בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קוריקולום ויטה של המידה הטובה: ממטאפיסיקה ל"מטאזיויקה"

קריאה ביואל הופמן ואהרן שבתאי בעקבות "קאנט עם סאד"

תגובות

"למחרת חייל ששמו ברטונוב (כשמו של השחקן המפורסם) התעלף ברחבת המסדרים ושניים אחרים לקחו אותו משם באלונקה. אחר כך ברטונוב סיפר שבזמן העילפון הבין את תורתו של קאנט. כשעמדנו לצאת לחופשה ברטונוב החליק ונפל בשער המחנה. בבית החולים באשקלון, צילמו את אגן הירכיים שלו ומצאו שעצם הקרויה coccyx (עצם הזנב) נשברה".

מעולף, רתוק בעכוזו הכאוב לרצפה הקרה של המודעות, מופרד לעולמים מהשארית הקופית שבו, החייל-השחקן האידיוט-הגאון "ברטונוב", מבין במכה אחת את תורתו של הפילוסוף קאנט; ואנחנו, אנחנו הרתוקים ארצה במצב קריאה, מאוזנים על אותה עצם עודפת וקופית שבגופינו, משמשים עדים מצחקקים לכניסתה האידיוטית של אהבת החוכמה ל"קוריקולום ויטה". ככה יואל הופמן ממהר להפיל אותנו על התחת, פנינו לזיקנה וגבנו לילדות, הרי לנו כל קורות החיים שלנו, לישיבת מדיטציה ארוכה ואפיקורית על שטיח ביקורת התבונה הטהורה. "ככה" עלינו לקרוא את הנמשל בפעם השנייה כהמלצתו של הופמן עצמו. אנחנו צריכים "להבין" את קאנט: על התחת, על הזנב. כי מה לה באמת, ל"תבונה הטהורה", עם הפרקסיס המלוכלך של קורות החיים...

ומה יקרה אם באמת ניעתר לקריאתו של הופמן, משל היתה הזמנה פתוחה? הזמנה לחבור לאידיוט ברטונוב ל"הארה" (אנטי-) פילוסופית תוך כדי נפילה על התחת. הזמנה לקרוא במהופך את הפילוסוף של האתיקה כאשר ראשינו, כמו בשעת מעשה אהבה, מאוזן עם גובה הישבן. הזמנה להשתתף בפיגוע קוגניטיווי של הספרות בדרישה התמידית של השכל במובן. ולבסוף: הזמנה למסע בלוויית האחר המוחלט של כל מה שמסתתר מאחורי המסמן הטהור "קאנט", אך גם מאחורי כתיבתו הטהורה למראה של הופמן עצמו. מה יקרה אם נגניב הצצה לבור הניקוז של הפואטיקה הפתלתלה של הופמן? אם נתעקש לראותה, כפי שלאקאן ביקש לראות את רקמת האני, כפנינה שצמחה על גרעין מוגלתי? הרי כבר הופמן עצמו יותר מרומז לנו על הגרעין הנעלם של ספרו: "אם אתה רוצה לספר סיפור אתה צריך להכחיש את השואה. הלא אם לא יכניסו אוויר אדום ואדמה אדומה לסיפור הזה בריגיטה וקורט ויואכים אינם אלא קוים דקים של עיפרון..." (קוריקולום, פיסקה 87). לכן בעקבות "קאנט ההפוך" של הופמן, מוטב לחפש את צדה המשלים של ה"מטאפיסיקה" שלו עצמו כשהיא עומדת על ראשה וישבנה החשוף מועלה על כס השפה. או, אם לדבר מפורשות, להתבלבל בכוונה ולקרוא אותה כ"מטאזיויקה". כלומר, למצוא לה גוף, שם ודם, ולהציע להפיח חיים ברישומי העיפרון של הופמן בעזרת הנביא האחר של שירת החולין, אהרן שבתאי, כך שלבסוף נוכל לנוע בשני מסלולים מקבילים ובטוחים במידה: ממטאפיסיקה ל"מטאזיויקה", ואם יתמזל לנו - מביקורת התבונה הטהורה לייסוריה של המידה הטובה.

בגרמנית אין זמן לרגשי נחיתות. בעברית אין מלה לאתיקה.

"בחוץ מיליון אנשים מריעים לרוצח, / ואתה נטפל לזוג נעליים, / מעמיד בניסיון את השולחן / ומחטט במצפונו / של סכין מטבח? / אין לי חוש מוסרי / אבל אני ערב לך שקת העץ שלי מוברגת היטב, / ששיני הלהב מושחזות / ושהפלדה לא תחליד!" - זו תשובתו הראשונית והמוחצת של אהרן שבתאי, בשיר שנושא את הכותרת הקאנטיאנית בעליל "החוש המוסרי" (מתוך "שמש שמש"), לאותו חוש מוסר א-פריורי של קאנט, לאותה קהילת שכל-ישר (sensus communis) אשר אמורה לשקול במוחנו את הטוב נגד הרע: שכל ישר הוא ישר כמו סכין! אתיקה ישרה היא גם חדה כמו ("אתיקה" של) סכין. הסכין לעולם לא יחליד, תמיד יבצע את תפקידו במלוא הנאמנות, לעולם יעמוד בקנה אחד עם האתיקה האוניוורסלית - כלומר, זו של "קהילת" הסכינים האחרים. וכמה טוב "הוא" באמת עושה זאת בשירות הסכינאות הישראלית. לכן שבתאי, שעושה גם הוא את עבודתו נאמנה, ממהר לסובב את הסכין הקאנטיאנית כלפי עצמו (כלפינו) ולהתריע: בדיוק כאשר מושגת ההלימה בין "שכל ישר" למוסר, בין הציווי האוניוורסלי "ואהבת לרעך כמוך" לאיווי הפרטיקולרי - אשר העברית רק מגדילה לדייק - "רע(ך) כמוך", בדיוק במרחב הפעולה הזה אין שום מקום לאתיקה - "גם נעלי הרגילות להדגים / את סגולתן הפריפטטית / לא יסמיקו אם מישהו נמרץ ממני / ידרוך בהן על גופות". בפיסקה הרביעית של "קוריקולום ויטה", מעט קט לפני ש"ברטונוב" מבין את תורתו של קאנט, הופמן כותב: "ישנם דברים שלא יאמנו כמו למשל שהמלה הגרמנית לרגשי נחיתות היא מינדרוורטיגקייטסגפולה". ומי יכול באמת לצלוח את מפולת העיצורים הזאת מבלי להתרסק על התחת ולחבוט את הראש? מבלי לוותר מראש על השכל הישר? לאמור: בגרמנית (שאליה קאנט והופמן קשורים יחד בקשר דם) אין באמת זמן להפצרותיו המחלישות של העל-אני, אין באמת זמן לנקיפות מצפון. כלומר, אם רק נהרוס לרדת מגבהיה התיאורטיים של האתיקה הקאנטיאנית נמצא את עצמנו בהכרח אילמים או מגמגמים; נפצה פה לשורר ונימצא חושפים שיניים שותקות ומושחזות של סכין. כן, אפשר שזוהי מתקפה דו-כיוונית על המסמן "קאנט": אצל שבתאי, חבוי בצירוף המפורסם של קאנט "חוש מוסרי", הסכין, ואצל הופמן, במרחקים הבלתי אפשריים שבין ההברות, נגלית אזלת היד של העל אני. או שמא להפך? כך או כך, מעבר להקפה המוסרית של ביקורת התבונה, כבר מציץ עלינו סאד; ולכל הפחות אנחנו יכולים, בעקבות המלצתו של לאקאן, לחלץ מן ההצלבה בין השורות את הכתיב הסאדיאני של הציווי המכונן "ואהבת ל(רע)ך כמוך".

"ואהבת לרעך כמוך" או "קניבליזם אתי".

"באמת גם לא קראנו את ספריהם של שפינוזה ושל קאנט (רק דף פה ודף שם). אנחנו גם אלרגיים לזיגמונד פרויד ולדרווין (שהכריח את אשתו לשחק אתו שח כל ערב) ולקרל מרקס. גם לכמה פוליטיקאים של השמאל. אנחנו אוהבים מרוקאים ורוסים ויוגורט עם פירות יער ואת התכנית של בני היל" (קוריקולום, פיסקה 37).

מאחורי ה"אנחנו", כפי שהופמן מתוודה לפנינו לא אחת בספרו, מסתתר אני: האני הביוגרפי של הופמן; האני שלו כפי שהוא מופיע בפניו כ"אחר קוהרנטי", כסיפור, כפנטסמה. זהו וידוי במיטב מסורת הכתיבה הווידויית, אשר מתחבא מאחורי צורת הרבים שלו; וידוי שמעדיף להופיע כווידוי קהילתי, כווידויה של sensus communis הופמנית אחת גדולה. ומיד נשאלת השאלה במה חטאו? על מה ההופמנים מתוודים לפנינו ומה מסתתר מאחורי הדימוי הפנטסמטי? "הם" אומרים לנו שהם מעולם לא קראו את קאנט, וש"הם" באופן כללי אלרגיים למחשבה מערבית משפינוזה ועד דרווין. במקום זה הם מעדיפים "מרוקאים ורוסים ויוגורט עם פירות יער". לפיכך עלינו להקשות במלוא הרצינות אם הם אוהבים אותם רוסים ומרוקאים ממש כפי שהם אוהבים יוגורט ופירות יער? כלומר, בתוך היוגורט? או שמא מצופים בפירות יער? על מה מתוודה כאן הופמן אם לא על הדחף (הסאדיסטי בעליל) לאכול את האחר? הוא מצהיר במפורש ש"הם" אוהבים את האחר שלהם - רוסים ומרוקאים - מתוק כמו קינוח, דביק כמו תוכנית של בני היל. כלומר, כמו אובייקט-תשוקה הניתן לכיבוש אבסולוטי, המאפשר התענגות מוחלטת, כזה שניתן ממש לאכול אותו! וזה כמובן וידוי סאדיסטי.

זו קהילה (הופמן המזדהה כ"אנחנו"), שמבקשת להקריב בטקס חגיגה קניבלי לא פחות מאת האחרות עצמה. כבר בטאיי מפנה אותנו אל אותה תשוקה של "קהילת הבנים" הישויית, לביים מחדש שוב ושוב את טקס אכילת גופו ושתיית דמו של ישו; להקריב מתוכה בשם אהבת הרע (שהוא כמובן גם הרע), כמו שהופמן מציע, את הגוף הקדוש שקיבל עליו את חטאי כולם. אצל הופמן אלו המהגרים הרוסים והמרוקאים, ששילמו ומשלמים בגופם על הבזות הגזענית של חברה (עמה הופמן מזוהה בעליל) שנכשלה לקבל אותם; חברה שנכשלה לאהוב אותם וכעת מקריבה אותם שנית כקורבן על מזבח הקדושה, מזבח הכתיבה (האליטיסטית) של הופמן עצמו. הקהילה ההופמנית, בדמיון מוחלט ל"קהילת הבנים", מבקשת להזדהות עם הרוסים והמרוקאים - האחר הקדוש שלה - רק אחרי מותו. היא מבקשת לממש את הציווי הקאנטיאני-הנוצרי "ואהבת לרעך כמוך" עד שלא תיוותר כל אחרות בין מושא האהבה לאוהב עצמו: היא מבקשת לעכל אותה פנימה ("כמו יוגורט עם פירות יער").

והנה, בדיוק כאשר מושג האקט החופשי מכל אי-ודאות, מכל ספק כפייתי של העל-אני במניע פתולוגי, כאשר מוקרבת על המזבח הפתולוגיה עצמה, כפי שקאנט לבסוף ממליץ לנו, בדיוק אז מושגת הפרוורסיה הסדיאנית והיא ודאית יותר מכל מושג א-פריורי של טוב. הופמן מספר לנו שהוא "לא קרא" את קאנט, מצהיר כי הוא "אלרגי" באופן כללי למסורת החשיבה שקאנט הוא בוודאי מגדולי מכונניה, ואנחנו מוכרחים לשאול האין אותה אלרגיה אלא תסמיניו של מצפון מיוסר? האין הופמן מנסה למעשה להתוודות לפנינו על עול האשמה שרובץ על ה"מידה הטובה"? על כך שככל שנציית יותר ויותר באופן בלתי מותנה לציוויו של העל-אני (הקאנטיאני) כך נרגיש אשמים יותר? האין זו בדיוק הסיבה שהופמן מתחיל בקאנט ומסיים באדורנו - בהקרבה (המוזכרת לעיל) של הספרות עצמה? הרי כבר לאקאן מזכיר לנו כי ברית הנישואים של קאנט וסאד, היא שבסופו של דבר הובילה לשואה.

מקניבליזם קהילתי למצוות אכילת בן הזוג.

בשורות שכמו יצאו מפיהם של קאנט וסאד גם יחד, אהרן שבתאי משלים את ה"קניבליזם הקהילתי" של הופמן במה שנראה במבט ראשון כגירסה זוגית: "במקום לרוץ ממסיבה למסיבה / או לחפש זיון במכוני עיסוי / חשבתי שכדאי להיות נשוי, / להסתפק בירך חטובה / אחת, ולהשקיע בה כנות, / חיבה, את כל מה שלבי יודע, / החלטתי ליסד פולחן למחמדיה, / כדי לשכב אתה בסיטונות" (מתוך "בחודש מאי הנפלא"). או ב(פר)וורסיה המפורשת "איני אוהב את הכנעני או החיתי / לכן אני מרשה רק לכובס לחתך אותי / לבדי אני מחכה עקוד אך הוא חס / (...) על מזבח הפת לא תהיה לי פליטה" (מתוך "מטאזיויקה"). שבתאי מספר לנו באומץ ובפרוטרוט: הציות הבלתי מותנה לציוויו של העל-אני, במקרה זה לא "לרוץ ממסיבה למסיבה" לא "לחפש זיון במכוני עיסוי", מזמין באופן פרדוקסלי את ההתענגות המוחלטת, האחת: להיות עבד נצחי לאובייקט התשוקה.

כמו אצל הופמן, גם אצל שבתאי האחר מופיע רק בדמות מטונימיה - "ירך" "כוס" וכמובן "פאלוס". וכמו אצל הופמן, גם הפעם מדובר בתשוקה לחגיגה קניבלית סביב אקט ההקרבה. אלא ששבתאי מציע רכיב נוסף לאותה חגיגה. שבתאי מממש את האתיקה הסאדיאנית "עד הסוף", בכך שהוא קורא למימוש החוזה ההדדי של ההתענגות. בעוד שהופמן מקריב את האחר על שולחן הקינוחים, ויחד עם זאת מתכחש לעדות המרשיעה - הספרות, שבתאי מציע את גופו שלו על מזבח ומבקש לחרות בו את העדות - חריתתו של ה"כוס" החותך-כותב-מענג בדמו. כשלאקאן מנסח את האתיקה של סאד, הוא עושה זאת בשתי גרסאות: הראשונה והמוקדמת: "השאל לי את החלק של גופך שייתן לי רגע של סיפוק, ואם תרצה, השתמש לעינוגך בחלק שמגרה אותך בגופי", והשנייה: "יש לי את הזכות להתענג מגופך (...) ואני יכול השתמש בה ללא כל גבול שיבלום אותי". בשתיהן, לאקאן מפציר בנו: גם לסאד יש אתיקה, והאתיקה הזאת גם היא אוניוורסלית, ועוד יותר מזה היא גם עומדת בתקניו של קאנט. בגירסה הראשונה אנו מוצאים בדיוק מופלג את ההגדרה המפורסמת של קאנט לנישואים, "בעלות משותפת על אברי המין", כלומר ההכרה בהדדיות של יחסי ההתענגות שלנו עם האחר, שמופיעה באותו דיוק גם בשירו של שבתאי. ובשנייה, אנו מוצאים את ההקרבה הקאנטיאנית של ההתענגות לטובת זכותו הבלעדית של האחר ("האחר הגדול" הפעם) להתענג מאתנו באופן בלתי-תלוי, כלומר את דרגת האפס של האוניוורסליות; אצל שבתאי זו כמובן ההתחייבות לעינוג האחר גם ללא גמול: "על מזבח הפת לא תהיה לי פליטה". במובן זה, שבתאי הופך את הופמן עצמו על הראש: הוא קוטע בגופו את סעודת ההקרבה ההופמנית בדרכה אל הכפרה, וקורא: "אם נגיע לגן עדן נגיע רק על הביצים / אם נמשוך הנה את אלוהים, נמשוך אותו רק בזין" (מתוך "זיוה") וכמה שזה נכון...

חילול כפול של השם, ומה מסתתר מאחורי השם "קאנט"

"כמו שהדתיים מחזקים כל דבר בעזרת האותיות בס"ד כך הם צריכים את האדום. את השוק האדום המשותף שלהם (...) שיגידו גוטן בלוט מורגן. מוזר שברחבי אירופה אנשים פושטים את בגדיהם והולכים עירומים פה ושם בזמנים שונים ובמקומות שונים ולא בבת אחת בכל מקום (כמו שהיהודים עשו). וגם אנחנו עירומים לזכרם של האנשים בקרמטוריום. בכל פעם שאנחנו מתפשטים גופינו מתקדש להם כמו הקלף שבתוך המזוזה".

הנה, לקראת קצה ה"קוריקולום ויטה" (פסקאות 8-87), גם הופמן מתגלה לנו כמי שמבקש "למשוך את אלוהים" ממערומיו. זה העירום של החיים החשופים אשר מקדש את הגוף המת, אשר צובע את השמים באדום. כן, בניגוד לעירום הדיוניסי לכאורה של שבתאי, אצל הופמן זו הערווה כסצינה של טראומה, של "זיכרה" אשר מומרת ל"זיכרון"; זה הפאלוס האלוהי שמשתלשל שמוט מן השמים ומפליל את האימפוטנטיות של נושאו מול זוועות השואה, או לחלופין: הפאלוס הזקור, שמתבלט מדי ומסגיר דווקא את ההתענגות האלוהית על הזוועה. כך או כך: "נמשוך את אלוהים רק בזין" ו"נגיע לגן העדן רק על הביצים" - אינם אלא תאריו של הדילוג הקוונטי בין חדר המיטות הסדיאני למרחב הטרנסצנדנטי של המוסר הקאנטיאני.

הופמן ושבתאי קוראים לחילול כפול של השם: פעם חילולו של השם המפורש - אלוהים, ופעם חילולו של המסמן הטהור "קאנט". והאם נזכור את ההומופוניה הרובצת לפתחו של השם האחרון? מה שמכונה "המלה הנוראה ביותר בשפה האנגלית", cunt? מה תגיד לנו החוכמה הקבלית על שמו השני של קאנט, ומה מתגלה לנו כמסומן הבלעדי של המסמן cunt? בוודאי, ערוותה החשופה של אשה; ה"כוס החותך" של שבתאי וערוותם החשופה והמבוזה של ה"אנשים בקרמטוריום" אצל הופמן. והאם מצאנו את הגרעין הטראומטי המשותף לשניהם? הלכנו לחפש מערה של מטאפיסיקה וסיימנו בלב לבה של מערת המטאזיויקה - ויסלח לנו אלוהים על הבוטות - הכוס הפעור של השם המפורש עצמו. קפצנו בניאופינו על המיטה הסאדיאנית והגענו בכוח האינרציה לשמים. "הרגנו את אלוהים", כמצוותו של ניטשה, ובמקום לגלות את המרחב החופשי והמוסרי של הציווי "ואהבת לרעך כמוך", גילינו את דתיותו של העל-אני עצמו: "אם אלוהים מת הכול אסור ולא מותר", "הוא" מפציר בנו. לפיכך, מה נשאר לנו כעת אם לא להישבע אמונים ב"המצאת היומיום" ולחזור על כל זה שנית? אפשר שהופמן כבר מאותת לנו על מוכנותו: "עולה בדעתנו שהמלה הגרמנית 'ני' (אף פעם לא, מעולם לא) מצחיקה מאוד. מלה קצרה כל כך לנצח..."



עמנואל קאנט. ככה עלינו לקרוא אותו, על התחת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו