בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כפירה ב"בית" מכל סוג שהוא

אילן גור-זאב מסרב להכיר מבחינה מוסרית בכל סוג של "בית", אך בספרו הוא מנסה לפרוץ דרך אינטלקטואלית חדשה, מעבר למלחמת השוחות הניטשת זה כשני עשורים בין ציונים לפוסט-ציונים. זוהי הדרך של שיבה לגלות, בעיניו הבית של הרוח היהודית

תגובות

Beyond the Modern-Postmodern Struggle in Education: Toward Counter-Education and Enduring Improvisation

49$ ,.Ilan Gur Zeev. Sense, 352 pp

שקיעה חברתית בתרבות צרכנית וקפיטליסטית, או נפילה לתהום התנגדות דתית ואלימה, נראות בעיני רבים כשתי האלטרנטיבות התרבותיות והפוליטיות המרכזיות היום. אלא ששתי האלטרנטיבות - "עולם המק" ו"עולם הג'יהאד", כפי שהן מכונות - נתפסות כחלק מבעיה אקוטית ומסוכנת, כחלק ממשבר ערכי, חברתי ותרבותי עמוק, שלתוכו שוקע יותר ויותר הכפר הגלובלי. אף אחת מהאפשרויות אינה מספקת מבחינה ערכית ופוליטית, ובקיבתם של רבים, כל אחת בדרכה, היא מעוררת קבס.

ספרו המרתק של הפילוסוף אילן גור-זאב מציע התמודדות אמיתית עם מצב העניינים הזה, ותזה רדיקלית לעמידה נגדו. התזה מבוססת על הפילוסופיה הדיאספורית של גור-זאב, הקוראת לישראלים לשוב לגלותיות כצורה של התנגדות למצב העניינים המקומי והגלובלי (עמ' 5). בשורה של 14 מאמרים מעיין גור-זאב במקורותיה האינטלקטואליים המרכז-אירופיים של הפילוסופיה הדיאספורית, וכן במשמעויותיה הפוליטיות, האתיות והפדגוגיות העכשוויות, וכך הוא מעורר מחדש ויכוח נוקב על השלכותיה הפרובוקטיביות של הקריאה לגלותיות בכל הקשור לחברה ולתרבות בישראל.

מבחינתו של גור-זאב, מה שמאפיין את העולם של ימינו הוא אכן הבינאריות שבין שקיעה קהת חושים לתוך "עולם מק" צרכני, קפיטליסטי, שבו מכונית חדשה, מקרר גדול או טלפון נייד אופנתי נהפכים ל"אובייקטים של תשוקה" (עמ' 233), לבין נפילה לתהום "עולם הג'יהאד" האכזרי והברוטלי, שבו אין ערך לחיי אדם (עמ' 26). החברה והתרבות בישראל הן בעבורו מרחב מובהק, שבו מופיעים יחדיו שקיעה קפיטליסטית וברוטליות דתית.

בשנות ה-80 של המאה הקודמת היה זה אלן בלום, תלמידו של לאו שטראוס, שביקר בחריפות את דלדולה של הרוח באמריקה של ימיו. גור-זאב משמיע טון דומה לזה של בלום בחריפותו ובעוצמתו. ברם, בשונה מבלום טוען גור-זאב לא לדלדול הרוח האנושית בעולם בכלל ובישראל בפרט, אלא ל"גלותה" המוחלטת (עמ' 2). גלותה של רוח אנושית, היעדרותה מהעולם, היא לדידו של גור-זאב המאפיין של ימינו. לעומת שקיעה ואלימות כתוצאה מהיעדרות זו, רוצה גור-זאב להלך על המים: להציע דרך שלישית, אחרת, המאפשרת הימלטות וכפירה באלטרנטיבות הקיימות בעולם היום ובמאבק האלים שהן מכוננות.

דרך שלישית זו מעוגנת בפילוסופיה של שיבה לרוח אנושית, אתית, המכירה באחר ומקדשת את החיים, כלומר שיבה לגלותיות. בישראל מזוהה הקריאה לשיבה לגלותיות עם עמדה פוסט-ציונית. אחרי הכל, "השיבה לארץ" ו"שלילת הגלות" היו אידיאלים מכוננים של הציונות ובסיס להצדקה ההיסטורית והמטא-היסטורית של מדינת הלאום היהודית. באידיאולוגיה הציונית זהות גלותית וקוממיות לאומית הן סתירה מושגית. לקרוא לשיבה לגלותיות פירושו לכפור בקודש הקודשים הציוני. עם זאת, עמדתו של גור-זאב מורכבת מאימוץ ודחייה של הנארטיב הציוני גם יחד: הוא מאמץ את נקודת המוצא הציונית, המפרידה באופן דיכוטומי בין זהות גלותית לקוממיות לאומית. אך כדוברה של הגלותיות הוא שולל את המסקנה הציונית, וכתוצאה מכך - את אחותה הלאומית הפלסטינית (עמ' 274), ורואה בהן את גלותה של הרוחניות, המוסריות, האתיות והאנושיות. ביתה של הרוח היהודית בשביל גור-זאב הוא הגלות, ואילו גלותה היא בבית הלאומי. על הבסיס הזה גור-זאב מהפך מושגים: שיבה היא גלות; גלות היא שיבה.

בחינוך ל"דיאספוריות" שואף גור-זאב להציע אלטרנטיבה לכמיהה ל"בית" ו"מקום" במובן הרחב והמטאפיסי, משום שבעבורו כמיהה זו היא בעלת אופי אוטופי. היא איפיינה לא רק את האידיאולוגיות המודרניות החילוניות הגדולות, כמו לאומיות, קומוניזם או פאשיזם, אלא גם את המחשבה הפוסט-מודרנית, ואף את הפדגוגיה הביקורתית (עמ' 71), שגור-זאב הוא אחד מהתיאורטיקאים המובילים שלה כעת.

מה שמרתק במיוחד בגישה הפדגוגית של גור-זאב הוא תשומת הלב המיוחדת שהוא מעניק לעומק התיאולוגי האורב באופן ערמומי מאחורי הכמיהה האוטופית ל"בית" ו"מקום" על שלל צורותיה. לשיטתו של גור-זאב, השאיפה המודרנית ל"מקום", ובגרסה הלאומית הכמיהה ל"בית לאומי", אינה רק פוליטית אלא בעיקר בעלת משמעות תיאולוגית, בהיותה חילון של השאיפה הדתית-משיחית לגאולה. כאן "חילון" הוא תרגום של מושגים תיאולוגיים למציאות המודרנית ולא שחרור מהם, כפי שמקובל לחשוב. אלא שהתרגום של הדחף המשיחי, כלומר חילונו, מתרחש בעולם חסר אל במובן גנוסטי, והדיאלקטיקה הזאת שבין דחף משיחי-חילוני לבין העדרו של האל היא המאפיין של הכמיהה האוטופית המודרנית. נגד הכמיהה הזאת צולל גור-זאב לעומק התיאולוגי ומציע התגברות על הגנוסיס המודרני וניטרול של הדחף המשיחי באמצעות עיקרון הגלותיות.

בשונה מהיעדרות מוחלטת של האל, עקרון הגלותיות מבוסס על "הנוכחות של האל הנעדר", שהיתה מאפיין מרכזי במחשבה המאוחרת של הוגים יהודים-גרמנים כמו מקס הורקהיימר, תיאודור אדורנו והנס יונס (עמ' 19). כאן, בשונה מהמקובל במחקר, מדגיש גור-זאב את המרכיב ה"חילוני תיאולוגי" - אם להשתמש בלשונו של ההיסטוריון עמוס פונקנשטיין - כמרכיב מרכזי להגות היהודית-גרמנית במחצית השנייה של המאה ה-20, אותה הגות שעליה נסמך גור-זאב עצמו. בהדגישו את הממד התיאולוגי בהוויה החילונית שותף גור-זאב לתפנית תיאולוגית חשובה במחקר כיום. במסגרתה גוברת התעניינות בקשרים שבין פוליטיקה ותיאולוגיה, דת ומחשבה מדינית, אמונה ואידיאולוגיה. ספריהם האחרונים של חוקרים מובילים כמו מארק לילה (2007 ,The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West) וצ'רלס טיילור (2007 ,A Secular Age) עוסקים בעומק התיאולוגי של העולם החילוני המודרני. הם מדגימים את התפנית התיאולוגית המתרחשת על רקע העובדה כי הדת והמחשבה הדתית חזרו לשמש שחקנים משמעותיים במרחב החברתי-פוליטי, על רקע תופעות כמו ארגון אל-קאעדה, המתחים על רקע דתי השוטפים את אירופה ומשבי השמרנות הדתית הנושבים מארצות הברית.

נישא על גלי התפנית התיאולוגית יוצא גור-זאב גם נגד הדיון החברתי והפדגוגי העכשווי, הנשען מאז המחצית השנייה של המאה שחלפה על הביקורת הפוסט-מודרנית. כך למשל "חינוך לשלום", אחת המגמות המרכזיות בחינוך הליברלי וההומניסטי היום, הוא לדעתו רק עוד אחד מהתוצרים של תרבות מערבית-מודרנית, שאינה אלא עולם נוצרי שעבר תהליך של חילון (עמ' 289-294). במלים אחרות, מושגי השלום והחינוך לשלום אינם אלא שלטון חדש של יחסי כוח, כפייה מסוג חדש של המערב ועולם הערכים הדתי שלו, ואף אחד הביטויים הקיצוניים של טרור (עמ' 302). באותה רוח קושר גור-זאב בין מגמות פוסט-מודרניות ופוסט-קולוניאליות הרואות בישראל אם כל חטאת מבחינה מטאפיסית לבין סוג של אנטי-יהדות חדשה-ישנה (עמ' 316). החרם האקדמי שהוטל על האוניברסיטאות בישראל הוא מבחינת גור-זאב תוצאה של אנטי-יהדות כזאת (שם).

עם זאת, בביקורתו זו אין מדובר בשיבה של הוגה פוסט-ציוני לשעבר "הביתה", לחיק הלאומיות, אלא בניסיון לפרוץ דרך חדשה, המסרבת להכיר מבחינה מוסרית ב"בית" מכל סוג שהוא ומאלתרת את דרכה. בספרו גור-זאב יוצא ברמ"ח אבריו האינטלקטואליים, האתיים, הפדגוגיים והפוליטיים נגד כל המוסכמות. זהו ניסיון אמיץ לא רק להציע מרד בקיים, אלא להציג אלטרנטיבה ביקורתית ל"רגע ההיסטורי העכשווי", משום שזו חובתנו האתית לשמור על מרחק אתי סביר מהמתרחש. חזית סירוב כזאת בוודאי תקים עליה התנגדות של רבים, מכל קצווי הקשת האידיאולוגית והפוליטית. אך דווקא בשל כך ראויה הפילוסופיה שמאחוריה לתשומת לב מיוחדת, בהיותה אחת ההצעות העדכניות והרדיקליות ביותר שהועלו לדיון בשנים האחרונות: בהקשר המקומי היא מעוניינת לפרוץ דרך חדשה מעבר למלחמת השוחות הניטשת זה כשני עשורים בין ציונים לפוסט-ציונים. זוהי כפירה ב"בית" מכל סוג שהוא, הנובעת מהכרה אתית עמוקה שה"מקום" אינו יכול להציע גאולה. עם זאת, נראה כי בו-בזמן היא מתאפשרת על רקע הידיעה שבשתיקה שרק ה"מקום" יכול לנחם.

ד"ר יותם חותם הוא היסטוריון. ספרו, "גנוסיס מודרני וציונות", ראה אור בהוצאת מאגנס




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו