בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארור היום ההוא שבו נבראה האשה

שני קטעים מכתבי שרה צ'יזיק, אחת מחללי קרב תל-חי, שי"ח ברנר ביקש להוציא לאור

תגובות

בעצם ימי האבל על נפילת תל-חי, באדר תר"ף (1920), פירסם י"ח ברנר רשימה ושמה "תל-חי" ב"האדמה", ובה ביכה את הנופלים בקרב: "יוסף טרומפלדור הנאהב והנעים, העז והנבחר, סמל הגבורה הטהורה, על במותיו חלל. לפני בני-עוולה נשפך דמו. ואתו עוד חמש נפשות: בנימין מונטר, שרה צ'יז'יק, דבורה דרכלר, טוקר, שרף, אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו. מיטב דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב דמינו". ברנר עשה מעשה נוסף. הוא פנה לאסוף את כתביה של אחד הקורבנות בתל-חי, שרה צ'יז'יק, שנולדה ב-1897 ונהרגה בקרב בתל-חי. היא הותירה פרקי זיכרונות ומכתבים, וברנר העתיקם בכתב ידו בליווי הערות מטעמו כדי לשמרם ולהותירם להיסטוריה. מובאים כאן שני קטעים, הנמצאים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, תיק k13/175.

אביבה קרינסקי


אדר תרע"ה

אותו יום יום ה' אדר היה. אני, אבי, שני אחי ואחותי השכמנו קום ולקחנו לנו צידה למשך כל היום. ישבנו בעגלת איכר אחד אשר נסע לדגניה ודרך אגב יעבור את שדנו, כי לשם פנינו מועדים. נסענו כרבע שעה ממושבתנו ונגיע אל הירדן. מימיו היו צלולים, שקופים ושקטים, ורק קרקור הצפרדעים נשמע לעתים. אבל לא כן היה לבו, בעל הפנים היפים, כי בעל לב רע הוא (הירדן - המעתיק). החילונו לעבור. שטף המים החזקים החל להדוף את העגלה ומים רבים פרצו לתוכה. רגלינו נרטבו דרך נעלינו. אולם עברנו בשלום. נסענו עוד רגעים אחדים עד שהגענו לאם הדרכים. שם נפרדנו: אנו לעבודתנו, והעגלה - לדרכה.

חלקת שדנו בתוך אדמת מושבתנו - מישור רחב ידיים מעבר הירדן מזרחה. החלונו את עבודת היום בשעה מאוחרת מאוד. החלונו לנכש את עשבי הבר הגדלים בתבואה ומביאים לה היזק רב. מסביבנו היתה שלוות השקט. רק קרקור הצפרדעים וצפצוף הציפורים הפריעו לפרקים את הדומייה.

יחידים היינו בים של תבואה, מקצתה של יהודים וכלה של ערבים. לב כל אחד מאתנו דפק בחוזקה בהזדקפו ליישר את גבו ובהביטו למזרח וראה את המישור הרחב היפה אשר נגמר לרגלי הרי עבר הירדן, ששייך כולו לערבים, מתאר לו כל אחד מאתנו כמה מושבות יהודיות (אין המשך בכתב - המעתיק).

בפנותנו מערבה נשקפות המושבות שלנו כולן, בפרט נשקפת מושבתנו לנוגה השמש עם גגותיה האדומים וגנותיה הירוקות המוסיפות לה לוויית חן. מבין ההרים, מערבית לים כנרת, מבצבצת המושבה פוריה אשר נקנתה על ידי אנשים פרטים מעשירי אמריקה לא מזמן. על גדות הכנרת דרומה - דגניה, קניין הקרן הקיימת. מערבה לגדות הכנרת בנויה המושבה כנרת, שרוב אדמתה שייכת גם היא לקרן הקיימת, ורק חלק לפקידות יק"א. העגלה שבה מדגניה למושבתנו, אך אנו, שרצינו לגמור את הניכוש ולא לחזור עוד הפעם לעבור את הירדן, כי אי אפשר לעבור מפני שטף המים העולים על גדותיו, נשארנו עוד לעבוד. השמש רד ואנו מיהרנו לגמור את העבודה, אולם לסוף נוכחנו לדעת כי לא נגמור את עבודתנו. רוח מערבית החלה לנשוב, להכות גלים בין שדות התבואה הירוקה. כוננו רגלינו ללכת הביתה, כשכל אחד נושא את מעדרו בידו, אשר היה לנו לעזר לעקור את עשבי - הבר.

הגענו לחוף הירדן, חלצנו את הנעליים, הפשלנו את בגדינו. אני עוד טרם שטבלתי את רגלי במים, וכבר אימה ופחד אחזה אותי, צעקתי שלא אוכל לעבור ברגל. אולם באין תרופה (כלומר באין ברירה - המעתיק) צעדתי הראשונה, כשמעדרי בידי האחת וידי השנייה אוחזת ביד אחי. לשמאלי האחות ולימיני אבי ומאחורינו אחי הקטן. אחרי צעדים אחדים הרגשנו את מי הירדן הקרים אשר צבטו את בשרנו ורעד עבר בכל אברינו מהאוויר האכזרי. צעדנו הלאה, ואני מלאת פחד נשענתי על מעדרי והשתדלתי בכל אומץ כוחותי לעמוד בפני זרמי המים בתומכי את אחי, ובעיני שמרתי את אבי. אך לפתע פתאום הסיבותי פני לאחור, נדהמתי ולא יכולתי כמעט לעמוד בפני המים. מצעקתי החזקה צלצלו כל אמות הירדן (כנראה על משקל "וינועו אמות הספים מקול הקורא" שבישעיהו - המעתיק), כי ראיתי את אחותי נאבקת עם המים, שהם הגיעו כבר עד יותר מחצי גופה ואחי הקטן זוחל על ארבע לשוב על עקביו לחוף המזרחי.

לקול צעקתי עזבני אחי ורץ לאחותי ויאחזנה בידה האחת ואני אחזתיה בידה השנייה. כולנו נעשינו לגיבורים עכשיו, ובאיזו התרגזות והתרגשות בלתי מובנה עברנו את הירדן והגענו לחוף המערבי של הירדן. מה אכזרי היה מראה זה! אנו שלושתנו במערב, האח הקטין במזרח לירדן ואבא עוד נאבק עם גלי המים. ובאין נשמה באפנו, רטובים, רועדים מקור, צפינו לבואו של אבא, אשר עבר כבר כמעט את הסכנה. ואנו כולנו על חופו המערבי של הירדן. אך איך מעבירים את האח הקטן? לא מצאנו עצה. כי עוד פני כולנו חיוורים ולבנים כסיד. עמדנו וחיכינו לאיזו עזרה, והנה ראינו הלאה קצת מאתנו עובר ערבי במנוחה גמורה את הירדן וכל אסון לא קרה לו. ולכן החליט אחי לפשוט את בגדיו ולשוט אליו. וכן עשה. לקח את בגדיו והעבירו אלינו. בירכנו ברכת הגומל. החילונו לסחוט את בגדינו, לנעול את נעלינו, והנה באה עגלה מהמושבה. זאת היתה עגלה, אשר בהשתדלותה של אחותנו הגדולה באה להעבירנו את הירדן, בראותם שהשמש רד ואנו עוד טרם באנו. על פני כולנו עבר שחוק קל המעורב בפחד ואימה. ישבנו בעגלה ונסענו הביתה.

קראתי חדשות משמחות מאוד: הפרעות בפולין ובאוקריינא. לבי כואב והנני נדה לאחי האומללים ובייחוד לאחיותי. הנה הן מתות מיתה אחת (...מלים לא ברורות - המעתיק) גם בתור בנות העם העברי (מחוק "הקטן" - המעתיק) וגם בתור בנות חוה, המין החלש! הה! מה נתעב, מה נבזה משפיל ומכער... (הרבה שורות מחוקות - המעתיק). אומרת אני כי איני יודעת מה הם החיים, אבל מהם בני האדם יודעת אני. השם אינו ראוי להם...

אני רואה בו אך בהמה גסה וחופשית, בעלת תאוות בהמיות נתעבות. אומללה היתה האשה מאז נבראה. מוטב שלא היתה נבראת. לטובתה זה היה. ארור היום ההוא שבו נבראה האשה. נעדרת כל חופש. הקציבו לה גבולות: עד פה תבואי ומפה לא תלכי הלאה. הטבע והגבר יחד לא נתנו לה להתפתח. העמיסו עליה עבודות כמו להוליד, ראו מה יותר לנצל אותה ושלא תספיק לפנות את פניה לצד אחר. להשתמש בחולשתה לבצע תאוותיהם השפלות והנבזות ואחר כל זה עוד צועקים: מה אתן, נשים? מה יש בכוחכן לעשות, לפעול? כל דברים נבזים ומכוערים בוודאי שלא נוכל לעשות. אכן עדיין לא הגיעו למעלת בני אדם במלוא מובן המלה, אם אינם יודעים להוקיר את האשה מלבד שעשוה להם לשחק בו. הה נקם! לו יכולתם לשסע כשסע הגדי את כל אלה ששוכן בם זה שקוראים גבר בהמי.



שרה צ'יזיק. לשסע את כל אלה ששוכן בם גבר בהמי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו