בפי כסילים לבם ובלב חכמים פיהם - ספרים - הארץ

בפי כסילים לבם ובלב חכמים פיהם

ספר בן סירא הוא מן הספרים המופלאים, שרק שרידים מעטים ממנו נותרו לפליטה במקור העברי. אחד השרידים, גיליון שנתגלה בגניזת קהיר לפני 110 שנה, פוענח לראשונה רק עתה על ידי החוקרת שולמית אליצור. על הפענוח וחשיבותו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מכל מה שנכתב עברית סביב תקופת בית שני, לפני כאלפיים שנה, לא בא לנו בירושה ולו חיבור אחד שלם במסירה רציפה, כדרך ששימרו קהילות ישראל לדורותיהן את ספרי המקרא ואת ספרות חז"ל. חלקים מן הספרות ההיא, המאוחרת רק במעט לאחרוני ספרי המקרא, אבדו ואינם; חלקים אחרים מתוכה נשתמרו בספריותיהן של עדות נוצריות, אך לא במקורם העברי אלא בתרגומי לעז. תקופה הרת חשיבות בתולדותיהן של הלשון העברית וספרותה חסומה איפוא באפלה מעובה של חוסר ידיעה מטריד, שבניסוח ציורי אפיין אותו דב סדן "לא כשריטה קלה (...) המגלידה כלא היתה, כי אם פצע עמוק וצורב. הוא פצע החלל שבין לשון המקרא ובין לשון המשנה, חלל ללא גשר-ביניים מתוקן ורצוף".

באשר לחלקה חשובה אחת מאותה ארץ בלתי נודעת שפר חלקנו קמעא: ספר משלי בן סירא, שגורלו, כדברי עזרא פליישר, "הוא מן המופלאים בתולדות תרבותנו". בעיני מקצת חכמי התלמוד נחשב ספר בן סירא כאחד מספרי הכתובים, והם ציטטוהו כדרך שציטטו מן המקרא; מובאות מתוכו אכן נשתמרו בכתבי חז"ל ובכתבי הגאונים. עם זאת, הספר עצמו לא זכה למעמד קאנוני בתרבות ישראל, ושלשלת מסירתו נפרמה ונקטעה בה אי-שם בראשית ימי הביניים. הספר השלם לא נשתמר אלא בתרגומיו שבביבליות נוצריות, מהם חשובים בעיקר התרגום הקדום ליוונית, שהתקין נכדו של המחבר, והתרגום לסורית.

מסעיר מאין כמותו היה לפיכך הרגע שבו, בעודו בוחן דף בלוי שהובא לקיימברידג' מקהיר, נתגלה לנגד עיניו של ש"ז שכטר מה שנראה כ"קטע מלשונו העברית המקורית של בן סירא". הרגע הזה, על סף סופה של המאה הי"ט, הוביל לגילויה הדרמטי של הגניזה הקהירית הנודעת, שבין רבבות עליה נמצאו במשך השנים קטעים משישה עותקים שונים של ספר בן סירא בעברית (ובצדם גם קטעים מעיבוד מחורז של הספר). כחמישים שנה לאחר גילוי גניזת קהיר נחשפו מגילות מדבר יהודה, ובין שלל השרידים מספרות בית שני הכנוס בהן נמצאו גם קטעי עותקים של ספר בן סירא אשר הותקנו עוד בתחילת האלף הראשון, ולשונם קרובה מאוד ללשונם של קטעי הגניזה, הצעירים מהם בכאלף שנים. כך הוברר כי אותם קטעי גניזה אכן "משמרים (לפחות בעיקרם)" - כלשונו של מנחם קיסטר, חוקרו המובהק של בן סירא בדורנו - "גלגול של גרסתו העברית הקדומה של הספר".

למן גילויה של גניזת קהיר בלשו חוקריה אחר קטעי בן סירא, שהם כטיפה זעירה באוקיינוס רחב הידיים הזה של טקסטים מימי הביניים. לפני כשלושים שנה זיהה החוקר היהודי-ההונגרי אלכסנדר שייבר קטע נוסף, קטנטן, באוסף המפורסם שבקיימברידג'; מאז דומה היה כי איתור עדי הנוסח של ספר בן סירא הנחבאים בגניזה תם ונשלם. והנה מתברר כי גם מבחינה זו עדיין לא פסק מלהפתיענו אותו מטמון מופלא שנדד מעליית בית הכנסת "אבן עזרא" שבקהיר אל ארבע כנפות הארץ כמעט. בזכות עינה החדה של שולמית אליצור, חוקרתם המובהקת של פיוטי הגניזה, ניצב לפנינו כעת גיליון "חדש" שמקורו באחד מעותקי ספר בן סירא שנתגלגלו לגניזת קהיר. לפני 110 שנים, ממש בשעה שפורסמה תגליתו של שכטר, נמכר כתב היד הזה בקלן לאספן גרמני. לאחרונה רכש אותו האספן האמריקאי גיפורד קומבס במסגרת מכירה פומבית שנערכה אשתקד בלונדון. על טיבו של הממצא עמדה אליצור מתוך עיון בתצלום שהופק לקראת אותה מכירה, והיא דנה בו בפירוט בחוברת האחרונה של "תרביץ", הרבעון הירושלמי הנודע למדעי היהדות; מאלף להיווכח כיצד מתאשרות על פי הממצא הזה כמה וכמה הצעות לשחזור הנוסח שעמלו עליהן בעבר חוקרי הספר על פי תרגומיו ליוונית ולסורית וגם על פי מובאות עבריות שנשתבשו.

אפילו התבוננות חטופה בכמה מפסוקי בן סירא שנוסחם העברי עומד עתה לפנינו עשויה להטעימנו משהו מדיוקנו הלשוני, הספרותי, התרבותי והרעיוני של הספר החשוב והמעניין הזה, שיש בו אכן משום חוליית מעבר בין עולם המקרא לעולמם של חז"ל. כך, לדוגמה, מצד עיצובם הסימטרי של פסוקיו: זיקתו לתקבולת המקראית ברורה, אבל הוא מהוקצע ושיטתי יותר מאשר במקרא, וקרוב למדי לטור המרובע המשמש בקטעי השירה שבתלמודים ובפיוט הקדום. מבין פסוקי הספר משתקף עולמם החברתי של בני אליטה מעודנת וביקורתית המקפידה על גינוניה, הם הנזכרים בתלמוד בתור "נקיי הדעת שבירושלים", אשר "לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן" (בבלי סנהדרין כג ע"א).

כך, לדברי בן סירא, נבדל החכם ("איש מזימות"), הראוי ל"כבוד" על הליכותיו, מן השוטה גס הרוח ("נבל", "כסיל"), בכך שהוא מבחין היטב בין רשות היחיד לרשות הרבים ונרתע מלפגוע בפרטיותו של האחר. בניגוד לכסיל, נמנע החכם מלהתפרץ אל בית רעו ואף מלהציץ אל תוכו מבחוץ: "רגל נבל / ממהר(ת) אל בית // וכבוד לאיש / בח(וץ) יעמוד: כסיל מפתח / יביט אל בית // ואיש מזמות / יכניע פנים". שוב ושוב מייעץ בן סירא לאדם לבור לעצמו היטב ובזהירות את רעיו הקרובים: "אנשי שלומך / יהיו רבים // ובעל סודך - / אחד מאלף". מצד הניסוח מתגלה כאן בן סירא כמי שלשון המקרא היתה שגורה על פיו: צמד המלים האחרון שבפסוק זה אינו אלא שיבוץ מלשונו של ספר קוהלת (ז, ח): "אדם אחד מאלף מצאתי".

בפסוק אחר, קרוב בעניינו, ניכרת בדברי בן סירא קירבה ללשון חכמים דווקא: "קנית אוהב - / בנסיון קנהו; // ואל תמהר / לבטוח עליו". אמנם מצד התחביר צועד בן סירא גם כאן בעקבות ספרות החוכמה המקראית (השווו למשלי כה, טז: "דבש מצאת, אכל דיך, פן תשבע והקאתו"); אך מאידך גיסא, למלה "ניסיון" שהוא נוקט אין זכר במקרא. מלה זו, המשמשת בפינו לרוב, מתועדת היטב בספרות חז"ל, אבל לראשונה היא מתגלה בספר בן סירא. גם הצירוף "קנית אוהב" שבפסוק זה אין כיוצא בו במקרא, אך הוא מעלה על הדעת את לשונה של משנה מפורסמת במסכת אבות (א, ו): "עשה לך רב וקנה לך חבר".

לא פעם מפליאים ניסוחיו של בן סירא בתמציתיותם החדורה חריפות ועמקות כאחת. כך, לדוגמה, באימרתו: "בפי כסילים - / לבם // ובלב חכמים - / פיהם". במקרא אופיין החכם בכך שלבו מקנה תבונה לדברי פיו: "לב חכם ישכיל פיהו" (משלי טז, כג). בן סירא מרחיב ומעמיק את הרעיון הזה בהנגדה גבישית בין החכם, הניכר בכך שלבו שולט בדבריו, אך דווקא איננו נחשף בהם עד תום, לבין הכסיל, אשר מגלה בדבריו את כל אשר בלבו, ואולי אף נגרר במחשבותיו אחרי מה שהוציא מפיו. כמה ניסוחים המנגידים את הפה והלב זה לזה מוכרים לנו מספרות חז"ל: "פיו ולבו שווים" (משנה תרומות ג, ח); "אחד בפה ואחד בלב" (מדרש תהלים מז); אך דומה כי לפסוקו הנזכר של בן סירא קרוב יותר דווקא מאמר חז"ל אחר: "הרשעים ברשות לבן (...) אבל הצדיקים לבן ברשותן (...)" (בראשית רבה סז).

אכן, שתי האימרות נבדלות זו מזו משלוש בחינות מעניינות. ראשית, בן סירא מנגיד את ה"פה" (הדיבור) ל"לב", המייצג את התבונה. אך במאמר חז"ל ה"אני" התבוני מונגד ל"לב", המייצג בו דווקא דחף בלתי מושכל, כדרך הפסוק הידוע "ולא תתורו אחרי לבבכם" (במדבר טו, לט). שנית, אצל בן סירא מונגדים "כסילים" ל"חכמים", כנהוג בספרות החוכמה המקראית; אך בדברי חז"ל מוצבים "הרשעים" כנגד "הצדיקים". שלישית, לעומת הצהרתו הכללית של בן סירא, החלה על בני אנוש באשר הם, הכלל המוצג במאמר חז"ל משמש בו כלי לדרוש באמצעותו את לשונם של פסוקי מקרא המתארים רשעים, דוגמת המן ("ויאמר המן בלבו", אסתר ו, ו), וצדיקים, דוגמת חנה ('"חנה היא מדברת על לבה", שמואל א א, יג). אותם צדיקים ש"לבן ברשותן" אף מוצגים בסוף המאמר כמי ש"דומים לבוראן" מבחינה זו, שהרי גם האל מתואר במקרא בלשון "ויאמר ה' אל לבו" (בראשית ח, כא).

בן סירא ממשיך בעליל את ספרות החוכמה המקראית, אך גם חורג מעבר לה. בד בבד ניכרת בדבריו לעתים קירבה לדברי חז"ל, שאף הושפעו ממנו כנזכר. אבל עולמו של בן סירא עדיין אינו עולמם של חכמים: זה עולם מעודן ומרתק העומד בפני עצמו, שאיננו מוכר לנו, לצערנו, על בוריו. התגלית הנדירה של שולמית אליצור מעשירה את תמונת העולם הזה בכמה וכמה קווים רבי עניין.

המאמר מוקדש לנשמת סבי אהרן שפינר, "אשרי איש שמח באחריתו"

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ