בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גן הדובדבנים הרקובים

לקורא המערבי המודרני, שלא ידע את זוועות המשטר הסובייטי, קל יותר להתמודד עם הדילמות שהעסיקו את הספרות הרוסית לפני המהפיכה. ניצול מיני וחזירות של בני המעמד הגבוה אנחנו מכירים היטב, ועליה בדיוק מדבר איוואן בונין

תגובות

שדרות אפלות, מאת איוואן בונין, תירגם לעברית רועי חן, אחרית דבר מאת פטר קריקסונוב, הוצאת ידיעות ספרים, 2008, 333 עמודים

"אחרי שחזרתי מן השבי ניצלתי את העובדה שנחשבתי להרוג והתמסרתי כולי למהפיכה, תחת שם זר שהמצאתי, כדי להחזיר את הגמול המלא על כל הדברים שבגללם היא סבלה, כדי לרחוץ עד תום את הזיכרונות העגומים הללו; כדי שלא תהיה עוד חזרה על העבר". את הדברים הללו אומר פאבל אנטיפוב, הוא סטרלניקוב, מפקד אדום במלחמת האזרחים, ברומאן "ד"ר ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק (בתרגום פטר קריקסונוב). סטרלינקוב התמסר למהפיכה כדי לחסל את הסדר החברתי שפגע באשתו האהובה לארה; בנעוריה עברה לארה ניצול מיני ורגשי על ידי עורך הדין העשיר קומרובסקי, אחד הנהנתנים הרבים שסברו כי עושרם ומעמדם הגבוה מקנים להם את זכות הלילה הראשון של כל אשה, נערה ואף ילדה שיחפצו בה, בעיקר אם היא שייכת למעמד נחות יותר, ומעולם לא באו על עונשם.

אבל בחיסול כמו בחיסול, ובנקמה כמו בנקמה: המשטר שפאבל ובני בריתו כפו על רוסיה היה קטלני הרבה יותר מקודמו. במובן מסוים קל יותר לקורא המערבי המודרני, שלא ידע את זוועות המשטר הסובייטי, להתמודד עם הדילמות שהעסיקו דמויות בספרות הרוסית שפעלו לפני המהפיכה. ניצול מיני, למשל, אנחנו מכירים היטב; חזירות של בני המעמד הגבוה, החשים שהכל מגיע להם בזכות טבעית כלשהי, מביטה בנו מכל עמוד של כל עיתון. די להזכיר את התבטאותו של אחד מסיפורי ההצלחה הישראליים הידועים ("את כתם שחור ואני עושה 800 דולר לדקה, אני אזיין אותך") כדי להרגיש זאת. החזירות הזאת היא, לרוב, זו שעומדת במרכז הסיפורים של הקובץ "שדרות אפלות" מאת איוואן בונין, חתן פרס נובל לספרות ב-1933.

בונין (1870-1953) היגר לצרפת לאחר המהפיכה, וכתב את הקובץ, המורכב מסיפורים המכונים ארוטיים, בין השנים 1937 ל-1949. כמעט כולם מתרחשים ברוסיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים בתוך גני דובדבנים למיניהם, אלא שתחושת האסון הקרב, המרחפת מעל "גן הדובדבנים" של צ'כוב, אינה נוכחת אצל בונין. המהפיכה מוזכרת בעקיפין בכמה סיפורים: הסיפור "טניה" נגמר באזכור "שנת 1917 האיומה"; הסיפורים "בפאריס" ו"הנקמה" עוסקים במהגרים רוסים בצרפת בשנות העשרים; הסיפור "סתיו קר" מסופר מפי מהגרת הנזכרת בארוסה, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. אך הרושם הכללי הוא של אחוזת קיץ שלווה, שהאדונים יכולים בה לעשוק בשלווה את הגברים ולנצל את הנשים, ושום דבר נורא לא יקרה.

אם מישהו נענש על הפריצות, אלה הן הנשים והנערות המפותות. בת הפונדקאי מרומה וננטשת על ידי הגבר שפיתה אותה, ואיננו יודעים איזה עונש צפוי לה כשישוב הביתה אביה ("סטיופה"); הטבחית הסובלת מפיגור נזרקת לרחוב עם בנה הקטן, שילדה לבנם - פרח הכמורה המצטיין - של מעסיקיה ("שוטה"). קטיה, המשמשת מודל לציירים, לא מפסיקה לחטוף מהגברים הבוהמיינים והנאורים שלה ("קנקן הקפה השני"). הגברים, האדונים, המפתים, המנצלים, כמעט אף פעם אינם משלמים על התנהגותם. אפילו גיבור הסיפור "באביב, ביהודה", המפתה צעירה בדווית בארץ ישראל, לאחר שהיה לאורח רצוי ולידיד משפחה בחמולה שלה - מעשה בגידה נלוז במיוחד, בהתחשב בערכי החברה המזרח-תיכונית - רק נפצע ביריות שירה קרוב המשפחה שלה, השייח שהיה לידידו. היחידים שמגינים על הנשים והנערות בקובץ הסיפורים הזה הם בעלי החיים: הזאב הקדוש, "זאבאל", המשסף את גרגרתו של הדוכס שחשק באשת בנו הטרייה ("בלדה"), וקרובת המשפחה שלו, הכלבה נגרה, שמחסלת באותו אופן את הגבר המנסה לאנוס את הילדה ("מקום לינה", הסיפור האחרון בספר). רק על כלב נאמן אפשר לסמוך. לעולם לא על בני האדם.

אי אפשר לומר שבונין אינו מוחה על כל החזירות הגברית והאדונית הזאת. הוא מספר את הסיפורים באיפוק, ללא התלהמות וללא קריאות גנאי מהיציע, וכך נעשית מחאתו לאפקטיווית. הקורא שוכח לרגע שעלילות הסיפורים מתארות אי צדק ואלימות, וכמעט משתכנע שכך העולם אמור להתנהל - כפי שאכן מאמינים גיבוריו של בונין שחיו לפני מאה, כפי שאכן מאמינים עד היום רבים בישראל ובעולם - ואז תופס את ראשו בשתי ידיו ומזדעזע מהמפלצת שנתגלתה בתוך הראש הנאחז. על הסיפורים האלה אפשר היה לגדל דור מתוחכם ורב עוצמה של לוחמי זכויות האדם. אלא שהניסוי הפסיכולוגי הזה הוא חרב פיפיות.

סיפורי הניצול והאלימות מופיעים בספר לצד סיפורי אהבה, ארוטיקה, חמלה ועדינות. במקרים מעטים מאוד מוצגים יחסים שוויוניים יותר בין גבר לאשה ("סתיו קר", "בפאריס"). בתוך הסיפורים עצמם - אלה מביניהם שעוסקים בניצול - מתוארים לעתים רגשות מורכבים, הצובעים את מערכת היחסים של האדון והשפחה בצבעי אהבה עדינים. כבר הסיפור הפותח את הספר והמעניק לו את שמו, "שדרות אפלות", נותן את הטון לקובץ כולו. אדון מזדקן פוגש מחדש את האשה הפשוטה, אז משרתת והיום בעלת אכסניה ומלווה בריבית, שאתה היה לו רומאן לוהט, אמיתי ומקסים, עשרות שנים קודם לכן. הוא נזכר בערגה ביופיה הצעיר; היא לא שכחה ולא סלחה על שנטש אותה באכזריות. הוא נשא אשה הראויה למעמדו והמשיך בחייו; היא לא נישאה מעולם כי לא היתה מסוגלת לשכוח אותו. המפגש מעורר בשניהם רגשות עזים. אך בעוזבו את האכסניה חושב האדון: "כן, בהחלט, הרגעים היפים בחיי. הרבה יותר מאשר יפים - קסומים! ורדי הבר באודם עז התלבלבו, שדרות עצי תרזה שם האפילו... אבל אלוהים, מה היה קורה אילו? לולא הייתי עוזב אותה? אילו הבלים! נדייז'דה הזאת לא היתה בעלת אכסניה אלא אשתי, בעלת הבית שלי בפטרבורג ואם ילדי?" (עמ' 12).

האמת החברתית העצובה הזאת, שקובעת כי פער המעמדות גובר אפילו על האהבה הגדולה ביותר, אפילו על המשיכה המינית העזה ביותר, גובר עליה לא במניעתה, כי אם במימושה כמשהו אחר, אפל ואלים - מטילה צל כבד ומביך על הקובץ כולו. 800 הדולר לדקה מרחפים מעל לעמודים ומרשרשים סביב כל ייצוג הזכרות שבו, ככנפיו של אבר המין המכונף מהמוזיאון הבריטי. והקורא המבולבל מתפתה להאמין שזאת אהבה. אינני מעדיפה את מבטו השטחי של מאמר פמיניסטי מצוי, הקובע שלא תיתכן אהבה ביחסי ניצול ושאין צבעים למעט השחור והלבן; ודאי שחיי הרגש מורכבים הם, ותיאוריו של בונין מדייקים בשיקוף המורכבות הזאת. אך מה לעשות ברכות הקטיפתית שבה משחיל בונין את החטא הקדמון של ספרו, של גבריותו ושל החברה כולה, אז והיום: האמונה שזאת האהבה, שזאת הארוטיקה?

גם אצל פסטרנק (אף הוא זוכה פרס נובל) היחסים מורכבים, ולארה, אשה נהדרת, עצמאית וחכמה, צועדת בסופו של דבר - כעבור שנים של ניתוק ושתי אהבות גדולות לגברים הראויים לה והמעריצים אותה, אנטיפוב וז'יוואגו - אחרי קומרובסקי שהרס את נעוריה, רק על מנת שיהרוס את חייה שוב. ז'יוואגו אף מנחש את טיב יחסיה עם המאמלל שלה עמודים רבים קודם לכן: "באיזו פינה נסתרת של התיעוב שלך כלפיו את אולי סרה למרותו יותר מאשר למרות של מישהו אחר, שאותו את אוהבת מרצונך החופשי, ללא כפייה". אך אצל פסטרנק, גבר שמשחר נעוריו הזדהה עם סבלן של הנשים, הקורא יודע בבירור: הרומנטיקה שבין המנצל לקורבנו, מורכבת ומלאת חיבה ומשיכה ככל שתהיה, אינה אהבה. אילו לארה וקומרובסקי חיו בסיפורי "שדרות אפלות", מה שבהחלט יכול היה לקרות, יחסיהם היו מוצגים כאהבה. וזה כל ההבדל שבעולם. שום מחאה מודעת, גם היא מורכבת ועדינה ככל שתהיה, לא יכולה לגבור על הנזק שברומנטיקה הזאת.

ומי יקשיב לדעותיה של קטיה מ"קנקן הקפה השני", מלצרית לשעבר בפונדק העגלונים, שהיתה לדוגמנית ציירים (חלקם אמיתיים וידועים) וקלטה מהם מונחים בציור, שבשילוב עם טעם וחוש טבעיים ליופי מאפשרים לה למתוח ביקורת מקצועית ואמינה על עבודותיהם? מי יקשיב לה, אם הצייר-המאהב התורן מיד צועק עליה: "טוב, קטקה, תשתקי. צלצול שני - הרכבת יוצאת לדרך. תביאי את קנקן הקפה" (עמ' 247)? האם זאת האהבה, וזאת האמנות, ואלה הם אנשי הבוהמה הרואים בעצמם נאורים?

קובץ הסיפורים מתורגם לעברית נהדרת, מאופקת ומדויקת, על ידי רועי חן, אחד המתרגמים המחוננים מרוסית. הקריאה מהנה מאוד, גם לקורא שייקח ברצינות את כל מה שנאמר לעיל. טוב שקיבלנו בעברית את יצירת המופת של הקלאסיקון המאוחר הזה, בונין. אבל הספרות היא לא רק ספרות, ובסיום הקריאה מתחשק לי לשאת תפילת תודה ארוכה למהפיכה המינית של שנות השישים.



איוואן בונין. הרכות הקטיפתית של החטא הקדמון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו