רצח בחסות החוק - ספרים - הארץ

רצח בחסות החוק

המשורר הצרפתי ויקטור הוגו נודע כמי שאהב להכביר מלים ולהשתמש בכל אוצרות הרטוריקה. ואילו ב"יומו האחרון של נידון למוות" כפה הנושא על הסופר כתיבה שונה

לנה שילוני
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
לנה שילוני

יומו האחרון של נידון למוות, קלוד גה, מאת ויקטור הוגו, תירגם מצרפתית ניר רצ'קובסקי, הוצאת כרמל, 2008, 168עמודים

הגיליוטינה הטילה את צלה האדום על המאה ה-19. שלטון הדמים שלה הגיע אמנם לשיאו בתקופת המהפיכה הצרפתית, שבה עלו המלך והמלכה לגרדום, ועוד הרומאן האחרון של ויקטור הוגו, "93", הוקדש לשנת האימים 1793. אך הגיליוטינה לא שבתה אחרי המהפיכה, והמשטרים שהתחלפו בצרפת במאה ה-19 המשיכו להוציא בני אדם להורג. לא רק פושעים עלו על הגרדום אלא גם קושרים ומתנגדים פוליטיים. הוגים ריאקציוניים כמו ז'וזף דה מסטר ראו בקיומו של התליין תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת. ההוצאות להורג היו פומביות והמונים צוהלים עקבו אחר טקסי הדמים בכיכר גרב בפאריס, שהיא היום כיכר העירייה. בשליש הראשון של המאה הועלו לגרדום בממוצע שני אנשים לשבוע.

על רקע זה כתב ויקטור הוגו את יצירתו המרעישה "יומו האחרון של נידון למוות", המציינת את ראשית התגייסותו של הסופר נגד עונש המוות. במאבק זה התמיד הוגו במשך כל חייו, וההקדמה שכתב למהדורת 1832 של הספר היא הכתב המכונן של המאבק הזה. עונש המוות עצמו בוטל בצרפת רק כעבור 150 שנה, אחרי מותו של לוחם נוסף נגד עונש המוות, אלבר קאמי (כתביו של קאמי על הנושא יצאו אף הם בהוצאת "כרמל" השנה).

הוגו כתב את ספרו במשך שלושה חודשים קדחתניים, והוא פורסם בשנת 1829 ללא ציון שם המחבר. מה גרם לוויקטור הוגו, צעיר בן 27, שהיה כבר אז משורר וסופר מהולל ואיש משפחה מאושר, לכתוב את ספרו הקודר, המתאר בגוף ראשון את ייסוריו של נידון למוות? יש לזכור שהוצאות להורג ומראות זוועה ליוו את ילדותו של הוגו. הוא ראה בספרד את אימי המלחמה שתיאר גויה בציוריו. אביו של ויקטור, הגנרל הוגו, עמד בראש הכוח הצרפתי שכבש את ספרד ודיכא באכזריות נוראה את לוחמי ההתנגדות. כשהיה ויקטור בן עשר עלה לגרדום הגנרל לאהורי, סנדקו, שקשר קשר נגד נפוליאון. לאהורי היה גם מאהב אמו של ויקטור. שני הגברים המרכזיים בילדותו היו איפוא קשורים בגרדום. אביו מת חודשים מספר לפני כתיבת הספר, ויש להניח שמותו החזיר את הוגו לילדותו ולמראות ספרד.

הוגו התקומם נגד עונש המוות הנורא, אך הזדהותו עם הנידון נובעת אולי גם מתחושת אשמה. הנידון למוות בספר הזה רצח אדם, אך הספר אינו מוסר לנו פרטים נוספים על הפשע שביצע האיש ללא שם. הוגו חש כל חייו אשם ברצח "סמלי": אחיו אז'ן היה אף הוא משורר, והתחרה עם ויקטור על פרסום ועל אהבתה של אדל פושה, שבחרה בוויקטור המבריק יותר. דעתו של אז'ן נטרפה עליו ומיד אחרי נישואי אחיו, אושפז ונותר בבית משוגעים עד סוף ימיו. התהילה הספרותית וההצלחה באהבה היו מנת חלקו של ויקטור המנצח.

הוגו לא התקשה לגלות אמפתיה לנידונים למוות בתקופתו. היו ביניהם רוצחים סדרתיים ומפלצתיים, אך גם צעיר נסער שהרג את אהובתו משום שרצתה לעזוב אותו, וכן חיילים אידיאליסטיים בעלי שאיפות רפובליקאיות, שעמם יכול היה הוגו להזדהות. לנידון חסר השם בספר הזה מעניק הוגו זיכרונות מילדותו, וגם חלום הבלהה שפוקד את הנידון הוא, על פי עדותה של בתו אדל, סיוט שרדף את הוגו. כאשר ראה בכיכר בפאריס את ההכנות להוצאה פומבית להורג - שנראתה בעיני הוגו "רצח בחסות החוק" - חש הסופר כי בנסיבות אחרות יכול היה גם הוא להיות קורבן הגיליוטינה. ואכן, הנידון שלו הוא איש משכיל, שזכה לחינוך טוב ונוהג לצטט פסוקים בלטינית. הוא נשוי כמו הוגו, וכמוהו הוא אב לילדה קטנה שהיא כל עולמו. הוא צעיר ונאה, מה שמלהיב עוד יותר את הנשים המחכות לרגע שבו יערפו את ראשו. הוגו חש כנראה כי יש יותר מדי קווי דמיון בינו לבין הנידון, ולכן במקום אחד, כדי להרחיק עדות, הוא כותב שהנידון הוא בעצם בן ארבעים, קשיש למדי במושגי התקופה.

ההזדהות עם הנידון היא שגרמה להוגו שלא לכתוב את הפרק החסר, מס' 47, הנקרא "סיפורי". הסיפור הזה לא נכתב, או אבד, כפי שמעיר העורך. פרק זה היה מעניק לנידון זהות פרטית ומבהיר את פשעו. העדרו "הגאוני", כפי שכותב אחד המבקרים, הופך את הטקסט לתיאור אקזיסטנציאלי צרוף, לסיפורה של תודעה הנאבקת על קיומה מול המוות המאיים. הנידון למוות כותב: "'כל בני האדם' - זכורני שקראתי באיזה ספר, שמלבד זה לא היה בו שום דבר בעל ערך - 'כל בני האדם הם נידונים למוות, שביצוע גזר דינם נדחה למועד לא ידוע'" (עמ' 58). אין זה מקרה שהציטטה, המסכמת תיאור ידוע של פסקל, לקוחה מהרומאן הראשון של הוגו "האן מאיסלנד". לטקסט המקורי של "הנידון" צירף הוגו תעתיק בכתב ידו של שיר בעגת העולם התחתון, שהנידון למוות שומע במקרה שעה שהוא כלוא בתאו (אגב, המלה complainte המופיעה בעמוד 84 אינה "התאוננות" אלא שיר קינה עממי, משהו כמו ה"בלוז" האמריקאי המתאר גורלות אומללים). יש בכך המחשה מצמררת של עולם הכלא, שיר הכתוב כביכול בידי הנידון עצמו, המצורף לרשימות מבית המוות.

לפני "הנידון" כתב הוגו שני רומאנים על רקע אקזוטי, ואחריו כתב רומאנים שונים ומקוריים. אך אין בכל יצירתו טקסט שידמה בעוצמתו החד-פעמית ל"יומו האחרון של נידון למוות". ביצירותיו האחרות הוגו רגיל להכביר מלים, להאריך בתיאורים ובהרהורים ולהשתמש בכל אוצרות הרטוריקה. ואילו במקרה הזה כפה הנושא על הסופר כתיבה שונה: מקוטעת, קדחתנית ותמציתית. לא מפליא איפוא לגלות שעם מעריציו של הספר הצנום הזה, שיש בו זוועה וגם הומור שחור, נמנו ג'ויס ובקט. במאה ה-19 התלהב מהיצירה סופר שידע על בשרו את זוועות הענישה הברברית: דוסטויבסקי נידון למוות וזכה לחנינה אחרי הוצאה להורג מבוימת. הוא בילה שנים בעבודת פרך בסיביר, ובזיכרונותיו מבית המוות הוא מצטט את הוגו.

הוגו מתאר ללא רחם את ייסוריו של הנידון למוות, את תחושתו שהיה לאדם אחר, את תגובות גופו הקודח, הרועד, המתעוות והשוקע בסיוטים. המוות אצל הוגו אינו הרואי; ברגעיו האחרונים הנידון נופל על ברכיו ומתחנן על חייו. בראותו את מחזה האימים של כבילת הנידונים לעבודות פרך בשרשראות ובקולרי מתכת, הוא חושב כי עדיף לו למות, אך התשוקה לחיים גוברת לקראת הסוף, שהרי העובדים בעבודת פרך ממשיכים ללכת, ממשיכים לראות את השמש. הנידון למוות מייחל עד נשימתו האחרונה לחנינה שאינה באה. ציוני הזמן התכופים, המקרבים את שעת המוות הידועה מראש, מגבירים את מועקת הזמן האוזל. הקורא המבקש לשחזר את חוויית הקריאה שאליה התכוון הוגו, טוב יעשה אם יקרא תחילה את הסיפור עצמו ורק אחר כך יפנה להקדמה של הוגו, שנוספה למהדורה ב-1832, ולפתח הדבר המאלף של דניס שרביט, על מאבקו של הוגו נגד עונש המוות. ניר רצ'קובסקי היטיב לתרגם את הוגו לעברית וגילה יצירתיות במציאת פתרונות לסלנג של בתי הכלא.

מקובל לצרף ל"יומו האחרון של נידון למוות" את הסיפור האמיתי של קלוד גה, אסיר שנידון למוות ב-1832 על רצח מנהל עבודה שהתאכזר לו. למרות הניסיונות לבקש חנינה בעבורו, עלה לבסוף על הגרדום. בנובלה זו אנחנו מזהים כבר את הוגו מחבר "עלובי החיים", המשלב סיפור נוגע ללב עם הטפה חברתית ופוליטית. הוגו מביא את דבריו של קלוד לפני המושבעים: "אני גנב ורוצח. גנבתי ורצחתי. אבל למה גנבתי? למה רצחתי? חשבו גם על שתי השאלות האלה, רבותי המושבעים" (עמ' 159). הוגו מנסה להשיב על שאלותיו של הנידון. "קלוד גה" הוא מסמך מעניין. "יומו האחרון של נידון למוות" הוא יצירת מופת.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ