שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ענת ג'ורג'י
ענת ג'ורג'י
ענת ג'ורג'י
ענת ג'ורג'י
עלייתה ונפילתה של רב בריח

>> במראה מוקפד, לבוש בחולצת-טי ושלייקס, מתרוצץ אברהם בחרי - בעל השליטה בחברת בנייני העיר הלבנה - בין הקומות בבניין משומר ברחוב רוטשילד-פינת בלפור בתל אביב. "כל פינה בבניין, כל מעקה, מדרגה או ציור שוחזרו בדיוק לפי המודל המקורי ובהתאם להנחיות העירייה", הוא מסביר בהתלהבות. את המבנה שוכר בחרי לזמן ממושך במחיר נמוך יחסית. "כבר הציעו לי עליו פי שלושה ממה שאני משלם", הוא אומר, "אבל אני רוצה להישאר פה. אני מרוויח מבניינים אחרים".

בחרי, הממציא והמייסד של חברת רב בריח, עסוק בשלוש השנים האחרונות בתחום חדש: רכישת בניינים לשימור ושיפוצם. בניגוד לאחיו, אורי בחרי, המנכ"ל הפורש של חברת רב בריח שנמצאת בקשיים כספיים, אברהם בחרי מצליח לא רע.

לפני כחצי שנה השלימה החברה שבראשה הוא עומד השתלטות על חלקו הצפוני של מתחם גן החשמל בתל אביב, לאחר שרכשה ממשפחת חכמי את מתחם בית הפניקס ומבנים סמוכים לו תמורת סכום של 85 מיליון שקל. אלה התווספו לעסקות אחרות בסכום כולל של כמעט 140 מיליון שקל, שבהן השתלטה בנייני העיר הלבנה על כ-6 דונמים במתחם בית הקבלן שבצפון מתחם גן החשמל.

"הפוטנציאל העסקי בתחום המבנים לשימור עצום", מסביר בחרי, "יש מקומות שבהם התשואה מגיעה ל-100%. אני מוכר בניינים משומרים ללקוחות פרטיים ואפילו ליזמים שמרוויחים - ועדיין מרוויח מצוין. הסוד הוא בפיצול זכויות הבנייה מהנדל"ן עצמו - זה נותן מכפלה של רווח".

כלומר?

"אני קונה את המבנה ואת זכויות הבנייה כיחידה אחת, ומפצל אותם במכירה. למשל, מכרתי לחברת חבס זכויות בנייה בהיקף של 1,000 מ"ר ממבנה שבבעלותי, לבניין שבבעלותם ברחוב רוטשילד 1, תמורת 3 מיליון דולר. לא קניתי בנפרד את המבנה ואת הזכויות, אבל אני מרוויח על כל אחד מהם בנפרד".

"לא הייתי מעורב בחברה"

שמם של האחים אברהם ואורי בחרי קישט בשבועיים האחרונים את כותרות העיתונים, לאחר שהתפרסם כי חברת רב בריח הוותיקה נקלעה לחובות בהיקף של כ-170 מיליון שקל. הבנקים ביקשו למנות כונס נכסים, אבל בית המשפט נענה לבקשת החברה להקפאת הליכים לתקופה של חודש.

"לא הייתי מעורב בחברה בשנים האחרונות", אומר אברהם בחרי. "אני בקשר עם אחי, וידעתי מה קורה, אבל לא היה לי קשר להחלטות שהתקבלו".

אפשר להגיד שברחת בזמן מהספינה הטובעת?

"ממש לא. כשעזבתי את רב בריח החברה היתה עם הון עצמי גבוה. ייתכן שאם אני הייתי ממשיך להוביל את ניהול החברה, יחד עם אורי, היא היתה כיום על דרך המלך".

אז מה קרה?

"בסיכומו של דבר, אחי לא ניהל טוב את העסק - ולכן זז הצדה. העובדה שהגיע לאן שהגיע היא כנראה תוצאה של כשל ניהולי. הדברים מוצקים מדי בשביל להסתיר אותם".

אבל היו גם גורמים אובייקטיוויים שהשפיעו, כמו עליית מחירי הפלדה והמיתון בענף הנדל"ן.

"כשעסק מנוהל היטב לא מפסידים בשום מצב. אם הוא היה, למשל, מעלה מחירים לפני שלוש שנים - עליית מחירי הפלדה לא היתה מורגשת".

ניסית לעזור לו?

"כן. לפני שנה וחצי הוא פנה אלי וביקש עזרה בשני מישורים - הוא ביקש שאייעץ לחברה במישור הניהולי, ובמישור הכספי הוא ביקש הלוואת גישור. זה התחיל ממיליון שקל, אחר כך קפץ ל-2 מיליון, ובסופו של דבר נתתי לו קרוב ל-40 מיליון שקל, כולל מתנה שנתתי לו ב-2004.

למה הפסקת?

"בשלב מסוים הצטרפתי לישיבת הנהלה, הבנתי שחלק מהכספים משמשים להחזר הלוואות לבנקים. זה היה למורת רוחי, ולכן לפני חודש וחצי הודעתי שאני עוצר את הזרמת הכספים, ומציע לבנקים שנזרים כסף יחד. הבנקים לא רצו בכך, ויצרו משבר. החלטתי שלא אממן יותר את חובות החברה ללא סיוע הבנקים, אבל הם עשו שריר, ולפני שבועיים הכל התנפץ.

"היתה לי אפשרות להניח לחברה להגיע לכונס נכסים, אבל זה היה חבל כי הוא היה מפרק את החברה. לכן הצעתי לבנקים תהליך הקפאה של חודש, כדי למצוא בינתיים משקיע. היו מתעניינים, אבל הבנקים החליטו ללכת בהליך מנוגד".

התנית את הזרמת הכספים בכך שתהפוך לנושה ראשון. מדוע?

"כשאתה מגיע בתור אחד שעושה טובה לכולם, לא יכול להיות שתיפגע".

אתה כועס על אחיך?

"זה עצוב לי, אבל אני לא כועס".

מה חושבת אשתך על הזרמת הכספים?

"אשתי לא מאושרת מזה, אבל אין מה לעשות".

חברה שנוסדה במקרה

חברת רב בריח נוסדה ב-73', די במקרה. אברהם בחרי, צעיר בן 27, עבד באותה עת בחנות מנעולים בשם האחים ביטר בע"מ, בבעלות יחיאל אלטמן, ברחוב אלנבי בתל אביב. יום אחד הוא נקרא לביצוע עבודה בביתה של לקוחה. להפתעתו, ביקשה הלקוחה להתקין ארבעה מנעולים בדלת, אחד בכל צד, כדי למנוע פריצות. בחרי סיפר על האירוע לידידו משה דולב, שעבד באותה עת בחברת אל על, והשניים החליטו לייצר מנעול אחד שיסגור את הדלת מכל הכיוונים.

"אחרי שהרכבנו את הדגם הראשון, באתי אתו לאלטמן והוא אמר לי: "אברמ'לה, איבדתי אותך", נזכר בחרי. "הוא הבין מיד את הפוטנציאל של מה שהיה לי ביד". רשמנו פטנט על ההמצאה, והתחלנו לייצר את המנעולים - בהתחלה בחצר בית, ובהמשך שכרנו בית מלאכה בשטח 14 מטר, ונשענו על קבלני משנה. ככל שעבר הזמן התייעלנו בייצור המוצר ובהתקנתו. משך ההתקנה של מנעול אחד, למשל, התקצר משש שעות לחצי שעה.

"המוצר שלנו תפס חזק מהר מאוד", ממשיך בחרי. "תוך כמה חודשים היינו צריכים להקים סניפים בחיפה, בבאר שבע ובירושלים, חוץ מהסניף שפתחנו בחולון. התחילו לזרום אלינו סכומים עצומים - לא ידענו מאיפה זה בא. לא היינו צנועים במחיר, וקבענו מחירים בשמים. במחיר שדרשנו אפשר היה לקנות אז עשרה מנעולי ירדני, שהיו פופולריים בשוק. אחרי שנהפכנו לעסק שרץ חזק החלטנו להוריד מחירים ב-25%. כדי לא לפגוע בלקוחות שרכשו את המנעולים במחיר מלא, שלחנו 2,000 צ'קים עם מכתב הסבר והחזר כסף".

לדברי בחרי, אז החלה ההתפשטות העולמית. "התחלנו לחלק זכויות הפצה לסוכנים בעולם. רק בשלב מאוחר יותר הבנו שאסור לתת זכות הפצה למי שאינו מיומן בניהול ומכיר את התחום. במקרה אחד הענקנו זיכיון לאדם בארה"ב, וזה לא התאים. כדי לחלץ את הזיכיון הייתי צריך לנסוע לשם עם עורך דין ולייצר הסכמים חדשים".

ב-82' החליטו שתיים מהמשפחות העשירות בישראל - רקנאטי וקרסו, שהחזיקו בשליטה בקבוצת אי.די.בי - להשקיע בחברה המפתיעה. דיסקונט השקעות (דסק"ש) מקבוצת אי.די.בי רכשה שליש מרב בריח תמורת 4 מיליון דולר ולפי שווי של 10 מיליון דולר, לאחר הכסף. ב-90' הונפקה החברה בבורסה לפי שווי של כמעט 30 מיליון דולר.

שנות ה-90 היו טובות לחברה, בין השאר בזכות הפריצה הגדולה בחו"ל וגלי העלייה לישראל, שיצרו תנופת בנייה וביקושים גדולים למנעולי החברה. בשנות השיא שלה, באמצע שנות ה-90, נסחרה מניית רב בריח לפי שווי של יותר מ-140 מיליון דולר.

בפברואר 90' החליט השותף משה דולב לעזוב. "ב-85' היה משבר; דולב החליט לפרוש מהחברה כשכיר ונהפך לבעל מניות", מספר בחרי. "בשלב מסוים הוא רצה להשתחרר גם מהמניות. הוא הציע את המניות לאחרים, ואנחנו מימשנו את זכות הסירוב הראשונה".

צמיחתה המהירה של רב בריח הגיעה עד שוודיה. שם, במטה חברת המנעולים העולמית אסא אבלוי, החליטו להשקיע ברב בריח. ראשי החברה הגיעו לישראל בדצמבר 99' וסגרו את עסקת הרכישה. "תוך כדי המשא ומתן הם אמרו לנו שענף הדלתות והרכב הוא מחוץ לתחום הפעילות שלהם, ולכן הם ירצו למכור אותו. הגשתי הצעה לרכוש מהם את הענף תוך חצי שנה. במאי 2000 רכשתי אותו, תמורת 45 מיליון דולר, והחברה המקורית פוצלה".

חטיבת המנעולים, הנושאת את השם הלועזי מולטילוק, ממשיכה לפעול בישראל תחת הבעלות של אסא אבלוי; חטיבות הדלתות והרכב חזרו לבעלות משפחת בחרי.

פנסיונר בגיל 55

זמן קצר לאחר מכן, ב-2001, כשהוא בן 55, החליט אברהם בחרי לפרוש. את השליטה בחברה הוא העניק במתנה לאחיו אורי, הצעיר ממנו בשש שנים, שמחזיק ב-65% ממניותיה. הוא נותר עם 10% מהמניות.

למה החלטת לפרוש?

"הייתי די שבע. אורי היה המשנה שלי כל השנים, כשקיבלתי את הכסף מהשוודים נתתי לו מתנה יפה, כמה עשרות מיליונים. בכסף הזה הוא קנה ממני את השליטה בחברת הדלתות. שנה לאחר מכן, ב-2002, נתתי לו במתנה את כל העסקים שלי".

ככה מחלקים מיליונים רק לאח אחד?

"הוא הלך אחרי באש ובמים. הקשר שלי עם אורי תמיד היה הדוק, כי עבדנו יחד והתמודדנו יחד עם אתגרים. אני מדבר אתך על 35 שנה. הוא אפילו עבר לגור קרוב אלי. אנחנו משפחה חמה".

יש לך אחים נוספים?

"כן, היינו שלושה אחים וחמש אחיות, ב-84' אחי נהרג בלבנון".

ונתת משהו גם לשאר האחים?

"חילקתי לכל המשפחה".

ואז פרשת?

"כן. הייתי פנסיונר בגיל 55 - יצאתי מרב בריח עם 68 מיליון דולר. יש לי בת (39) ושני בנים (35 ו-32), כל אחד תרם שבע שנים לרב בריח, והם פרשו יחד אתי. הצעתי להם לא למהר להיכנס לעסקים בתקופה הקשה ששררה אז. כשהתעורר העניין של העיר הלבנה בחנו הצעות, וראיתי שהם יכולים להשתלב בכך. זה יצר אצלי תמריץ להשקיע בתחום".

למה לא העברת את השליטה ברב בריח לילדים שלך, שעבדו בחברה באותה העת?

"כשעזבתי את החברה, בתי, שהיתה הגזברית של רב בריח, החליטה לעזוב - והלכה אחרי אהוב לבה לניו יורק. הבן השני, שהיה מנכ"ל רב בריח קנדה, ביקש לעזוב, ואמר לי שלא עזב קודם כי התחשב בי. הבן הצעיר היה אחראי על הפרסום בחברה, ועזב גם הוא באופן טבעי."

מדוע החלטת לעבור דווקא לתחום הנדל"ן?

"המעבר לא היה חד. אני בפנסיה, ביליתי בבית, עשיתי ספורט מוטורי עם ילדי בעולם - ואז עלה העניין של העיר הלבנה. זה לא קרה בן לילה, התחלנו מאחד ועוד אחד".

נהפכת למומחה נדל"ן?

"אני מרגיש שאני ידען, אבל לא כמו המנכ"ל".

העיר הלבנה

חברת בנייני העיר הלבנה הוקמה ב-99', על ידי איציק בן שהם (כיום המנכ"ל) וגיל חכם (כיום מנהל הכספים); שניהם מחזיקים ביחד ב-30% מהחברה, והיתר נמצא בבעלות בחרי. החברה התמחתה ברכישת בניינים, ומכירת חלקם תוך כדי קנייה. ברווח שנוצר מומנה רכישת החלק שנותר בבעלותם.

"זו היתה דרך מצוינת להתקדם, כי למעשה לא היתה להם אפשרות לגייס סכומים גדולים כדי לממן את הרכישות. השיטה עבדה יפה בהרבה אתרים בתל אביב, מה שגרם להם להתמחות בהדרגה בתחום התב"ע (תוכנית בינוי עירונית) עוד לפני שהכירו אותי".

ואיך הם הגיעו אליך?

"לפני שלוש שנים הם רצו לקנות בניין גדול יחסית - קופת חולים כללית ברחוב זמנהוף - וחיפשו משקיע. היה להם משקיע שהביע ספקות ברגע האחרון, והם פחדו שהם מגישים הצעה שלא יוכלו לעמוד בה. אז הם פנו אלי".

איך נוצר הקשר אתך?

"אחד השותפים הוא אח של החבר של בתי. זה קשר חצי משפחתי. הוא סיפר לי על זה, ואמרתי להם שאני מוכן לתת גיבוי; נתתי ערבות בנקאית של 75 אלף דולר. כך נוצרה השותפות הראשונה, והתוודעתי לאופן החשיבה ולצורת העבודה שלהם. לפני שהגשנו את ההצעה בחנו לעומק את הפוטנציאל והסיכויים לשינויים בפרויקט. היה להם אומץ להציע מחיר גבוה יותר מהאחרים".

באיזו מידה אתה מעורב בניהול החברה?

"אני מעורב בבחינת החוזים, בבדיקה שהם נכונים וטובים ובתהליך קבלת ההחלטות. מעבר לכך, הילדים שלי הם דירקטורים בחברה - אחד סמנכ"ל שיווק, השני עוסק במכירות והבת היא דירקטורית; חוץ מזה היא מורה ליוגה, ופתחה עסק קטן לייצור תכשיטים. המשפחה חשובה לי מאוד, בשבילי היא מעל הכל".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ