בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנוסים בני זמננו

"אכתוב כמו פעם, אך ורק לעצמי, למרות שאני מודעת לכך שאם דפים אלה ישתיירו עד סוף המלחמה הם יחדלו להיות רכושי הפרטי, מאחר שאיש מאתנו, הנשארים, אינו יכול להישאר אדם פרטי" - כך כתבה בתיה טמקין-ברמן בפתח יומנה המטלטל, המתאר את מאמצי ההצלה בצד הארי של ורשה הכבושה, 1944-1945

תגובות

עיר בתוך עיר

בתיה טמקין-ברמן. תירגם מפולנית: אורי אורלב. הוצאת עם עובד ויד ושם, 226 עמ', 89 שקלים

"עצוב לי, לכן אני כותבת", מעירה בתיה טמקין-ברמן ביומנה. אפשר היה לחשוב שמדובר במין עצב קיומי שירד על נערה המחפשת מרגוע לנפשה המיוסרת. אבל לא, זהו יומנה של פעילת מחתרת, שבעיצומו של שילוח שארית גטו ורשה לטרבלינקה, בספטמבר 1942, נמלטה משם יחד עם בעלה, ד"ר אדולף-אברהם ברמן. מיד לאחר מכן פתחו השניים בפעילות מחתרתית נמרצת לעזרת היהודים שהתחבאו ב"צד הארי". בני הזוג חיו בזהות שאולה, בצל הפחד המתמיד מפני מסגירי יהודים, השמלצובניקים, כשהמחשבות על המתחולל באותו זמן בגטו אינן מרפות מהם.

לכאורה אין בתנאים כאלה מקום לעצב קיומי, להרהורים נוגים ולגעגועים ליפי הטבע, ובכל זאת לא נפקד כאן מקומם. תיאורים של מעשי הצלה נועזים אינם מעמעמים את הלכי רוחה של לוחמת המחתרת הבלתי-נלאית ואינם מחרישים את פעימות נפשה, וזה מה שמקרב את הקורא אל היומן הייחודי הזה.

באחד ממסעותיה המסוכנים לגטו, כשדעתה נתונה להטעיית שומרי החומה, טמקין-ברמן אינה יכולה שלא להתפעל ולהתעצב למראה נהר הוויסלה: "אנחנו מתקרבים בעצלתיים (...) מתגלה נהר הוויסלה, ורוד כולו באור השחר העולה. כבר מזמן לא זכיתי לראות את המראה הזה (...) אני חושבת לעצמי אם אזכה עוד פעם לראות את הוויסלה".

היומן מקיף את התקופה שבין מאי 1944 לינואר 1945, ובכלל זה את זמן ההתקוממות הפולנית בוורשה (אוגוסט 1944), כשברקע נזכרת הכותבת שוב ושוב בגטו הנכחד. מבואו של ישראל גוטמן, בן ורשה וחוקר תולדותיה בזמן הכיבוש הנאצי, מעניק ליומן את הקשרו ההיסטורי, ודבריו של עמנואל ברמן, בנה של הכותבת, פסיכואנליטיקן ופרופסור באוניברסיטת חיפה, מחדדים את דמותה ומוסיפים פרטים על משפחתה ועל חייה לפני תקופת היומן ואחריו. ההערות הרבות שבשולי היומן ממחישות את פעילותם של אנשי המחתרת, יהודים ופולנים.

לקראת סוף 1942, כשהוקמה "המועצה לעזרת היהודים" (ז'גוטה), נמנה ד"ר ברמן על ראשיה, ואשתו בתיה פעלה במסגרתה לחילוץ יהודים מהגטו ולהסתרתם מחוצה לו. כמו כן סייעו השניים בגניזת התיעוד שנכתב על התקופה - המשך למפעל "עונג שבת", שההיסטוריון עמנואל רינגלבלום יזם בגטו והמשיך בו לבדו במחבואו בצד הארי. אבל רוב זמנה ותעצומות נפשה של טמקין-ברמן היו נתונים לעבודה היומיומית, המסוכנת והשוחקת: חלוקת סכומי כסף צנועים למתחבאים, מציאת מקומות מחבוא ואספקת תעודות מזויפות.

"הייתי רוצה לתאר את המדינה בתוך מדינה, נכון יותר את העיר בתוך עיר, את הציבור במחתרת (...) הייתי רוצה לתאר את תולדותיהם של האנוסים בני זמננו, הנרדפים והמושמדים באכזריות שלא ידעה ההיסטוריה, כאשר קומץ קטן של נידונים למוות נטל על עצמו את המשימה להציל את שרידי העם מהשמדה (...) הייתי רוצה לתאר לפחות את העובדים שלנו, המסורים ביותר", היא כותבת, ומונה עשרות אנשי מחתרת ופעילי ז'גוטה, יהודים ואינטלקטואלים פולנים, רובם מחוגי השמאל, בעיקר נשים, בחלקם עמיתיהם ומכריהם מימים עברו של בני הזוג.

היומן פורסם לראשונה בעברית בשנת 1956, בתרגומו של ח.ש. בן אברם, בשם "יומן במחתרת, פרשיות מוורשה הכבושה", ובשנת 2000 ראה אור בוורשה במקורו הפולני. כשהופיע לראשונה בעברית לא זכה להד הראוי לו, אולי מפני שבאותו זמן הוסבה תשומת הלב רק לזיכרונותיהם של לוחמי גטאות ופרטיזנים שנתפסו כמי שמבטאים את הרוח הציונית הארץ-ישראלית. כיום נפתחו הלבבות גם לביטויי גבורה אחרים, כמו מבצעי ההצלה, והוקצה המקום הראוי למצילים הפולנים, אותם "חסידי אומות עולם" שמעשיהם הנאצלים בולטים אל מול האדישות הכללית להשמדת היהודים בקרב רוב האוכלוסייה הפולנית, ודמויותיהם של מסגירי יהודים.

מעשי המצילים הפולנים, שסכנת המוות הצפויה למחביאי יהודים לא הרתיעה אותם, והפשטות והאצילות שבהן הציעו את עזרתם לבני אדם באשר הם בני אדם, נגעו ללב הכותבת: "נסענו בחשמלית אל מחוץ לעיר. טיפטף גשם קל, חמים (...) היא הכניסה אותנו לאיזה פרוזדור. מאחורי הדלת ניגן מישהו בפסנתר. כעבור רגע נפתחה הדלת והתקבלנו בחמימות כל כך נוגעת ללב. כשאני נזכרת גם כיום אני בוכה (...) האשה שנתנה לנו את המחסה הראשון, הדירה ששהינו בה במשך שבועיים, בכלל לא הכירה אותנו. מישהו מן האנשים שדאגו לנו חיפש את אחותה שלא חזרה עדיין מחופשתה (...) כאשר נודע לה שמדובר במקום מחסה עבורנו, אמרה: 'בבקשה לבוא אלי'. כאשר נשאלה אם היא יודעת באיזה אנשים מדובר, השיבה שזה לא עניינה (...) זו היתה דירתנו הראשונה".

רבים מאותם מצילים מוכנים היו להושיט יד גם לבעלי "המראה הרע" (המראה היהודי) ואפילו "הרע מאוד", לעתים בניגוד לרצון בני זוגם, והציעו להם מקלט בבתיהם. היו גם שהעמידו לרשותם את משרדיהם, ששימשו לשכות קשר בין פעילי ז'גוטה לבין הנזקקים לעזרה. נועזת במיוחד בעיני טמקין-ברמן היתה פעולתם של קבוצת רופאים בבית חולים בפראגה, שסייעו לגברים יהודים לאחר שעובדי בית החולים גילו בשעת הרחצה והטיפולים מה מוצאם וביקשו להסגירם.

מן המבוא ההיסטורי לומד הקורא שזמן לא רב אחרי כיבוש ורשה בידי הנאצים, בספטמבר 1939, כשהתמוטטו כל מוסדות המדינה וראשיה ברחו, יצאו גם פעילי הציבור היהודי של ורשה מזרחה. יהודי הבירה ועיירות הסביבה נותרו ללא הנהגה, ולעזרתם נרתמו המעטים שנשארו במקום: אנשי ג'וינט ומתנדבים, ביניהם ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, וד"ר אדולף-אברהם ברמן, שלפני המלחמה שימש כפסיכולוג הראשי של הארגון ליתומים וילדים במצוקה, "צנטוס", ומראשית הכיבוש קיבל עליו את ניהולו. בתיה אשתו, ספרנית בהכשרתה, היתה ממונה על אספקת הספרים לגטו והשאלתם. שניהם (וגם רינגלבלום) השתייכו ל"מפלגת פועלי ציון שמאל", שמיזגה בין סוציאליזם רדיקלי לציונות ברוחו של בורוכוב.

כאמור, בימי שילוח שארית יהודי הגטו להשמדה עברו בני הזוג ברמן לצד הארי, ומיד החלו בפעילות לעזרת היהודים שהתחבאו שם. באותו הזמן גם לא פסקו קשריהם עם הגטו, ורב היה חלקם בחילוץ יהודים משם והעברתם לצד הארי, ביניהם ידידם עמנואל רינגלבלום ובני משפחתו. כמו כן פעלו להסתרתם של כתבים שתיעדו את אירועי אותם ימים. וכך מתארת הכותבת את החוטים המקשרים אותה עם הגטו לאחר שהיא ובעלה "התאקלמו" כביכול בצד הארי: "קודם לכן, למרות שפגשנו כאן אנשים אצילי נפש ואנשים מעניינים - בכל זאת חשנו כאילו אנחנו נמצאים בעיר זרה, ועכשיו החיבור עם כל אותם הנידונים למוות החזיר לנו שוב את תחושת השייכות למקום. למרות שהיינו מנותקים על ידי חומות אטומות כל כך (...) ולא יכולתי להיוודע מה עלה בגורלם של האנשים הקרובים לי, חשנו קשורים בכל נימי נפשנו לציבור ההוא".

עד לתקופה הנסקרת ביומן הרבתה בתיה טמקין-ברמן לכתוב לעצמה יומנים שלא נשתמרו. ביסודה היתה אדם פרטי, אך חשה שתקופת ההשמדה אינה תואמת את נטייתה לפרטיות ובפתח יומנה היא מצהירה: "אכתוב כמו פעם, אך ורק לעצמי, למרות שאני מודעת היטב לכך שאם דפים אלה ישתיירו עד סוף המלחמה הם יחדלו להיות רכושי הפרטי, מאחר שאיש מאתנו, הנשארים, אינו יכול להישאר אדם פרטי". לרגעים היא נתקפת מורך מפני כובד המשימה שנטלה על עצמה, מגלה כי היתה מעדיפה לנהל יומן יחד עם בעלה ומפקפקת בכישרון הכתיבה שלה, אבל חובת התיעוד מכריעה אותה, "משום שלקחנו חלק בעניינים רבים שאיש לא יכול לכתוב עליהם מלבדנו". כמו כן ברור לה כי "במצב שבו אבד חלק ואולי רוב התיעוד, כל חומר יהיה חיוני וחשוב, גם אם לא נכתב בכישרון רב".

למרות "המראה הרע" שלה בעליל, כפי שאפשר להיווכח מתצלומיה בספר, התהלכה ברחובות ורשה כאחת מן ההמון, לבושה בבגדים דלים ומצוידת בתיק מרופט וברעלת אבל, שאמורה היתה להסוות את פניה היהודיות. באותו זמן זו היתה תחבולת הסוואה נפוצה למדי ולכן מסוכנת, אבל היא נאחזה באבזריה והאמינה בהם. לעתים, כשעשתה את דרכה בין מקומות מחבוא של "האנוסים", שבקרבתם שרצו סחטנים למכביר, הסתתרה תחת המטרייה ובחסותה התמסרה לתפקידיה הרבים: "(...) עריכת דין וחשבון כספי לעשרת החודשים האחרונים. תוך כדי כך יצא ספר על טרבלינקה וצריך לקבל ולהפיץ אותו. השירים הוכנו ונמסרו לדפוס, מכינים את ספר השנה, ובימים הקרובים צריך לחזור לעבודת הסיוע השגרתית, תשלומי תמיכה לחודש יוני".

מתוך פקפוק בכישרונה התנערה מכל יומרה ספרותית, אך ביומנה יש קטעים שמעטים כמותם בספרות היומנים, המוסרים את תחושת כלואי הגטו דווקא כשהם נמצאים מחוצה לו: "בינתיים הקשבנו לקולות הרחוב מבעד לחלון הפתוח, שהרי שכחנו כבר איך מתנהלים חייהם של אנשים נורמלים. זה היה מוזר וכאילו אקזוטי. הקשבנו בפליאה לשירתה של קבצנית זקנה. הייתכן? קשישים מתהלכים ברחוב! ומותר לקבץ נדבות. שיא החופש! והילדים צוחקים, ילדים שלא ראינו ברחוב כבר שישה שבועות, מלבד אלה שהאיצו בהם בדרך לאומשלגפלאץ. קריאות רוכלים, מוכרים עגבניות מעל גבי עגלות קטנות. האנשים משוחחים על ההפצצה של אתמול. מצאו להם נושא להתרגש! אינם חשים כלל שבמרחק חצי קילומטר מכאן אובדים אנשים כה רבים".

לקראת סוף 1944, כשהחורבן והאובדן נעשו ודאיים ורינגלבלום היה כבר בין המתים, מחלחל ליומן הייאוש: "אפילו אחרי ההריסה הסופית (של הגטו), נאחזנו באגדות על בונקרים תת-קרקעיים ומקלטים משוכללים, שבהם חיים עדיין כביכול אלפי אנשים. אחר כך השלינו את עצמנו שהם נמצאים במחנות, וכאשר יחלוף חלום הבלהות הם ישובו בתרועת ניצחון אל ההריסות. ועכשיו, הסופה האחרונה הפיצה לכל עבר גם את המציאות הבלתי ריאלית הזאת (...) אבדו, התפזרו ונטבחו אחרוני המוהיקנים. אבד כמעט כל תיעוד המרטירולוגיה שלנו, כל החומר על המאבק והעבודה והפירורים האלה, שתוך סיכון חיים אנו נושאים עמנו, יכולים להיכחד".

אלא שכידוע, לא כל כתבי התיעוד מתקופת החשיכה ההיא נכחדו, ובין אלה שניצלו זוהר יומנה של בתיה טמקין-ברמן כפנינה נדירה.

ספרה של עדה פגיס "ימי אפלה, רגעי חסד פרקים מחיי ישראל גוטמן" ראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויד ושם



תצלומים מתוך הספר


משפחת ברמן עם המטפלת (מימין), פולין 1948. למטה: התעודה המזויפת של בתיה ברמן, ע"ש "ברברה ביירנצקה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו