בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגבול השברירי בין רודף לנרדף

אנשי השוליים שמאכלסים את הרומן הסוער הזה אינם גיבורים, לא במובן האתי ולא במובן הספרותי: הם בלתי אמינים, הפכפכים, ואפילו שקרנים. בכל פעם שנדמה שהפאזל מתחבר, מגיע סיפור שטורף את הקלפים

תגובות

כולם אוהבים את דורה

אהוד עין-גיל. הוצאת זמורה-ביתן, 236 עמ', 84 שקלים

פתיחתו של "כולם אוהבים את דורה", ספרו השני של הסופר והעיתונאי אהוד עין-גיל, מטעה: עמודיו הראשונים עוסקים בדורה, ילדה מפגרת/גאונה, שמתלווה לאביה בעבודתו במוסך ובהדרגה לומדת את רזי המקצוע. היא יודעת לאתר תקלות ולהדריך את הלקוחות ואת העובדים בפתרונן, ונוכחותה המופלאה במוסך מושכת לקוחות והתעניינות תקשורתית. ואולם, למרבה המזל הרומן אינו אחד מאותם ספרים מחממי הלב, שמעמידים במרכזם דמות של ילד שסובל מאוטיזם או מפיגור שכלי, ומציירים אותו כנביא שמגיש נחמה טהורה למשפחתו, לסביבתו ולקורא. לא, "כולם אוהבים את דורה" אינו אחד מהרומנים המרגשים-לרגע והציניים הללו. הציניות, וגם המעשה הפשוט של הריגוש, הם ממנו והלאה. זהו רומן מפוכח וערמומי. אולם אלה אינם שמות התואר שייטיבו לתארו בשלב זה: ההולמת ביותר תהיה גדוש, עמוס או סוער. גדוש באופן שמצוי על סף אובדן שליטה, ולעתים גם חוצה את הסף הזה.

קשה לתאר את עלילת הספר. מהלכיה המפותלים כוללים התייחסויות למרד גטו ורשה, למשטר האפרטהייד, למלחמת האזרחים בגרנדה ולפעילות השמאל הקומוניסטי בישראל הצעירה. הם כוללים חטיפת תינוקות, אונס והתעללות מינית, דיכאון לאחר לידה, פרשיות ריגול שנפרשות על פני ארבע יבשות; הם מדווחים על היודנראט, על הגזענות הישראלית, על התבגרות מינית ועל קונספירציות אנטי-ציוניות. והרשימה נמשכת עוד ועוד. זהו הספר היחיד שקראתי בשנים האחרונות, שלגביו הצרתי שאינו נפרש על מספר כפול של עמודים: הוא גולש על גדותיו ממהלכים עלילתיים ומתנודות גיאוגרפיות והיסטוריות. חומריו העלילתיים שוצפים ורותחים, הקולות מתחלפים בקצב מסחרר, ובסופו של דבר התקשיתי לשחזר במדויק את מהלכי העלילה, להבין מי אביו של מי, היכן ממוקמות הדמויות ומה הרצף הביוגרפי של כל אחת מהן.

הגודש העלילתי נסוב סביב שלוש דמויות מרכזיות: שבח וסמי, הוריה של דורה, וג'לאל, שעבד בעבר במוסך יחד עם שבח, ואולי הוא אביה של הילדה הגאונה. לכל אחד מהם היסטוריה ענפה ומפותלת, שמערבת את דמויותיהם של סבתות, דודים ואמהות, מכרים נושנים ובני פלוגתא, וגם את קולו של עיתונאי אחד בשם אהוד, שאליו פונות הדמויות כדי להיאבק על הזכות להשמיע את קולן ואת סיפורן. הסיפורים אינם תואמים זה לזה, וחלק מתחושת הגעש של הרומן נסמכת על האופן שבו סיפוריהן של הדמויות סותרים אלה את אלה. בכל פעם, כאשר נדמה שהקורא הצליח לחבר את פיסות הפאזל, מגיע סיפור שטורף את הקלפים ומשעה את האמון במה שסופר קודם לכן.

התנועה הכפולה הזאת - ריבוי גרוטסקי בפרטי עלילה, בנושאים ובדמויות, והאופן שבו הריבוי מייצר סתירות ומחלוקות, ומחייב את הקורא לייצר ללא הרף היפותזות מתחלפות כדי להבין את הצטברות הסיפור - אינה נובעת מרשלנות עריכתית או מנוירוטיות יצירתית. ישנם רגעים ברומן שהשצף נרגע והמספר הופך למתון ומתחשב, רק כדי לפרוע שוב את הקלפים כמה עמודים מאוחר יותר. אלה רגעים שמייצרים מנוחה בתוך הקריאה, אך גם מאפשרים לקורא להפסיק לרגע לרדוף אחר העלילה בקוצר נשימה, ולבחון את האופן המתוחכם שבו הרומן מייצר בכוונה - ולעתים אפילו במזיד - תהליך קריאה שקשור בטבורו לנושאיו ומשקף אותם.

הרומן, על שלל עלילותיו ועלילות המשנה שלו, עוסק בבגידה, וליתר דיוק בהיות נבגד. אין הוא מתעניין בבגידה רומנטית, אלא בעמדה האופוזיציונית של נבגדות פוליטית והיסטורית. הדמויות מאמינות באידיאל שעומד בניגוד לרוח התקופה - כפי שהן חוות אותה או כפי שהיא מסופרת בדיעבד. הן מוצאות את עצמן באופוזיציה לאומית, אתנית, גזעית או מינית, ומבקשות להשיג הצדקה ולגיטימציה למיקומן השולי. הן מאמינות בהישרדות, בשוויון ובחופש, בזכות לתקן את עברן או במהפכה מעמדית או לאומית; הן מאתגרות את הגבולות החוקיים והמוסריים של עצמן ושל סביבתן, וכל אחת מהן, כדי להגשים את שאיפותיה, מוכנה לשלם מחיר שיערער על שאיפותיה של דמות אחרת.

כל הדמויות ברומן חשודות; כל אחת מבקשת בלעדיות על הסיפור שיצדיק את בחירותיה ויטהר אותה מאשם, אולם בעשותה כך היא מכתימה את האחרות. מה שעולה מתוך הרומן הוא תחושת פרנויה חריפה, שמעצבת גם את מהלכיו העלילתיים וגם את אופן הקריאה בו: כולם - כולל הקורא - רדופים בשל תפיסה חלקית, מסולפת, של המציאות שמולם. הדמויות, כמו גם הקורא, מבקשות לעשות סדר בסיפור, להפוך אותו למסתבר ולמצוא בו נחמה; אולם הזכות הזאת נשללת בהתמדה מכל המעורבים בו.

העמדה האופוזיציונית, שמפעילה את סיפור האירועים ודבקה גם בקורא, היא עמדה רדופה. היא מבהירה שאידיאולוגיות פוליטיות מסודרות, המסמנות בני אדם כאשמים בגלל צבע עורם, מוצאם או דתם, אינן מאפשרות חפות מפשע. מי שמסומן הופך לנגוע; נגוע בחוסר מהימנות, באופורטוניזם של שורדים או בקורבניות, ולעתים קרובות בכל אלה גם יחד.

אנשי השוליים שמאכלסים את הרומן אינם גיבורים, לא במובן האתי או הספרותי של המושג: הם בלתי אמינים, הפכפכים, אפילו שקרנים. יש דבר מה נועז ושערורייתי ברומן, שמתאר דמויות נרדפות שלא בצבעיה של ההרואיות הסנטימנטלית, אלא מבהיר שקו הגבול בין רודף לנרדף, בין אשם למאשים, הוא נידף ושברירי.

הפוליטיקה הזאת מזמינה את הקורא למסע ברכבת שדים עלילתית, שהשאירה אותי בלתי מנוחם, אפילו מוטרד; הרומן אינו מציע נחמה לקוראיו, גם לא לדמויותיו. אולם העודפות שלו מעוגנת בפוליטיקה מפוכחת, שמושיבה את הדמויות על ספסל הנאשמים ובמקביל גם מאפשרת להן לשקם את האנושיות המאוימת שלהן, מבלי לחרוץ את דינן או להכריז על חפותן. התנועה האתית הזאת מבטאת שחרור חצוף ממוסכמות ספרותיות, אבל גם אחריות הומניסטית, שנדירה ביותר במציאות הישראלית (וגם בספרות הישראלית). היא מתגלמת ב"כולם אוהבים את דורה" בתעוזה ספרותית סוערת ויוצאת-דופן, שמתגמלת את הקוראים שנענים לה.

עמרי הרצוג מלמד בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו