שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קציעה עלון
קציעה עלון

והזעם עוד לא נדם

אהרן אפלפלד. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 237 עמ', 88 שקלים

ספרו החדש של אהרן אפלפלד נפתח בפסקה הבאה: "שמי ברונו ברומהרט, ובילדותי גדעו את ידי הימנית. מאז מכנים אותי 'האיש בלי יד' ועוד כינויים. בשעתו היו כינויים אלה מבעירים את חמתי, עכשיו הם מעוררים בי קצת שאט נפש ולא יותר. בני אדם הם קצרי השגה, ולא מתארים לעצמם כי ביד שמאל אפשר לעשות מה שעושים בשתי ידיים, ולעתים אפילו יותר. אוסיף: אנשים עם שתי ידיים נראים לי לעתים מגוחכים ביחסם המובן מאליו לחיים. אדם בלי צלקת הוא אדם בלי סבר, וכמוהו יש עדרים שלמים".

במשפטים ספורים, פשוטים ונקיים מסלסולי לשון או מטאפורות סבוכות, כומס אפלפלד את העומק הרגשי שמחוללת פציעה קשה, רומז ל"מהלך הגדול" של הספר שהוא בבחינת "סיפור חיים", וידוי אינטרוספקטיבי, מעגלי (בדומה למהלך בספרו "קתרינה"). ואף אד רפלקסיבי ארס-פואטי, על הסופר-עצמו כאדם ה"כותב ביד שמאל", עולה ומתאבך מן המשפטים הללו.

ההצבעה על פעולת הכתיבה מצויה אף בשם הגיבור, ברונו, המותח חוט "פנימי" וחוט "חיצוני", חוט "בדיוני" וחוט "ממשי". חוט פנימי אל גיבור הספר "תור הפלאות" של אפלפלד, הקרוי אף הוא ברונו, וחוט חיצוני אל ברונו שולץ, ששניהם גם יחד, ברונו של "והזעם עוד לא נדם" וברונו של "תור הפלאות", מרפררים אליו.

מעטים הם הסופרים היכולים לפתוח ספר באינטנסיביות כזאת, ולשמור על רקמת מלים שיוצרת מתח טעון ברמה זו לאורך הספר כולו. רבים ממשפטיו של אפלפלד בנויים בתבנית דומה, של תחתית "מיתולוגית" המסתתרת תחת מסווה תיעודי, "יבש", כמו-דיווחי. בהקשר זה מאלפים משפטיו של ברונו עצמו על הכתיבה: "קשה לי לכתוב. בשעתו שירבטתי כמה רשימות והייתי בטוח כי בארץ אוסיף וארחיב אותן. טעיתי, אפילו לא פתחתי את הפנקס. הכתיבה היא חיטוט במקום פגוע וחישוף בחלקת נפש שאסור לחשפה" (עמ' 205).

"והזעם עוד לא נדם" מגולל את סיפורו של ברונו ברומהרט, ילד יחיד להורים קומוניסטים, יהודים, הנעלמים מחייו בגיל צעיר בשל אימת מלחמת העולם השנייה. ברונו עצמו מתגלגל למחנות הכפייה, אולם מצליח לברוח ומתנהל יחד עם שלושת חבריו, הרש החירש-אילם, זיגפריד היהודי-לרביע המתייהד, ויוסף חיים הדתי, עד אחרי השחרור. אז מתגלה בברונו פן בלתי ידוע: היותו סוחר ממולח. חבריו עוזבים לישראל אולם הוא נותר שנים רבות באירופה, מתחתן, מוליד ילד, ורק בפרקיו האחרונים של הרומן הוא מחליט לנסוע לתל אביב.

בעת שהותו באיטליה מחליט ברונו להקים ולממן מכיסו "ארמון תרבות" למען הפליטים. בעצת ידידו מחליטים השניים לספק לפליטים קונצרטים חינם ופרקי קריאה בתנ"ך, ולא הרצאות ודיונים. גם כאן חוזר הציר המצליב בין "האונה הימנית" ל"שמאלית", תוך העדפה ברורה לרפרטואר של פרקטיקות המסוגלות להבקיע ישירות אל הנפש. כך אמורים הפליטים לעדן ולשכלל את נפשם, ולגדל בתוכם את האצילות הקיימת בהם מלידה אך נשתכחה ונעלמה מהם בשל נסיבות האימה והפחד. גם בתל אביב מקים ברונו מחדש מעין "מועדון", אך הוא כבר בעל אופי אחר: כאן הוא מציע משחקי שח וכוסות תה. ישראל כמו מפוגגת את הצורך החיוני כל כך של קריאה בתנ"ך.

תל אביב של ברונו היא תל אביב הרחוקה אלפי מילין ממעמדה האיקוני בתרבות הישראלית של היום. זוהי עירם של העקורים-לתמיד, של מי שברונו מיטיב להגדירם כשהוא כותב על הפליטים היהודים לאחר המלחמה: "אמריקה מסרבת לתת להם ויזה ולישראל הם מסרבים לנסוע" (עמ' 182). ישראל כברירת מחדל, כאילוץ שיש צורך למצוא מודוס ויוונדי בכדי לחיות עמו: "לפעמים נדמה לי שישראל היא מלכודת חדשה", אומר ברונו בהמשך (עמ' 186). הקורפוס הספרותי העצום של אפלפלד, ורומן זה בכללם, מנכיחים את האופציה העמוקה, השורשית, של חיי הגלות הפנימית בישראל. ישראל עצמה מצוירת כמקום שמקבץ לתוכו נכים ומוגבלים, אילמים ושתקנים.

לא היה זה פשוט לבחור ולתאר בחמלה וברכות אנשים אלה במשך עשורים רבים באקלים הספרותי הישראלי, ובראשית דרכו שילם על כך אפלפלד מחיר כבד. רק בשנים האחרונות זוכה אופציית הגלות לעדנה מחודשת, כאופציית קיום המגלמת ומקפלת בתוכה ממדים של צניעות, הכלה וקבלה. לדוגמה הפרויקטים החינוכיים-פילוסופיים שמנסים לכונן אילן גור זאב ("לקראת חינוך לגלותיות") ואמנון רז קרקוצקין ("גלות מתוך ריבונות"). השתברות הגלות בתוך הספירה הלשונית של היחיד מייצרת לשון שהיא לא פעם שבורה, מרוסקת, ולעתים נאלמת בכלל.

רבות נכתב על השתיקה, האלם והגמגום ביצירותיו של אפלפלד, מוטיבים השזורים לכל אורך המכלול הספרותי שלו. במרכז הרומן "מסע אל החורף", לדוגמה, עומדת דמותו של הנער קוטי, המגמגם. בשני הרומנים "מסע אל החורף" ו"והזעם עוד לא נדם" הופך המום למקור עוצמה וכוח, כמו שאומר ברונו: "הגדם שלי הוא מקור כאבי, אבל הוא גם - מה מוזר לומר זאת - שמחת חיי" (עמ' 82). ב"והזעם עוד לא נדם" נדמה כי עול הדיבור, קרי יצירת המגע עם העולם ושמירת גחלת החיים הארציים, מוטלים כולם על ברונו. הרש הוא חירש-אילם, זיגפריד שתקן, ועל חיים יוסף אומר ברונו: "הדיבורים אינם הולמים את פניו של יוסף חיים" (עמ' 90).

לאחר ניתוק בן שנים רבות בינו לבין ידידיו הקרובים, עם הגיעו לישראל, כותב ברונו: "אני משתדל שלא לפגוש בכל יום את זיגפריד. שנים חשבתי על הפגישה הזאת, ועתה אני מרגיש שהוא כובל אותי בשתיקתו. אחרי טיול עמו אני נסגר עוד יותר. משום מועקה זו לא הלכתי אל הרש ולא אל יוסף חיים. אני רוצה לאגור קצת מלים לפני שאבוא אליהם" (עמ' 196). הצורך "לאגור מלים", לפרוש רשת של מלים סביב החוויה המסרבת להתמלל, נפרש באופן מצמרר כאשר משווים בין האפיזודה בספר, שבה פוגש סוף סוף ברונו את ידידו החירש-אילם הרש, לבין סיפור פגישתו של אפלפלד עם אביו, בישראל.

כך מספר לנו ברונו על פגישתו עם הרש: "שעות רבות חיפשתי את כתובתו ולבסוף, כבר לפנות ערב, מצאתי אותו. הוא עובד בפרדס (...) הוא זיהה אותי מיד ופלט כמה הברות שבורות. אני לא הייתי מזהה אותו. גידל זקן וקומתי השתוחחה. (...) מיד חיבק אותי וכמה הברות של התרגשות נפלטו מגרונו. ביערות הייתי מדבר עמו, כאילו אינו חירש-אילם. עתה עמדתי לידו אילם ולא הוצאתי הגה מפי. (...) חוסנו עוד ניכר בו, אבל אילמותו כנראה העמיקה ולא פלט אלא כמה הברות רסוקות של התרגשות" (עמ' 213).

האפיזודה הבדיונית מאפשרת לנו הצצה אל תוך ה"מעבדה האפלפלדית" המעבדת חומרים אוטוביוגרפיים, אל הבחירה למקם דווקא את הרש, החירש-אילם, בפרדס, משום שאלה הם המאפיינים בפגישה עם האב. כך מנכיח אפלפלד את קריסת החושים ומוליכי התוכן הרציונליים במפגש העולה על יכולת ההכלה של הסובייקט. על פגישתו עם אביו סיפר אפלפלד בראיון שערך עמו מיכאל גלוזמן בכתב-העת "מכאן", בשנת 2000. גלוזמן הביע את תמיהתו לנוכח העובדה כי בספר "סיפור חיים" אפלפלד לא מזכיר את סיפור פגישתו המחודשת עם אביו בישראל. בתשובתו מספר אפלפלד למעשה את סיפור פגישתו הנרגשת עם אביו שממנו הופרד בכוח בילדותו, ורק לבסוף עונה, כמו מבקש "להתאמן" בהמללת הבלתי ניתן להמללה: "ראיתי את שמו של אבא ברשימה בסוכנות ולא ידעתי אם זה אבא או לא. (...) שאלתי איפה הוא נמצא, אמרו לי שהוא במעברה בבאר טוביה. בבאר טוביה אמרו לי שהוא עובד בפרדס. הוא היה בבאר טוביה כבר עשרה ימים, מצא עבודה ועבד בקטיף. אני הולך לפרדס ושואל איפה הוא, אומרים לי 'בעץ ההוא'. אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. (...) אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'הר אפלפלד?' והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מלה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת".

ד"ר קציעה עלון מלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ