתיקים - זהו סוד -

היו ראשוני המומרים לנצרות.

(...)

ובזמן המהפיכה הצרפתית

חבשו ראשונים את מסכות הזהב של התבונה הטהורה

וכמושגים רבי עצמה,

דרכו, מוצצי הדם הללו, חונקי המחשבה,

על גבותיהם הכפופים של המוני העובדים בפרך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו