בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לשנות את העולם שחולל את השואה

מדוע רוב מנהיגי מרד הסטודנטים היו יהודים? "הם חשבו שגם אחרי שהנאצים הובסו, צרפת לא למדה את הלקחים העמוקים של השואה", מסביר פרופ' יאיר אורון מהאוניברסיטה הפתוחה

תגובות

תייר שהיה מצליח להיכנס לפאריס אתמול לפני 40 שנה, ב-11 במאי 1968, היה מתקשה לזהות את בירת צרפת הנעימה והרומנטית. מאות מכוניות במרכז העיר היו הפוכות ושרופות, וכוחות מיוחדים של המשטרה שטפו את הרחובות. ליד בולוואר סן מישל התבצרו סטודנטים על בריקדות, וניסו להדוף עם אבנים ובקבוקי מולוטוב את נחילי השוטרים החמושים באלות, שרדפו אחרי המפגינים ועצרו מאות מהם. "ליל הבריקדות", כפי שכונה אותו לילה, היה אחד משיאי מהפכת הסטודנטים, שטילטלה את צרפת.

האירועים הדרמטיים בצרפת, במהלכם יצאו מיליונים לרחובות ועשרה מיליון פועלים שבתו, פרצו עקב סיבה יוצאת דופן: במגורי הסטודנטים של הסורבון היתה במשך דורות הפרדה נוקשה בין גברים לנשים. ב-1968 התבצרו סטודנטים בראשות דניאל כהן-בנדיט בקמפוס בדרישה לבטל את התקנה. המחאה הפכה להתקוממות נרחבת של סטודנטים, תלמידים ופועלים, שסחפה למשך שבועות אחדים את פאריס ואת צרפת כולה, וגרמה להשבתה כמעט מוחלטת של המשק הצרפתי. גם מטרות המהפכה קצרת הימים היו חריגות ביחס למהפכות אחרות: הסטודנטים אמנם שאפו לשפר את תנאי השכר של הפועלים ולשנות את המבנה ההיררכי של האוניברסיטאות, אך הציבו גם מטרות שאפתניות יותר, כמו "ביטול העבודה" והחרבת אורח החיים הבורגני. הביטוי הקולע ביותר לרעיונות התנסח בסיסמה "הדמיון לשלטון", שרוססה על קירות פאריס.

40 שנה אחרי דעיכת המהפכה, שמות מנהיגי הסטודנטים עדיין מעוררים מחלוקת בצרפת. בכתבות המוקדשות בשבועות האחרונים לעניין בעיתונות הצרפתית, מועלים שוב שמות מנהיגי המרד - בהם דניאל כהן- בנדיט, אלן ז'יסמר, אלן קרווין, ז'אק סובז'ו, פייר גולדמן, ברנאר קושנר, אנדרה גלוקסמן, דניאל בן סעיד, נתן וינשטוק ובני לוי. המהפכנים, אז סטודנטים צעירים, נחשבים בעיני הימין לגורם האחראי ל"השחתת ערכים", שתוצאותיה ניכרות עד היום.

אלא שלעתים רחוקות מוזכרת העובדה שכל האישים ברשימה, ורוב ראשי מרד הסטודנטים, היו יהודים - חלקם בנים למשפחות שהושמדו בשואה. הנוכחות היהודית המסיווית בארגוני השמאל מתבטאת בבדיחה שסופרה בצרפת שאחרי 68': "למה בישיבות של 'הליגה הקומוניסטית המהפכנית' (ארגון טרוצקיסטי שמילא תפקיד מרכזי בהתקוממות) לא מדברים יידיש? התשובה: בגלל בן סעיד". דניאל בן סעיד היה גם הוא יהודי - ממוצא צפון אפריקאי. בסך הכול, 11 מתוך 12 ראשי הארגון הטרוצקיסטי היו יהודים.

"בהנהגה של תנועת הסטודנטים היו המון יהודים - עד כדי כך שרבים בצרפת ראו בה תנועה יהודית", אומר הפרופ' יאיר אורון מהאוניברסיטה הפתוחה, מחבר הספר "כולנו יהודים גרמנים" העוסק ברדיקלים יהודים בשמאל הצרפתי. "אף על פי כן, הרבה ממנהיגי הסטונדטים לא ייחסו משמעות ליהדות שלהם. הם רצו להיות חלק מהחברה הכללית, ולשנות אותה. המרד שלהם היה מבחינתם דרך לעשות את זה". על סמך ראיונות עם עשרות ממנהיגי תנועות השמאל באותה תקופה, מצא אורון שהשואה מילאה תפקיד מרכזי במוטיווציה של הצעירים היהודים להילחם במוסדות החברה בה גדלו. "הרבה מהפעילים הרדיקלים של מרד הסטודנטים היו ילדים בתקופת המלחמה, ואחרים היו בנים של ניצולים", הוא אומר. לדבריו, "התפישה של מנהיגי השמאל הרדיקלי היא שהמשטר שבו נלחמו, העולם שנגדו מרדו, הוא אותו עולם שעשה את השואה, ולכן צריך לשנות אותו. הם חשבו, ואני מסכים אתם, שגם אחרי שהנאצים ומשטר וישי הובסו, צרפת של שנות ה-60 לא למדה את הלקחים העמוקים של השואה".

"כהן-בנדיט שלנו"

ברנארד לוכסמבורג, כיום תושב יהוד, עבד בשנות ה-60 כמנהל המעבדה של חברת רנו בעיר ולאנס שבדרום-מזרח צרפת. הוא היה בן 37, ועל אף היותו מנהל, פיעמה בו תודעה סוציאליסטית. "אף פעם לא הייתי קומוניסט, אבל הייתי תמיד בצד שמאל", הוא מספר, "העובדים שלי ידעו את זה, והתייעצו אתי איך להתארגן". ב-13 במאי 68' הוא הזמין את כל עובדי המעבדה לצאת להפגנה לאות סולידריות עם מאבק הסטודנטים. "אמרתי שאני הולך להפגין, וכמעט על העובדים במעבדה אמרו: 'אנחנו הולכים אתך'", הוא נזכר.

לוכסמבורג לא היה אזרח צרפתי, אלא יליד גרמניה. מסיבה זו הוא הושווה בוולאנס לדניאל כהן-בנדיט, אף הוא חסר אזרחות צרפתית, שהוצג על ידי מתנגדי המהפכה כ"יהודי גרמני". לדבריו, "כשצעדתי ברחובות עם העובדים של המעבדה, היו אנשים שאמרו: 'הוא כהן-בנדיט שלנו. נעשה לו את המוות'".

גם אייל שפרן, שהיה ב-68' תלמיד כיתה ט' בתיכון פאריסאי וחניך "השומר הצעיר", זוכר את הקריאות "כהן-בנדיט לדכאו", שהושמעו בהפגנות הנגד של השמרנים. יחד עם חבריו, הוא השתתף בהפגנות השמאל ברחובות פאריס. "היתה הרגשה שאפשר לחיות בחברה שלא תהיה כמו זו שחיינו בה קודם. שאפשר לשאול שאלות על הכול", מספר שפרן.

אלי בן גל מקיבוץ ברעם, נולד בצרפת ב-1940. מאז ילדותו, שנא את מולדתו. "תמיד הרגשתי שנאה עמוקה לתרבות הצרפתית ולעם הצרפתי - בעיקר בגלל השואה והאנטישמיות, וגם בגלל האופי הצבוע", הוא אומר. ב-1958, כשהיה בן 18, עלה בן גל לישראל. הוא הצטרף לקיבוץ ברעם של השומר הצעיר ועבד כרועה צאן. ב-1968 חזר לצרפת, לאחר שמרד הסטודנטים עירער את יסודות הרפובליקה. "הרגשתי שאני נמצא במקום אחר", הוא אומר. "68' היה ניסיון של הדור הצעיר להתנקם בדור הוותיק על שיתוף הפעולה".

בשנים שאחרי 68', רוב תנועות הסטודנטים השמאליות אימצו קו אנטי-ציוני תקיף, ותמכו בארגונים פלשתיניים. ראשי המאואיסטים, אלן ז'יסמאר ובני לוי, אף שהו ב-1969 תקופה במחנה הפליטים כראמה שבירדן, כאורחי פתח. לעומתם, הקים בן גל בצרפת ארגון שמאל קיצוני ציוני, שנועד להשתלב בתנועת הסטודנטים. הוא נתן לו את השם "ארגון יהודי מהפכני". "השמאל הצרפתי נעשה מאוד אנטי ציוני, ולעומת זאת הפעילות הציונית בצרפת היתה בדרך כלל מאוד ימנית", הוא אומר, "הארגון שהקמתי ניסה להציג ישראל של שמאל, שתומכת בהידברות עם הפלשתינאים". אחרי כשלוש שנות פעילות, בן גל חזר לישראל. לדבריו, אחרי תקופת חסד קצרה, צרפת ששנא שבה והראתה את פניה המכוערות: "כשהשמאל עלה לשלטון הוא בחר במיטראן, שהוא אדם מושחת במהותו".

ב-30 השנים האחרונות רבים ממנהיגי ארגוני השמאל התמתנו או פנו לדרכים אחרות. דניאל כהן-בנדיט הצטרף למפלגת "הירוקים" בגרמניה, בני לוי חזר בתשובה והשתקע בישיבה בירושלים, וברנאר קושנר הוא שר החוץ בממשלתו השמרנית של ניקולא סרקוזי. סרקוזי עצמו מרבה לתקוף את מורשת מאי 68', ובמסע הבחירות שלו טען שמטרתו היא למוטט את "ההתנוונות המוסרית" שבישר מרד הסטודנטים.

בישראל לא שמעו על המהפכה

השביתות והפגנות הסטודנטים שהתפשטו באירופה ובמדינות אחרות בעולם במאי 1968 הורגשו בישראל במידה מועטה בלבד. "ישראל היתה ב-68' בשיא האופוריה של מלחמת ששת הימים", אומר הפרופ' אורון, "וגם בשנים שאחרי זה, סטודנטים בישראל לא נטו להיות פעילים מאוד מבחינה פוליטית. הסטודנט הישראלי מגיע לאוניברסיטה בגיל מאוחר יחסית, הוא צריך לעבוד כדי להבטיח את פרנסתו, ואין לו זמן לעסוק במחאה על נושאים שאינם נוגעים לזכויות שלו".

בימי המאורעות בצרפת, כשברחובות פאריס התעמתו אלפי סטודנטים עם שוטרים, העיתונות הישראלית דיווחה בתמיהה על התקוממותם של הצעירים הנאבקים בממסד וקוראים קריאות מהפכניות. "הם חיים בעולם אחר", כתב על הסטודנטים אורי דן, שליח מעריב לפאריס. יו"ר התאחדות הסטודנטים הישראלית באותה תקופה, דב ינאי, הסביר במאי 68' מדוע הסטודנטים הישראלים הם היחידים במערב שאינם מצטרפים למחאה. "מה דורשים הסטודנטים בעולם?", שואל ינאי. "קו פרו-סיני! קו פרו-קסטרו!. מה רוצה הסטודנט הישראלי? הוא רוצה שישמעו את דעתו בקשר לקביעת מסלול הלימודים... לי נדמה, שאם יש למישהו אצלנו עודף מרץ, הרי שאחרי חודשיים על יד גשר דמיה (בבקעת הירדן - ע"א) שוב אין לאף אחד רצון וכוח להפגין ברחובות!".

בחודשים האחרונים יצאו בישראל שני ספרים העוסקים באירועי 1968 ומורשתם. הראשון, "מאי 68" מאת ראובן מירן (הוצאת "נהר") מורכב בעיקרו מכתובות גרפיטי שצוירו על קירות פאריס. השני, "כוח והאידיאליסטים: מנהיגי מרד הסטודנטים בשלטון", עוקב אחרי מנהיגי תנועות הסטודנטים של 68', שחלקם הגיעו לעמדות בכירות בפוליטיקה האירופית.



למעלה: סטודנטים מבעירים אשפה בפאריס, בשנת 68'.למטה: פרופ' יאיר אורון, אתמול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו