שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בין בלעם לאתונו

שלמה זנד נופל בפח התיאוריות. הוא מערבב ביקורת על ההיסטוריונים של היהודים בביקורת על היהודים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

מתי ואיך הומצא העם היהודי? מאת שלמה זנד, הוצאת רסלינג, 2008, 359 עמודים

מאז כתב בנדיקט אנדרסון את הגירסה הראשונה לספרו "קהילות מדומיינות" על טיבה הבדיוני של הלאומיות, מקובל להאמין, לפחות בשמאל, שעבר לאומי לא התקיים באמת, אלא זכה לגירסה בדיעבד. הסוציולוג ארנסט גלנר תפש בצורה קצת שונה את הלאומיות, אף תיאר צורות מוקדמות יותר, שנהפכו, בעזרת מבנים חברתיים "מלמעלה", למה שאנחנו מכירים היום כלאום. אריק הובסבאום התווכח אתו, אף מיפה את העולם שנכבש במודל האירופי, ובכל זאת ביקש אף הוא למצוא מקומות שבהם צמחה הלאומיות מ"למטה" (רוסיה). בא הפילוסוף הצרפתי אטיין בליבאר ותיאר, בין היתר, איך המציאה המדינה לא רק את הלאום שלה, אלא אפילו את האתניות, בדיעבד, כלומר כחלק מהדמיון הלאומי, הכולל תמיד גבולות (פנים וחוץ).

משותפת למחברים הללו התובנה כי משהו חדש צמח זה מקרוב: דמיון שהפך קשרים קונקרטיים (מעמד, מקום מגורים, נהר משותף, דיאלקט) לחשובים פחות, ואילו הקשר המופשט הקרוי "לאומיות" נהפך לקונקרטי, בעזרת שלטון מרכזי, מטפח או מדכא. מנגד התפתח מחקר שקיבל את גירסת הלאומיות על עצמה, בעזרת הרצף הקרוי אתניות (אנתוני סמית'). כל החיבורים הללו, למעט זה של בליבאר, ראו אור בעברית ב"אוניברסיטה הפתוחה" והאחרון בהם - של הנרי וסרמן - סיכם בצורה המקיפה ביותר את כל הגישות הללו.

שלמה זנד אינו מתייחס אל וסרמן. להרבה חוקרים רלוונטיים אין הוא מתייחס. לא קראתי ספר אקדמי עתיר חנופה כזה, מצד אחד, ומלא ביטול מצד שני. מכל מקום, זנד ליקט רק מחקרים של אחרים, לא הסתפק בסיפור הלאומיות היהודית והלך לכל מיני מקומות שבהם חיו יהודים, מאז ימי קדם, ונשמטו בדברי הימים שלנו. אכן, הלאומיות היהודית והציונות המציאו, באמצעות ההיסטוריונים שלהן, את האומה ואת הרצף של עברה ויותר מכל את הטריטוריה המדומיינת, הרחבה הקרויה "גלות". לכאורה, הפירוק מעניין. לשיטתם של הקונסטרוקטיוויסטים (אלה שנזכרו למעלה), כל מה שצריך הוא לחפש את המקומות שבהם ניכסה האומה לעצמה רצף והפכה ללאום את השבטים, הקהילות, המיעוטים.

זנד קורא את ההיסטוריונים של הלאומיות ושל הציונות ונוגע בדברים די ידועים, ברורים, שנכתבו כבר על העניין הזה. זנד אוהב לבוא אחרון ולהיות ראשון. אבל הוא נופל בפח. הוא מערבב ביקורת על ההיסטוריונים של היהודים בביקורת על היהודים. במסעו הוא לוקח את קוראיו לכל מיני מקומות שבהם חיו יהודים שמבחינה "אתנית" לא היו יהודים, כדי לגנות את ה"התכנסות" של היהודים, לא את הניכוס. כאן הוא מסגיר את הפח שאליו הוא נופל: הוא היסטוריון לאומי, המבקש להרחיב את בסיס השייכות אל האומה. וזה בסדר. כל התנועות הלאומיות ידעו היסטוריונים לאומיים. גרשם שלום היה היסטוריון ענק, ופעילותו היתה קשורה בהולדת הלאומיות שלנו. תהילתה היחידה, לטעמי, של התנועה הציונית היתה שהרחיבה מפעם לפעם את ההגדרות הלאומיות שלה עצמה, מעבר ל"גזע". את ההיגיון הזה מבקש זנד להרחיב בדיעבד (מדינת ישראל, כאשר נזקקה לעוד יהודים, אחרי השואה, הרחיבה את מאמציה גם אל מעבר ליהדות הרבנית ואילו שרדו הכוזרים - אלה אבותיו של זנד, כמו שהצהיר בראיון נרגש - היתה מביאה גם אותם).

רוב ההיסטוריונים הציונים לא הגזימו במלאכת הבדיון, אלא אם נדרשו למחוק את העם הפלשתיני ואת הציוויליזציה שלו (מגורים, לבוש, שפה, קשרים עם העולם, רצף חיים). הם וקודמיהם - דובנוב או גרץ או אחרים - נשארו בתחומי מה שהדת היהודית ראתה כעם יהודי, ונשארו נאמנים לדמיון היהודי העממי, הדתי, או האתני - תלוי איזה מושג מייבאים מהמודל האירופי של הלאומיות.

העיסוק בלאומיות היהודית מצד שמאל נגוע באימוץ הדימוי השלילי שהיה להשכלה האירופית על היהדות. אין זה מקרה ששני ההוגים הגדולים של ההשכלה, וולטר וקאנט, היו אנטישמים. היהדות לא התאימה לשיטתם. לכן דומה השיח של השמאל הציוני על "החזרה להיסטוריה" לתשוקה להיאנס אצל אינטלקטואל פריסאי, או גרמני: תנו לנו את קני המידה שלכם לתיאור ההיסטוריה, ואנחנו כבר נפנים את מושגיכם על תולדותינו. הנה, חלק מהתשוקה הזאת להתעכל יחד עם האספרסו והקרואסון במורד המעיים של אירופה: "ההלניזם שינה והפרה את עולם התרבות הגבוה של ממלכת יהודה, ובעקבות מהלך היסטורי זה עלתה הדת היהודית על כנפי הנשר היווני ויצאה עמו למסע ארוך ברחבי העולם הים תיכוני" (עמ' 157). שימו נא לב לריגוש להיות קאדט הלניסטי. יתר על כן, אם הלאומיות נכנעה לדת הארצישראלית, כמו שהוא מתאר, מהי אותה דת שנשכחה? האם לא היתה ארצישראלית?

כולנו (כולל החרדים והמזרחים) תוצרים של המודרניות בת המאתיים, אבל אין גם סיבה להתכחש, לפחות לא בנפול מה שקרוי ה"נראטיווים הגדולים", לסתירות שאנחנו חיים בתוכן משום שהמודרניות באה מבחוץ וקיבלה את קני המידה של יהודי אינו אדם (על פי ההפרדה המפורסמת של ההשכלה היהודית: היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך). נכון, היהדות הרבנית ברובה לא התעניינה בפלשמורה, בוודאי לא ב"בני ישראל", ולא בכל אלה שלא צמחו בתחומי הטקסט המחייב שלה. יש מקומות בטקסט הזה, המעידים על זרויות וניכוס "דם זר" (למשל המיסוד ההלכתי של הסתירה בין "מנהג והלכה" בימי הביניים אצל יהודי אשכנז, מיסוד ששיקף, כנראה, כניסה של המוני יהודים חדשים, אולי גם כוזרים, לתוך הקולקטיב). נראה שזנד לא יודע על הדברים הללו דבר. כאן חוברים אצלו הביטול הגמור של חוקרים ששמעם עוד לא הלך לפניהם, יחד עם האי-יכולת להתמודד עם ההיסטוריוגרפיה העשירה של העם היהודי (תולדות עם ישראל).

הוא אינו מסתפק ב"פירוק" העבר. הוא גולש מתוך עצמו ועובר עם היהודים הארצישראליים (מעטים גלו, לדעתו, מן הארץ אבל מספיק כדי לטפח את הסתירה שלו) לכל מיני מקומות בעולם, ונופל לכל הפחים שהלאומיות היהודית טמנה לו. הוא מצליח להוכיח לא רק לאומיות יהודית, אלא גם את מוצאה ה"טקסטואלי", דת מארץ ישראל, ממש כמו שלמדנו בבית הספר. הוא לא טוען שהיתה יהדות, אשר מקורה בארצות אחרות, מיני קבוצות בעלות "דמיות משפחתית", שקראו להן "יהודים" (כי ככה קראו, אולי, לכל מיני קבוצות יהוויסטיות, או מונותיאיסטיות שלא אכלו, נניח, חזיר, או שמרו שבת). חבל לו שהיהדות לא הפכה למשהו חזק כמו הנצרות, או האיסלאם, בגלל "הסתגרות".

היסטוריון רציני צריך היה לתאר את המצע לקראת לאומיות יהודית. אין הסבר למהירות שבה הצליחה מדינת ישראל להגיע ליהודים שלא היו חלק מהדמיון הלאומי. אפילו אם תתואר שיטת עקירתן של קהילות עתיקות (מרוקו, גיאורגיה) ביד שליחי "נתיב" (את האופן שבו הוצאו יהודי מרוקו - קודם לקחו להורים את הילדים, על כך מדברים בראש חוצות) אין די בכך. הלאומיות היהודית החלה בכמה גירסאות והיו לה תנאים מוקדמים שאי אפשר להסבירם בלי ללמוד, למשל את החלפת השו"תים מהקרפטים דרך המגרב, עד חאלב, או בכיוון ההפוך, במשך מאות שנים, תרבות שהולידה במאה ה-16 את ה"שולחן ערוך". יוסף קארו (נולד בטולדו, מת בצפת), כתב ומשה איסרליש (נולד ומת בקרקוב), הוסיף את מה שמחייב עד היום רק את האשכנזים.

בשביל להעריך את ההישג הזה - בלי מוסדות אכיפה, בלי שום הייררכיה דתית, בלי שלטון, רק קהילות ממשיות שייצרו דמיון חדש, בהדרגה - צריך להשתחרר מההנחות הקולוניאליות הסטורקטורליסטית על הדת כ"מבנה" חוזר על עצמו אצל כל העמים. בלי כתיבה של ההיסטוריה היהודית מתוכה, אין משמעות לפוסט-קולוניאליזם, שהרי המאמץ הגדול ביותר של אירופה הקולוניאלית היה להעניק לכל העמים שנשלטו על ידה את "דמותה". כך גם החלה האמנציפציה של היהודים: היו כמונו! וכך היא גם נתקעה: אינכם כמונו!

מדי פעם בפעם כותב זנד "עם" במרכאות. העם המדויק מצוי בספרדית, או רוסית. קנה המידה שלו מצוי במילון האירופי. כך נהג הקולוניאליזם: הוציא סרגלים וסידר את העולם על פי קריטריונים משלו. אבל העיקר ב"המצאת העבר" - ואת זה זנד פשוט לא הצליח להבין - שאין מקור אחד, שאין שחר לטענות על מקור אחד, שהרצון למצוא מקור אחד מסגיר תשוקת כוח פוליטית, דתית, או אחרת. הטעות המתודית של הספר, מעבר ללוגיקה הרופפת, היא בערבוב בין עיסוק בספרי היסטוריה לא כל כך מדויקים, לבין מה שהמסגרת האידיאולוגית של הציונות סירבה לפרוץ, בהיותה תמיד די דתית-לאומית, גרשם שלום או ישעיהו ליבוביץ, יצחק בן צבי או זלמן שז"ר. במקום לחפש בתולדות היהודים, כמו שהם עצמם כתבו את עצמם, שיכפל היסטוריון, בשם תיאוריות על בדיון, את המיתוס - כולנו יהודים מארץ יהודה (בידי שליח, או מלאך, או טקסט מחייב). רץ להרוס סיפור ונהפך לארכיאולוג שלו.