בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסגת ההר הלבן תמיד

הסנטוריום לחולי שחפת בעיירה השווייצית דאבוס - אותו סנטוריום שבו אושפזה ב-1912 רעייתו של תומאס מאן ובעקבות ביקורו אצלה כתב הסופר את "הר הקסמים" - הוא היום מלון. ביקור חורפי, נטול מחלות והתאהבויות, במקום שבו שבר מאן את לבו של הנס קסטורפ, ובמקום שבו שכן "ארמון חשק קטן"

תגובות

בסופו של דבר הייתי עטוף וכרוך בשתי שמיכות רכות. מונח כמו מומיה, על כיסא נוח מרופד, במרפסת הקפואה והמוארת. שמים בכחול עמוק מעל ושמש חזקה מכה בפנים. שלג היה מונח על ההרים הגבוהים ועל העצים והגגות של בתי הכפר בעמק. הטמפרטורה היתה שלוש מעלות מתחת לאפס. לא קל להתעטף כך שהשמש תחמם והגוף יהיה מוגן מפני הקור הצורב. על הכיסא במרפסת מצאתי דף עטוף בניילון ובו הוראות מדויקות לכריכת השמיכות סביבי. ההוראות היו, למעשה, ציטוט מתוך "הר הקסמים" של תומאס מאן. לו הייתי חולה שחפת לפני 100 שנה הייתי מתחיל כך, עטוף על המרפסת הקרה, את תהליך ההחלמה שלי.

לפני מלחמת העולם הראשונה הניח מאן את מהנדס האוניות הצעיר, הנס קסטורפ, בכיסא דומה וגם אותו עטף בשמיכות. קסטורפ הגיע לכאן לשלושה שבועות, לבקר את בן דודו יואכים צימסן המחלים משחפת. הוא היה צעיר ובריא ונעתר, משועשע, לבקשת בן הדוד להעביר את "מנוחת הצהריים החיונית" על הכיסא במרפסת. קסטורפ פרש את השמיכות "אחת על אחת, לפני משכב הכיסא, עד שנשתלשלו בקצה, בפאת הרגליים, על פני הרצפה" ("הר הקסמים", תרגום: מרדכי אבי שאול, ספרית פועלים, 1955). אחר כך התעטף בשמיכה הפנימית: "בתחילה לאורך, עד למטה מבית השחי, אחר כך מפאת הרגליים, ואותה שעה מוכרחים להתכופף בישיבה ולהחזיק את כפלי הקצה המתקפלים (...) רק מעטים כאנשי השירות הוותיקים (...) יכולים להטיל על עצמם את שתי השמיכות בבת אחת, בשלוש תנועות אמונות".

בשלוש תנועות אמונות כלאתי את ידי בתוך השמיכות. פאת הרגליים, לעומתן, השתרבבה החוצה, מצטמררת באוויר הקפוא. ייתכן שלא הבנתי בדיוק את ההוראות בתרגום הרם והנמלץ של אבי שאול. הייתי צריך להתרגל שוב ל"אורח המפליץ" (בלשונו) שבו כתוב התרגום, או להבין מה היא "זבדת שעורים עשויה בנופת צופים". אבל ככל שהקריאה הולכת ומתקדמת גובר גם רצונו של קסטורפ הבריא להישאר בין החולים, וככל שהוא מתרגל למקום כך הולכת גם השפה של אבי שאול ומתאימה את עצמה למתרחש סביבו.

שלושה ימים לפני חג המולד האחרון שכרתי חדר במלון ואלד בעיירה דאבוס שעל האלפים בשווייץ. ב-1912, כשהיה המלון סנטוריום לחולי שחפת, אושפזה בו קטיה, אשתו של מאן. הבעל המודאג התאכסן לשלושה שבועות בפנסיון קטן מעבר לכביש, "וילה אם שטיין" שמו. הוא לא היה הסופר הראשון שהתאכסן שם: לפניו היו שם יוצרו של שרלוק הולמס, ארתור קונאן דויל, ורוברט לואיס סטיבנסון כתב שם את "אי המטמון" שלו (כך לפחות כתוב על לוח נחושת קטן הקבוע ליד הכניסה).

גם אני לא הייתי הראשון שבא לדאבוס ו"הר הקסמים" בידו. 25 שנים בדיוק לפני עשה זאת הסופר חיים באר, ואת רשמיו העלה בכתבה נפלאה שפורסמה ב"דבר השבוע", מוספו השבועי של העיתון "דבר". גם בעת שהותי שם, השלג בדאבוס לבן כתמיד. גם הרכבת שבה יושב הנס קסטורפ אינה שונה בהרבה מהרכבת שהוליכה אליו את באר. "הרכבת התפתלה במסילה הצרה, אפשר היה לראות את הקרונות הקדמיים, את הקטר, שנשף בעמלו תמרות עשן חומים, ירוקים ושחורים שנתרפרפו והתנדפו", כותב מאן (ובאר מאשר), "מים סאנו במעמקים לימינו, משמאל פרצו אורנים כהים מבין גושי סלעים (...) מנהרות חשוכות כלילה באו, (...) בקיעים צרים באו אחריהן (...) הגיעו שהיות ליד בתי נתיבות עלובים...".

מבעד לחלון הרכבת מתבונן הנס קסטורפ באורנים הכהים עמוסי השלג ולצדו תיק היד שלו, "מלאכת עור תמסח" והספר "אוניות קיטור על מימי האוקיאנוס". באר מדווח על שתי נערות שיושבות מולו, "הולכות רכיל על חבריהן לעבודה, עובדי בנק כמובן". מולי, לעומת זאת, יושבת ברכבת המוליכה לדאבוס אשה שתקנית, קשוחת מבע, בשיער קצר אפור, מכנסי צמר כחולים וסוודר סרוג בדוגמה מסובכת. היא משעינה סנטר על כף יד ומתבוננת בעיניים מצומצמות באורנים הכהים עמוסי השלג.

הרכבת מציריך לאנדקווארט דוהרת באוושה חריפה. עם הנסיעה הולכים ההרים המושלגים ומתקרבים. ליד לנדקווארט כבר מלחך השלג את שולי המסילה. משם מתפתלת לה רכבת קטנה יותר, מקומית, כזאת שעוצרת כל חמש דקות בבתי נתיבות קטנים. שם עולים אליה נופשים ארוזים היטב, גוררים את נעלי הסקי הכבדות שלהם. הם אוחזים במגלשי הסקי שמצטלצלים כחרבות של אבירים כשהם מתחככים בקרח הקשה. בקרון הרכבת מאנדקווארט לדאבוס נשמעים רק תקתוק גלגלים והמיה רכה של שיחות. השיחות נגמרות לפעמים ב"יו, יו, יו" שחותמים אנחה כבדה ובסיומה מבט מהורהר החוצה. לפעמים גם טופחים הנאנחים טפיחה רכה על הברך לאות כי תם ונשלם, כי זהו זה. הרחש הבלתי נשמע כמעט שעוטף את הקרון הגדוש בנוסעים נשמע משונה לאוזניים שקושרות נסיעה ברכבת לצרצור רינגטונים. טלפון אחד לא נשלף פה וקריאת "איפה תפסתי אותך?" לא נשמעת. בלעדיהם דומה נסיעה ברכבת להליכה על שפת ים סוער בלא לשמוע את רעש הגלים.

אחרי שעה מגיעה הרכבת לבניין תחנת הרכבת בדאבוס, "אשר כל עצמו לא היה אלא כעין סככה", כ-1,500 מטרים מעל פני הים. מאן לא מקל על חיי מי שבא לדאבוס עם "הר הקסמים" כמדריך טיולים. בכתיבתו הוא תמיד מסתמך על מחקר ותיעוד, אבל את המראות, הנופים והדמויות בורא מדמיונו או מלקט של מראות. ב"הערות על הר הקסמים" הוא כתב שיש להתייחס ליצירה כאל "מלאכת סגנון וההעתקה שזרה לחלוטין למציאות מבחינה פנימית ובקושי קשורה אליה מבחינה חיצונית".

בתחילת המאה הקודמת הסתובבו בפרומנדה של דאבוס גרמנים חולי שחפת או היפוכונדרים עשירים. הם באו לכאן בעקבות פרסום תורתו החדשנית של אחד, ד"ר לוזיאוס שפרנגלר, שמצא לדעתו דרך לריפוי מחלת השחפת, "המחלה האיומה", שפקדה אז את היבשת. אוויר קר ודליל מדכא את מחלת הריאות, הוא טען, והושיב את חוליו (עטופים היטב) בשלג. הוא ניקב גם חור בריאתם ודרכו הזרים חנקן, אלא שב-1946 נמצאה התרופה האנטיביוטית שחיסלה את המחלה ללא צורך בשמש, שלג או חנקן.

*

את הנס קסטורפ אישפז מאן ב"ברגהוף". שם, במקום שאינו קיים, מתרחשת עלילת "הר הקסמים". "ארמון חשק קטן," מכנה אותו קטיה מאן בזיכרונותיה. ימיהם של אורחי הסנטוריום ספורים. הם עשירים, צעירים ומפונקים וגדושי תאווה. יואכים צימסן, בן הדוד, מכנה ברשעות את דיירי המקום גם "שוכני מעלה" (אורח אחר של הסנטוריום, הפרופסור סטמבריני, סבור דווקא אחרת: "אנו בריות שקועי מעמקים היננו"). הם מתאהבים ומנהלים שיחות מעמיקות על מצב העולם. הדמויות בדויות, אבל יש בהן הד לחיי הסופר. כמו ב"מוות בוונציה" וכמו בחייו הפרטיים של מאן, גם ב"הר הקסמים" מוזכרת אנקדוטה הומו-ארוטית בלתי ממומשת. קטיה מאן עצמה מנכסת לעצמה חלק במעשה היצירה: "הראיתי לו את הטיפוסים," היא כותבת, "קודם לכן אף תיארתי אותם ואחר כך עיבד אותם עד שהיו לדמויות ברומן". רוב האורחים שזכו להנצחה מופיעים בשמות בדויים; הגברת שושא, לעומת זאת, מושא חלומותיו של קסטורפ, אכן "טרקה דלתות" על פי עדות הגברת מאן, שממהרת להוסיף: "רגשותיו של תומאס כלפי הגברת שושא לא עמקו". ויש לה גם הסבר לכך: "מלבד זאת, (הוא) הרי בא לבקר אצלי".

בחורף 1982, כמה ימים לפני חג המולד, הגיע חיים באר לדאבוס לחפש אחר המודל שעל פיו בנה מאן את הברגהוף שלו. הוא רואה בעצמו "צליין ספרותי המבקש לחיות את הנס החד-פעמי של מעשה היצירה". באר נחוש, חרוץ, ואף מצויד בתיאור חזית הסנטוריום: "על מישור דשא בולט ושטוח בניין מוארך שמראהו, מחמת רוב הגזוזטראות הסגורות אטיף ומנוקב כספוג". הוא מתחיל לחפש סנטוריום שמראהו אטיף ומנוקב כספוג, ובדרך פוגש "אדם בא בימים, כפוף". זהו מר קניגסופר, בעל פנסיון יהודי, "איתניה" שמו, שמנסה לפתות אותו להישאר אצלו בגלל האוכל הכשר שלו. באר מסרב באדיבות ואחר כך שותה, כמנהג המקום, קוניאק בחלב חם במלון מפואר. בלובי הוא פוגש חבורת ישראלים החושדת בו ש"הוא מחפש מספר מהצד".

לעת ערב הוא מבקר בבית הקברות המקומי ולבסוף מגיע, בעקבות הכוונתו של סוחר מקומי בפרומנדה, לסנטוריום "וילהבלה" שחזיתו תואמת, בערך, את ברגהוף הדמיוני. אורחיו, חולים כרוניים, רובם חיילים גרמנים בוגרי מלחמת העולם השנייה, הלכו בינתיים לעולמם והסנטוריום נסגר כעשר שנים לאחר ביקורו של באר. ב"וילהבלה" באר לא מתאפק: הוא פונה לאחות חמורת הסבר ודורש בשלומו של אחד, הנס קסטורפ. עכשיו, כשמחצית תאוותו כבר בידו, הוא מחפש את המקום שעל פיו תיאר מאן את פנים "ברגהוף". זו משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית. בשנות ה-80 עוד ניסו בדאבוס להתנער מהדימוי של עיירה מוכת שחפת שדבק בה בעקבות הספר. אפילו בחנות הספרים המקומית מתקשה הזבן להיזכר מהו אותו "הר הקסמים" שבאר מחפש.

*

25 שנה אחרי באר, כשאני מסתובב בדאבוס, ניכר שהמגמה השתנתה. אנשי הכפר הבינו שספרו של מאן עוזר לעסקי עיר הקיט שלהם. סנטוריומים נהפכים לבתי מלון, ופנסיונים משכירים חדרים לתיירים שוחרי סקי. עיירת האלפים המושלגת מתהדרת פתאום במלונות עם מרפסות כאילו היתה עיר נופש לשפת הים התיכון.

גם מלון ואלד מצטרף לחגיגת מאן. על פרשת דרכים קטנה, שאחד משביליה מוביל למלון, קבוע שלט עם דיוקן הסופר, שלושה מאולמיו קרויים על שם קסטורפ, סטמבריני והגברת שושא. האורח המתעניין, אם ירצה, יובל בזהירות לאורך מסדרון מואר באור צהבהב שבסופו דלת זכוכית נעולה. הוא מוזמן להציץ ורואה שם חדר צבוע בלבן שמנתי, עוטה אותו דוק שקוף למחצה שבו מחופים תצלומים ישנים. בסמוך לחלון מיטה מוצעת בכלי לבן, שולחן ומנורת לילה, וכן כיור גדול שעליו מונחת קערת הרחצה לצד ברזי נחושת ענקיים. ולמטה מסתתר לו בצניעות סיר לילה גדול מאמייל שכמעט 100 שנה לא ישב עליו איש.

המלון נוח ונעים מאין כמוהו. אח בוערת בחדר האוכל שחלונותיו משקיפים על הרכסים הלבנים שממול. הריהוט ישן ומוקפד ואילו היו דלתות לאולם הן היו בוודאי מהסוג הנטרק, כזה החביב על הגברת שושא. חדרי גדול, מואר ונוח, המיטה רחבה והכרים התפוחים ושמיכת הפוך הרכה מזמינים ומפתים; והרי במיטה כזאת שכב הנס קסטורפ, מזועזע למחשבה שרק לפני יומיים נפח בה מישהו את נשמתו. מהחלון הרחב נשקפים מורדות ההר המושלגים ואורות בתי הכפר שבעמק מנצנצים לעת ערב.

לפנות ערב אני יורד אל הכפר, אל הפרומנדה. כבר ארבע אחר הצהריים והשמש עומדת לשקוע. האוויר, על פי מאן, "קל ודק" והשלג "מפיץ אור משנה רך ובוהק כעין החלב שמוסיף נוי על העולם". אני עובר על פני "בית החולים לילדים", שריד אחרון לעידן הסנטוריומים, והוא מקושט בנורות חג צבעוניות. המדרון די תלול והקרח על הכביש שקוף ובוגדני. צריך מידה של צניעות בירידה. צעד בוטח מדי וההלך מוצא עצמו דוהר במקום בלי להתקדם. ידיו חותרות באוויר במעגלים, מנסות להיאחז במשהו ואז באה כמובן הנחיתה הבלתי נמנעת על הישבן ועמה הבעה משונה על פניו של הנוחת, צירוף של גיחוך אווילי ומתנצל לפני קהל העוברים והשבים, המתבונן בו בשתיקה.

בדרך לפרומנדה עוברת על פני אם הגוררת בחבל ילד במזחלת שלג מעץ. אחיו הבוגר ממנו, כבן שמונה, פוסע כמה צעדים מאחוריהם, הוא ארוז בקפידה, ידיו שלובות מאחורי גבו והוא מברך אותי ב"גריצי" כבד-ראש כשהוא מרכין קלות את הסנטר. אני ממלמל משהו בתשובה ומציין לעצמי את המתינות המקומית. זוהי מתינות שמביאה את הכפריים כאן שלא לצאת מגדרם רק מפני שחג המולד חל בעוד יומיים. אין כאן בולמוס קניות ניו-יורקי ואפילו לא כזה כמו שראיתי בציריך. החנויות מקושטות בצניעות. פתאום אני רואה שאחד מעצי האורן, באמצע החורש לאורך הפרומנדה, מקושט במנורות קטנות שמפזרות כוכבים קטנים של אור רך על השלג סביבו.

לקראת סוף הרומן נראה שקצרה רוחו של מאן. המארג שרקם בשקידה הולך ונפרם במהירות, גיבוריו נפרדים מהקוראים פתאום. חלקם מתים, אחרים נעלמים ללא הסבר. הנס קסטורפ המפונק מחליט להתגייס ואהובתו האפלטונית, הגברת שושא, פשוט נמוגה. הכל - הכפר, הסנטוריום, החולים, התאוות, אפילו העברית של אבי שאול - כולם מצטמצמים ומתכנסים לבועה צבעונית ומקסימה אחת שפוקעת לה סתם כך, ללא קול.



מראה דאבוס, מהמלון על פיו עוצבה חזית הסנטוריום ב"הר הקסמים". למטה: כסא שיזוף במתכונת הכסאות מתחילת המאה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו