בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חנה היקרה

זמן קצר לפני מותה החליטה חוקרת השואה לני יחיל לחשוף את חליפת המכתבים הסוערת עם הפילוסופית חנה ארנדט, שהתארחה אצלה בירושלים בזמן משפט אייכמן. השתיים, ילידות גרמניה, התווכחו מרות על המשפט, על הציונות ועל גולדה מאיר, "אשה מתנשאת, יהירה ואמריקאית מדי", לפי ארנדט. יחיל מעולם לא הצליחה להבין איך הפכה חברתה לאויבת העם והמדינה

תגובות

במאי 61', כשההוגה והחוקרת חנה ארנדט עזבה את ישראל, עם מזוודות עמוסות במסמכים ופרוטוקולים ממשפט אייכמן, היא לקחה איתה גם חמסה עתיקה שקיבלה במתנה. כשהגיעה לבזל בשווייץ, מיהרה לכתוב לידידתה, ההיסטוריונית הירושלמית לני יחיל, מכתב תודה. "זאת... היד שהארץ הזאת הושיטה לי ושאותה לפעמים חיבקתי ולפעמים דחיתי", כתבה מי שכעבור שנתיים הוקעה על ידי נציגיהם של ישראל והממסד היהודי העולמי כאנטי-ציונית ושונאת עמה. למרות היד המושטת, גם החברות בין שתי הנשים נפלה קורבן לפולמוס. שתיהן נולדו בגרמניה של תחילת המאה העשרים למשפחות חילוניות ממוצא יהודי (הוריה של יחיל אף התנצרו), שתיהן סבלו כיהודיות עם עליית הנאצים לשלטון ב-33' ושתיהן פילסו לעצמן דרך כחוקרות מובילות בתחומן הנבחר, בעולם אקדמי שנשלט בידי גברים. אבל כאן מסתיים הדמיון. ארנדט ניסתה להיאחז בשורשיה הגרמניים והאירופיים ורק בלית ברירה גלתה לארצות הברית, שם המשיכה את נסיקתה המטאורית כפילוסופית פוליטית מהבולטים בדורה, ואת ענייני היהודים וישראל ניתחה באופן ביקורתי ומרוחק. ולעומתה בחרה יחיל, כבר מתחילת שנות השלושים, לקשור את גורלה עם המפעל הציוני. היא עלתה לארץ, נשאבה לפעילות מפלגתית (במפא"י) ורעיונית ובמשך עשרות שנים ביססה את מעמדה כאחת מחוקרי השואה הבכירים בישראל. גם היום, יותר משלושים שנה אחרי מותה, פולמוס ארנדט אינו גווע. המאמרים שכתבה לשבועון "ניו יורקר" על משפטו של קצין אס-אס אדולף אייכמן ב-61', שלאחר מכן התפרסמו בספר "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע", הפכו את ארנדט בעיני רבים, לא תמיד בצדק, לדמות הייצוגית של היהודי המתבולל, המנותק והמנוכר לגורל עמו. גם בשנים האחרונות ממשיכים חוקרים בישראל ובחו"ל להתייחס לטיעוניה, להציג ממצאים חדשים על חלקו של אייכמן במערכת ההשמדה הנאצית, המאששים, או בדרך כלל סותרים, את מסקנותיה. מצד שני, מסקנות אלו השתלבו יפה בתפיסות פוסט-ציוניות אופנתיות ומצאו את ביטוין המוקצן בסרט "הספציאליסט" של הקולנוען הישראלי אייל סיון.

תוספת חדשה לפולמוס ארנדט המתמשך היא חלופת המכתבים בינה לבין ההיסטוריונית לני יחיל, שמתה לפני ארבעה חודשים. מכתבים אלה, מזמן המשפט ומיד לאחריו, לא היו מוכרים לחוקרי ארנדט ומשנתה. את דבר קיומם גילתה שרית שביט, במסגרת לימודיה באוניברסיטת בר אילן. שביט כותבת עבודה לתואר שני בהיסטוריה של עם ישראל בהנחייתו של פרופסור דן מיכמן, על סיפור חייה של לני יחיל ותרומתה לחקר השואה, ומאמר שלה על המכתבים ואוסף המכתבים בשלמותו יראה אור בקרוב בקובץ המחקרים של יד ושם. לפני שנה וחצי נפגשה עם יחיל, שהתגוררה אז בבית האבות "נוף ירושלים", והחלה לראיין אותה. עם הזמן, התהדק ביניהן הקשר ויחיל העבירה לה את אוסף המכתבים בינה לבין ארנדט, הכתובים כולם גרמנית. לפני שהספיקה לראיין אותה לעומק על המכתבים ועל קשריה עם ארנדט, הידרדר מצב בריאותה של יחיל, ולא השתפר עוד.

עבודת אלילים

השתיים נפגשו בירושלים ב-61'. פתיחת משפטו של אייכמן, שנחטף במבצע של המוסד בשנה הקודמת מארגנטינה, משכה לישראל מספר רב של עיתונאים זרים. ממשלת ישראל ביקשה להראות באמצעותם לעולם כיצד פועלת המדינה הצעירה בשם ששת מיליוני הנרצחים ומעמידה לדין את מי שהוצג כאחת הדמויות המרכזיות בביצוע ההשמדה. לשם כך הודפסו חומר רקע והסברים באנגלית, והכתבים שמילאו את ספסלי בית המשפט המיוחד, שהוקם בבית העם, זכו לליווי ממסדי צמוד.

ארנדט בלטה ביניהם כמי שהיתה ידועה כבר אז כאקדמאית בכירה ומוערכת, לא מעט בזכות ספרה "שורשי הטוטליטריות" שראה אור ב-51', והיה טבעי שישקיעו בה מאמצים הסברתיים. יחיל, שהזמינה את ארנדט לבקר בביתה, היתה עדיין בשלב מוקדם יחסית בקריירה שלה כחוקרת שואה, אף שהיתה כבר כמעט בת 50. היא היתה עסוקה באיסוף חומרים על ההשמדה במדינות סקנדינוויה וריכזה את צוות החוקרים המשותף ליד ושם ולאוניברסיטה העברית, אבל עיקר מעמדה החברתי בא לה בזכות קשריה ההדוקים עם כמה מהדמויות המרכזיות בממסד מפא"י.

בתחילת שנות הארבעים היתה יחיל מזכירתו של האידי-אולוג הראשי של המפלגה, ברל כצנלסון, והכירה מקרוב גם את דוד בן גוריון. באמצע שנות החמישים היתה עוזרת מדעית של ההיסטוריון בן ציון דינור, שהיה שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, אבל הקשר המשמעותי ביותר בחייה היה עם ד"ר חיים (הופמן) יחיל, דיפלומט בכיר בסוכנות היהודית ולאחר מכן במשרד החוץ, לו נישאה ב-42' ואליו התלוותה בשליחויותיו השונות.

חוויותיה לצדו עיצבו את עולמה ואת תחומי התעניינותה. עם תום מלחמת העולם, מונה בעלה לנהל את פעולות הסעד של הסוכנות לשארית הפליטה בגרמניה, והיא, שכבר היתה אם לשני בנים, ביקרה איתו במחנות העקורים שבהם התרכזו ניצולי השואה. היא כתבה חלק מחומרי ההסברה על המצב במחנות, שהפיצה הסוכנות בארצות הברית. את תחילת דרכה המחקרית עשתה בסקנדינוויה כשבעלה שירת שם כשגריר ישראל, והחלה לאסוף חומרים על גורל היהודים והתנהגות התושבים בשנות המלחמה. אבל ספרה הראשון, "דמוקרטיה במבחן: יהודי דניה בימי השואה", ראה אור רק ב-64', שנתיים אחרי תלייתו של אייכמן.

יחיל הזדהתה באופן מוחלט עם מדינת ישראל. האירוח של ארנדט בביתה, בשכונת קטמון הישנה בירושלים, נוצל גם לניסיון להטיף לה ציונות. אפילו במכתב שצירפה למתנת החמסה, כתבה לארנדט שהיא "סמל לכך שארץ זו, והמדינה בצורתה הנוכחית, צמחה מהמציאות ההיסטורית המתפתחת של העם היהודי, ושאין זה משנה עד כמה מהפכנית היתה הדרך", וניסתה לטעון נגד עמדתה של ארנדט, שלא ראתה בציונות פתרון ארוך-טווח לבעיותיהם של יהודי העולם. "זו המציאות העובדתית, הרוחנית והמוסדית", כתבה יחיל, "זה השורש, ושום דבר לא יכול להיות הרה גורל יותר מאשר לנתק אותנו בכוח, אפילו אם זה קורה בשם כלל אוניוורסלי צודק".

באחת הארוחות המשותפות בבית יחיל נכחה גם הבוסית של חיים, שרת החוץ גולדה מאיר. ארנדט ראתה בה אשה מתנשאת, יהירה ואמריקאית מדי. למעשה, הוויכוח הראשון שבא לביטוי במכתבים בין ארנדט ליחיל, היה על הערכת דמותה של מאיר. ארנדט הגדירה את הטיעונים הציוניים שבהם נתקלה בישראל "עבודת אלילים" וראתה במאיר, שאליה אף לא התייחסה בשמה אלא רק בכינוי "החברה שלך", מייצגת נאמנה של עבודת אלילים זו.

"העם הזה, שבמשך אלפי שנים האמין באלוהי הצדק, מתחיל עכשיו להיאחז באמונה ש(היינריך) היינה באופן מוצדק קרא לה 'האמונה הלא בריאה של מצרים העתיקה', שכן זה עוזר להם להאמין ב'עם היהודי' ובעצמם", כתבה ארנדט ליחיל. "וזה, אם תרשי לי לומר, עבודת אלילים. גם אם עובדי אלילים אלה יכולים להיות כל כך סימפתיים כמו שהחברה שלך היתה. אולי נדבר על כך שוב (אם) אחזור".

יחיל נעלבה עד עמקי נשמתה. היא מיהרה להשיב במכתב לארנדט, שישבה בבזל. "אם קיים אדם 'בין האנשים שאני מכירה' שלא חצה את הגבולות האלה, הוא האשה שאת תיארת, ואני לא מעיזה להגדיר אותה 'חברה שלי'. לפי דעתי, זו בדיוק העובדה, היכולת לא לעבור על הסמכויות שיש, למרות העשייה והחשיבה. זה מסביר את ההשפעה המיוחדת והשונה של האשה הזאת על כל האנשים, בלי הבדל צבע, תרבות או אינטלקטואליות. לכן יש לה השפעה כזאת על האנשים - היא אינה מתנשאת או יהירה. אני לא מסכימה איתך שזה 'האמריקאיות שלה', שכן זה משהו שהוא יותר מדי בינלאומי ויש לה כוח בחברות שונות ובמצבים שונים: על שחורים בארצות האפריקאיות החדשות או על אנשים תרבותיים כמו השוודים, או על תימניות פשוטות - ועל חנה ארנדט".

ניכר שהיה קושי, במיוחד אצל יחיל, אבל גם אצל ארנדט, להניח בצד את הוויכוח האידיאולוגי ביניהן ולהמשיך את הקשר החברי שהתפתח ביניהן בירושלים. במכתבים יש דרישות שלום לחברים ובני משפחה, דיווחים על מצב בריאותן והתפתחויות במישור המקצועי, אבל הפולמוס, שנפתח במישור הציבורי רק עם פרסום כתבותיה של ארנדט ב"ניו יורקר" ב-63', התגלע ביניהן כבר שנתיים קודם לכן, ופגע שוב ושוב ביחסיהן האישיים.

קנאה מודחקת

גדעון האוזנר. האמין בצורה נאיווית שהוא מתעסק עם רוצח. למעלה: גולדה מאיר. השפעה על אנשים
צילומים: אי-פי ואלפרד ברנהים
יחיל עשתה את הבחירה האישית שלה כבר בגיל 17, כשהתנערה מדתם המאומצת של הוריה. רק בגיל 11 למדה הלנה וסטפאל, שנולדה בדיסלדורף ב-1912, שמשפחתה ממוצא יהודי. אביה ארנסט, שהיה נצר למשפחת מנדלסון, הוטבל בילדותו לנצרות. הוא שירת כקצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ולאחריה התמנה לשופט עד שאולץ לפרוש באפריל 33'. סבה מצד אמה, ג'יימס סימון, היה מראשי הקהילה היהודית ועשיריה. הוא התעניין בפיתוח הישוב בפלשתינה והיה אחד התורמים שרכשו את האדמות שיועדו להקמת הטכניון בחיפה והיה בין הדוחפים המרכזיים לכך ששפת ההוראה שם תהיה גרמנית, מה שעורר את "מלחמת הלשונות". אף על פי שראה בעצמו חלק מהחברה והתרבות הגרמנית, הוא התנגד לנישואי בתו לארנסט וסטפאל הנוצרי ולניתוקה המוחלט מהיהדות. היא התנצרה בחשאי לקראת נישואיה.

"אני יהודייה וגורל העם היהודי הוא גם גורלי האישי", כתבה יחיל בכתב יד שהכינה בשנות התשעים לספר שלא פורסם על חייה. בגיל 17 הצטרפה לתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית "ורקלויטה". הוריה התנגדו לכך מאוד ואביה טען נגדה שבחזרתה ליהדות היא יורדת למצב תרבותי נחות יותר. לעומת זאת קירב אותה הצעד הזה לסבה, שבמותו ב-32' הוריש לה חלק מכספו.

כעבור שנתיים, כשעלתה ארצה באוקטובר 34', היתה יחיל מהראשונות שניצלו את "הסכם ההעברה" שנחתם בין התנועה הציונית לממשלה הנאצית, שאיפשרה ליהודים להעביר חלק מרכושם לארץ ישראל. כעבור שנים הציגה ארנדט את ההסכם הזה כדוגמה לאינטרסים המשותפים שהיו לנאצים ולציונים לפני מלחמת העולם השנייה, וטענה שאייכמן נהנה לשתף פעולה עם נציגים יהודים אלה, שבהם ראה "אידיאליסטים" כמוהו.

יחיל צללה עד מהרה לפעילות מפלגתית, במסגרת מפא"י ו"מועצת הפועלות", שהיא היתה חברה בהנהלתה ואחת מעורכות עיתונה, "דבר הפועלת". בשנות השלושים והארבעים היא ניסתה להיאבק על שילובם של יוצאי גרמניה במוסדות מפא"י, שנשלטה בעיקר על ידי יוצאי מזרח אירופה. גם כשנכשלה בכך, לא נפגעה אמונתה בבכירי מפא"י ודוד בן גוריון בראשם, והפעילות בתנועה קדמה אצלה למימוש העצמי שלה. עם זאת הצליחה להתקדם בלימודיה באוניברסיטה העברית, שבה קיבלה בגיל 28 תואר שני בספרות.

מהמכתבים שלה לארנדט עולות גם תחושות מודחקות של קנאה והערצה לאשה שבאה מרקע דומה לשלה, שעשתה בחירה הפוכה ממנה והפכה לאשת העולם הגדול, כוכבת אקדמית החשה עצמה משוחררת מכבלי דת ולאום. ארנדט נולדה ב-1906 בהנובר, למדה באוניברסיטאות ברלין ומרבורג, והשלימה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת היידלברג. למסלול של הוראה אקדמית לא יכלה להתקדם בגלל עליית הנאצים לשלטון, ולאחר שנחקרה על ידי הגסטאפו ברחה לפאריס.

ב-41' נעצרה ארנדט על ידי שלטונות וישי והושמה במחנה הריכוז בגירס, אבל הצליחה לברוח משם ולהגר לארצות הברית. בזמן המלחמה היתה פעילה בארגוני סיוע יהודיים ולאחריה חזרה לגרמניה והשתלבה בפעילות "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית. עם השנים נחלשה מאוד זיקתה לציונות, שארנדט ראתה בה תנועה לאומנית. ב-50' קיבלה אזרחות אמריקאית וחזרה לארצות הברית, וכעבור תשע שנים היתה לאשה הראשונה שהתמנתה לפרופסור מן המניין באוניברסיטת פרינסטון.

גם בחייה האישיים היתה ארנדט מעין תמונת ראי של יחיל, שחסתה בצלם של גברים חזקים בתנועה הציונית ונשארה נאמנה לבעלה היחיד. ב-29' היא נישאה לפילוסוף גינטר אנדרס, התגרשה ממנו כעבור שמונה שנים וב-40' נישאה בשנית, למשורר המרקסיסט היינריך בליכר, גולה כמוה שנמלט מהנאצים לפאריס. בו-בזמן ניהלה רומן עם הפילוסוף מרטין היידגר, שבמשך תקופה קצרה היה חבר המפלגה הנאצית. היא שמרה על קשר איתו גם אחר כך ואף העידה למענו במשפטי הדה-נאציפיקציה שנערכו בגרמניה לאחר המלחמה.

הקנאה המודחקת של יחיל באורח החיים של ארנדט באה לביטוי באחד המכתבים. אחרי שמתחה ביקורת על תפיסת העולם שלה, היא כתבה: "בכל זאת אני מקווה שתבואי הנה שוב, אולי בקיץ הזה. בינתיים תהני מהחיים באירופה ואני מקווה שתמצאי זמן לעבוד. אני מבינה שרצית להישאר לזמן מה בשווייץ, אך אני מעריכה שאת כבר לא תהיי בבזל, ולכן אני שולחת את המכתב למינכן. בכל אופן, איך את סובלת את האווירה בגרמניה? אני באופן אישי לא אוהבת יותר את הסגנון הגרמני, והשהייה שלי בגרמניה היתה מאוד לא נוחה לי, אף שמשפחתי עדיין שם ובימים אלה חזרה אמי לשם מדרום אפריקה עם אחותי. יש לי עכשיו שלוש אחיות שגרות שם. אבל אני תמיד הייתי החריגה במשפחה שלי".

הבדיחה האחרונה

במכתביה הראשונים התייחסה יחיל להליכים הנמשכים במשפט אייכמן, וצירפה לטיעוניה העקרוניים המפורטים גם עדכונים על מצבה הבריאותי, על הישגים אקדמיים ועל התוכניות של בעלה ושני הבנים, עמוס ויונתן. ארנדט, שעברה בינתיים משווייץ לביקור במולדת הישנה של שתיהן, גרמניה, חלקה עם חברתה את ספקנותה ביחס ליציבות הפוליטית והחברתית במערב גרמניה: "די ברור שבלי השפעה מבחוץ זה יהפוך להיות דיקטטורה צבאית. גם בתוך מסגרת נאט"ו לא הייתי סומכת על האדונים האלה עם נשק אטומי".

במכתב הזה העדיפה לא להתייחס לחילוקי הדעות האידיאולוגיים שלהן. היא המשיכה להתעניין מרחוק במשפט אייכמן, ודיווחה ליחיל על כך שהתובע הכללי של פרנקפורט, פריץ באואר, רצה לדרוש את הסגרתו של אייכמן כדי שיעמוד לדין בגרמניה: "הוא כמובן שונה, לא יותר מדי חכם ובנוסף לכך הוא יהודי - ולכן לא נחשב". יחיל מיהרה לסנגר על המשפטן היהודי האומלל במכתב החוזר, כשכתבה ש"באואר עובד הרבה עם הערכאות שלנו, הוא אדם טוב ויש בו יותר ממה שנראה לעין".

המכתבים בתקופה הזאת, בטרם פירסמה ארנדט את מאמריה על המשפט, היו בעיקר ידידותיים, מלאים ברכילות משפחתית וחברתית. למרות הוויכוחים הקודמים ביניהן על אופיה של החברה הישראלית ומנהיגיה, יחיל לא תיארה לעצמה מה יהיה תוכן המאמרים של חברתה. היא הביעה סקרנות לקרוא אותם וביררה כיצד לחתום מנוי על כתב העת שבו יתפרסמו. ארנדט הבטיחה להסדיר לה מנוי, הזמינה אותה לניו יורק וביקשה ממנה להשיג בשבילה פסיקה של הרכב נוסף שבו השתתף אחד משופטי אייכמן, משה לנדוי, בערעורם של החיילים שהורשעו בטבח כפר קאסם ב-56'. יחיל הבטיחה לעזור וסיפרה לארנדט על הבדיחה האחרונה בירושלים: לרגל ביקורו הממלכתי של נשיא מדגסקר, יקבל אייכמן חופש ליומיים כדי לקבל את פניו - רמז לתוכנית הנאצית להגלות את יהודי אירופה לאי מדגסקר.

בשנה שהפרידה בין הוצאתו להורג של אייכמן לפרסום מאמריה של ארנדט, התמעטו המכתבים. ארנדט התמודדה עם מחלה קשה של בעלה, משפחת יחיל - עם משבר גיל התבגרות של בנם. במכתב שכתבה לאחר פסק הדין, מתחה ארנדט ביקורת על התובע גדעון האוזנר ש"האמין בצורה נאיווית כי הוא מתעסק עם רוצח", במקום להבין שרצח-עם הוא עבירה ייחודית, וגם על בית המשפט ועל החוק הישראלי. עם זאת, אין במכתב רמז לדברים החריפים בהרבה שאותם היתה עתידה לפרסם, ורובו מוקדש לעניינים אישיים.

במכתבה הבא עסקה יחיל בעיקר ברכילות ישראלית ובתיאור נסיעתה שלה לגרמניה. על המשפט כתבה רק "את אייכמן סוף סוף תלו, והסנסציות החדשות הדיחו גם את העניין הזה לשולי החדשות". אבל המשפט חזר עד מהרה למוקד היחסים ביניהן.

חמש אצבעות

יחיל (למעלה) וארנדט. שאלה טפשית
המאמרים שהתפרסמו ב"ניו יורקר" מתחילת 63', ובהם הציגה ארנדט את אייכמן כפקיד בעל חשיבות משנית וטיפש למדי, בסך הכל מומחה להעברת יהודים ובעל סמכויות מצומצמות, עוררו סערה בישראל ובציבור היהודי. הביקורת שלה על מערכת המשפט הישראלית, שלדבריה הפכה את עצמה לכלי שרת בידי בן גוריון שביקש לערוך משפט ראווה, והזלזול שלה בניצולי השואה שהופיעו כעדים, עוררו גל של מאמרי נגד נזעמים מצד פוליטיקאים והוגים.

יחיל הרגישה נבגדת באופן אישי. "המאמרים שלך מכריחים אותי, בניגוד לרצוני ומצפוני, לשאול אותך שאלה", כתבה: "מהי המטרה האישית הפנימית שלך לעשות את זה? ואת מי את חושבת שאת משרתת: את הדיוק ההיסטורי, את הצדק, את ההווה או העתיד של הגרמנים או של העם היהודי, או אולי את רוצה במיוחד להוכיח שהאחרון אינו ראוי או מוכשר להתקיים כעם בין שאר העמים? אני שואלת אותך ברצינות, שכן אני רוצה להבין, לא רק לצורך הוויכוח".

יחיל גם נפגעה מכך שמכל הישראלים, דווקא היא זכתה להתייחסות אוהדת מצד ארנדט, שהסתמכה על מחקרה בעניין גירוש יהודי דנמרק. את מכתבה סיימה בעקיצה על נסיעותיה התכופות: "אני מקווה שמכתב זה יגיע אלייך בעתיד הלא רחוק מדי ואני לא יודעת אם את בניו יורק או במקום אחר כרגע".

ארנדט בתשובתה ניסתה תחילה לפייס את יחיל. "הבה נישאר חברות - ונריב", ביקשה, אבל אחר כך כתבה כנראה את הדברים האחרונים שיחיל רצתה לשמוע. היא סיפרה לה על יופיה של העיר אתונה, משם שלחה את המכתב, והביעה צער על שאין לה "יותר זמן ובעיקר סבלנות כדי להוציא ולשחרר אותך מהקיבעון שלך". התשובה שלה לגופו של עניין רוויה ציניות: "את לא מאמינה ברצינות שיש לי איזו כוונה פנימית שלא מבוטאת. אז מדוע? תראי, כשאייכמן נחטף (סליחה על המלה הזאת), המפלצת, כולם שאלו למי זה תורם? ליהודים? לגרמנים? ולבן גוריון, לרוע המזל, היתה סדרה שלמה של תשובות על שאלה טיפשית זו. או שזה היה 'טוב בשביל הצדק'... את יודעת שאני הייתי בעד לעזוב את זה. ועכשיו את יכולה להבין בעצמך את התשובה על ידי שימוש בחמש האצבעות האינטליגנטיות שלך".

יחיל לא השתכנעה. במכתבה הבא הודיעה לארנדט על כוונתה לכתוב מאמר פומבי נגדה. אשר ליחסים האישיים ביניהן, כתבה, "למריבה כבר דאגנו, אם אחר כך נוכל להישאר חברות, או יותר נכון נוכל לחזור להיות חברות שוב, עדיין צריך לברר. אני לא מאמינה שהמנגינות שאני מנגנת עם חמש האצבעות הנבונות שלי יהיו נעימות במיוחד בשבילך, בכל אופן זו לא הכוונה שלי".

היא הזכירה לארנדט את החמסה שנתנה לה כשעזבה את הארץ: "צריך להיות ברור לך שעכשיו את דחית בתקיפות את היד הזאת. מה גם שאפילו כשתתענייני בה שוב קשה לחזות אם היא תהיה מושטת אלייך שוב".

חברה נאמנה

חוקרים המתמצאים היטב בפולמוס ארנדט אינם מכירים את המכתבים האלה. פרופ' סטיבן אשהיים מהאוניברסיטה העברית, שאסופת המאמרים בעריכתו "ארנדט בירושלים", ראתה אור בעברית בשנה שעברה, אומר ששמע על המפגש בין השתיים בתקופת המשפט ומתאר לעצמו שיחיל לא הסכימה איתה, אבל על התכתובת לא שמע.

גם מי שהיו קרובים ליחיל בעשורים האחרונים לחייה לא ידעו על המכתבים. עם זאת, מדבריהם מתברר שהקשר המפוספס הזה המשיך לרדוף אותה. חוקר השואה הוותיק, פרופ' ישראל גוטמן, מספר שב"שיחות פרטיות בינינו היא דיברה על זה הרבה. היא אמרה שארנדט באה ארצה עם התזה שלה כבר מוכנה. ושלא בית המשפט ולא המשפט עצמו הולידו את התזה הזאת. אבל כשניסיתי לגרום לה לדבר על זה לפני אנשים אחרים, לא הסכימה. מתוך חברות ונאמנות שעוד הרגישה כלפי ארנדט, ותחושת הדרך הדומה שעברו עד שעזבו את גרמניה, היא לא רצתה להיות האדם שיספר את הדבר הזה".

בנה, פרופ' עמוס יחיל, אסטרופיזיקאי המתגורר כבר יותר משלושה עשורים בארצות הברית ומלמד באוניברסיטת סטוני ברוק שבמדינת ניו יורק, זוכר את הביקור שבו התקיימה הפגישה של ארנדט עם שרת החוץ גולדה מאיר בביתם בירושלים. "בגלל התפקידים של אבא, כבר היינו רגילים לכך שבבית מבקרים ראשי המדינה ואורחים רבי מעלה מחו"ל", הוא מספר. לאמו היתה "הערכה עצומה לארנדט כהוגה והיסטוריונית", הוא אומר. "את הספר שלה על שורשי הטוטליטריות היא נתנה לי לקרוא שנים קודם לכן, עוד לפני שידענו שיהיה משפט אייכמן".

עמוס יחיל קרא גם את הטיוטה של מאמר תגובה נזעם שביקשה יחיל לפרסם בארצות הברית, לאחר שקראה את המאמר הראשון של ארנדט על המשפט. "ארנדט לא אמרה לאנשים בצורה גלויה מה המטרה של הביקור שלה בירושלים, לא היה ברור מה הכיוון שלה, לכן המאמר שלה ב'ניו יורקר' בא כפצצה", הוא מספר. "התגובה הראשונה של אמא היתה אמוציונלית וכך נראה המאמר שכתבה. זו היתה אחת הסיבות שיעצתי לה לא לפרסם את זה, כשהראתה לי את הטיוטה של המאמר, שמאוד לא מצא חן בעיני. הערתי לה כמה הערות, והיא אחר כך עזבה את העניין. לא שמעתי על זה כמה עשרות שנים. לפני כמה שנים היא חזרה אל זה, וסיפרה לי שהיא רצתה לכתוב על זה בצורה יותר מעמיקה".

ב-71', שמונה שנים לאחר שניתקה את הקשר ביניהן, שבה לני יחיל וכתבה אל ארנדט. התירוץ הרשמי שלה היה בקשה שארנדט תשוחח עם סטודנט שלה, שחקר את יחסם של מלומדים יהודים לתקופת שלטונו של היטלר, אבל הסיבה האמיתית היתה, כפי שכתבה, ש"תמיד התחרטתי על שבירת היחסים בינינו, אך כיוון שלא הגיע ממך סימן חיים השארתי את זה כך".

בינתיים, כתבה, קרה אסון בחייה: בנה הצעיר יונתן נהרג במלחמת ששת הימים, בקרב על כיבוש שכונת אבו טור בירושלים. המתרחש בחייה האישיים ובאירועי העולם "מעצים את המרחק בין הדברים המכריעים לפני עשר שנים והתגובות שלנו עליהם. מה שכתבתי אז על הספר שלך על אייכמן מעולם לא פורסם, ולא חשוב עכשיו מדוע. אין לי כוונה לפתוח כעת את הדיון הזה".

אחר כך דיווחה לארנדט בתמצות על התקדמותה במחקר האקדמי ורמזה ש"יש הרבה מה לומר על כך". בסוף המכתב, כמו מתנצלת, הציגה את הסטודנט שלה כ"סיבה הממשית" למכתב, והוסיפה: "אם זה יביא לעוד, אני אהיה מרוצה".

ארנדט לא ענתה על המכתב. האם עדיין כעסה על יחיל בגלל ניתוק היחסים החד-צדדי? אולי העדיפה לא להיכנס שוב למערכת יחסים שעלולה להוביל לוויכוח אידיאולוגי ואקדמי? אולי יחיל כבר היתה מזוהה בעיניה עם הביקורת החריפה שניתכה עליה בעקבות "אייכמן בירושלים"? כעבור ארבע שנים, בדצמבר 75', מתה בארצות הברית.*



לני יחיל (מימין) וחנה ארנדט. צריך להיות ברור לך שעכשיו דחית בתקיפות את היד המושטת אלייך


אדולף אייכמן בזמן המשפט. כולם שאלו למי זה תורם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו