בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסקופ על רצח הימלר

כמה פשוט לזייף את ההיסטוריה | מי קבור במערת ניקנור | הרומן החשאי של אליעזר בן יהודה עם גיסתו הקטינה

תגובות

הארכיון הלאומי בלונדון ממוקם בבניין שובה עין וידוע באדיבות השירות שהוא מעניק לחוקרים מכל ארץ. תענוג לעבוד שם, להיוועץ בארכיונאים, לשתות איתם תה. גם אמצעי הביטחון מעיקים שם פחות מאלה הנהוגים בארכיון הלאומי בוושינגטון: האמריקאים מתייחסים אל כל חוקר כאל מחבל/גנב עד שיוכיח את ההפך.

השבוע התפרסם סיפור הפוך: מישהו החדיר אל תיקי הארכיון מסמכים שלא היו שם לפני שנת 2000, עד כה התגלו 29 מסמכים כאלה; הם פזורים ב-12 תיקים ופירנסו סקופ גדול. בהסתמך על תיקי הארכיון טען מרטין אלן בספר, כי היינריך הימלר, ראש האס-אס הנאצי, לא התאבד כפי שסברו עד כה, כי אם נרצח בפקודתו של צ'רצ'יל - כדי להסתיר את ניסיונות הבריטים להגיע להסכם שלום עם הימלר.

לא היה זה הסקופ הראשון של אלן: בספרו הקודם טען כי גילה מכתב בחתימת ידו של הדוכס מווינדזור, דודה של המלכה אליזבת, ועולה ממנו שהדוכס היה מרגל בשירות הנאצים. התעורר חשד שהמסמך מזויף, אבל לא היה קל להוכיח זאת, כי אלן טען שקיבל את המסמך מאביו. הוא פירסם סקופים נוספים, כמה מספריו זכו לשבחים.

חוקרים מתחרים, שלא אהבו את הסקופ על רצח הימלר, הלכו אל התיקים שראה אלן וגילו כי במסמכים שציטט, ונכתבו לכאורה ב-1945, נעשה שימוש במדפסת שהומצאה רק בשנות השבעים. המשטרה חקרה והגיעה למסקנה: המסמכים מזויפים. אלן השיב כצפוי שלא הוא הזייפן: להפך, טען, הוא הקורבן. השלטונות החליטו להניח לו; מחמת בריאותו הרופפת, הסבירו. מנהלי הארכיון אינם יודעים את נפשם מרוב מבוכה. אין צורך בשמחה לאיד: זה יכול לקרות לכל אחד, באמת.

פנתיאון שנשכח

בתחילת 1933 החליטה עיריית אודסה לסגור את בית הקברות היהודי הישן ולהקים עליו כמה מבנים חדשים. בין הקבורים שם היה יהודה לייב פינסקר, רופא ואחד מאבות הציונות המדינית. רופא יהודי אחר, פנחס פלדמן, הצליח להציל את עצמותיו של פינסקר: הוא נסע לארץ ישראל והוביל את העצמות במטענו.

מנחם אוסישקין, נשיא הקרן הקיימת והוועד הפועל הציוני, הכיר את פינסקר מאודסה; הוא קיבל מראש הודעה סודית על המטען היקר וגם איתר מקום הולם לקבורתו: מערה על הר הצופים אשר יוחסה למשפחת ניקנור מאלכסנדריה, שתרמה את אחד משערי בית המקדש שבנה הורדוס.

הבחירה לא היתה מקרית, כותב יאיר שפירא במאמר המתפרסם ב"ספר טדי קולק" שהוציאה החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. אוסישקין קיווה ליצור על הר הצופים פנתיאון לאומי; קודם לכן דנה ההנהלה הציונית באפשרות להעביר לשם את עצמותיו של תיאודור הרצל. "מערת ניקנור" אמורה היתה לסמל את הקשר בין הפרק האחרון של הלאומיות היהודית בארץ ישראל לבין ההתחדשות הציונית. אוסישקין הציע לקבור לצד פינסקר "אנשי שם יהודים", כהרצל, אך נראה שהתכוון בעיקר לעצמו.

הוא מת ב-1941 והניח הוראות מדויקות: גופתו תונח בארון מתכת וזה יוצב לצד ארון העופרת שהכיל את עצמותיו של פינסקר. אך בארון מתכת אין המת יכול "להיאסף אל עמיו", נשמתו אינה יכולה לצאת לשמים ומערת ניקנור גם לא נחשבה בית קברות. הועלתה אפשרות לקבור אותו בהר הזיתים ולהעבירו אחר כך לצדו של פינסקר, אך לבסוף הוחלט, בניגוד לרצונו האחרון - לקבור אותו בארון עץ ולטמון אותו ברצפת המערה.

בכך לא הסתיימה הפרשה. בין הארון לבין רצפת המערה הפרידו רק 15 סנטימטר ובהגיע המועד להקים את המצבה התעורר חשש שהרצפה תקרוס. ושוב היה צורך בהתערבות הרבנות, שגם הפעם הציבה תנאי: היא תרשה להוריד את הארון עמוק יותר בתנאי שיקדחו בו 12 נקבים, כדי שנשמת המנוח תוכל בכל זאת לנסוק השמימה.

מערת ניקנור נכללה בינתיים בשטח האוניברסיטה העברית. נשיאה, יהודה לייב מאגנס, לא התלהב מהקמת הפנתיאון, אף שאוסישקין הציע שגם הוא, מאגנס, ייקבר בה. האוניברסיטה החליטה שאין היא רוצה עוד מתים בשטחה והמערה נשכחה. כיום היא מוקפת גן בוטני, יותר זבובים יודעים היכן היא מאשר מבקרים.

אהבות אב"י

בספטמבר 1891 מתה בירושלים אשה בת 37 ואנשי החברה קדישא סירבו לקבור אותה; לכל היותר יסכימו לטמון אותה מחוץ לגדר, הודיעו לבעלה. שמה היה דבורה בן יהודה; בעלה, "מחיה הלשון העברית", חדל להיות דתי והחרדים בירושלים שנאו אותו. נראה כי רק את החברה קדישא של הספרדים הם שנאו יותר, כי כשפנה אליעזר בן יהודה אל הספרדים וביקש לקבור את אשתו - הסכימו האשכנזים לעשות זאת.

הסיפור הזה מופיע בביוגרפיה חדשה, מרתקת לקריאה, שכתב יוסף לנג ("דבר עברית!" בהוצאת יד בן צבי). בן יהודה אינו מצטייר מהספר כ"יהודי מבדח" כפי שכתב ירון לונדון אלא כאיש ריב נרגן, רודני ובסך הכל בלתי נסבל למדי.

לנג אינו מסתפק בשחזור מפעלו הלשוני והתרבותי של אב"י כי אם גם מיטיב לתאר את מלחמות התרבות שהסעירו אז את ירושלים והעולם היהודי כולו. בן יהודה נמנה עם אבות היהדות החילונית, כפי שאומרים היום. משפחת בן יהודה הרבתה לתעד את עצמה; בהסתמך על מכתבים אישיים לנג משחזר גם את האינטימיות של הטרגדיות בחייו של בן יהודה.

הוא היה חולה בשחפת וכנראה הדביק את אשתו. כעבור חודשים אחדים מתו גם שלושה מילדיו. עיתונו "האור" דיווח ביובש: "בגלל אבלות העורך על שלושה ילדים שמתו במשך עשרה ימים לא יצא 'האור' זה שני שבועות".

אך בעוד אשתו שוכבת על ערש דווי כבר תיכנן בן יהודה את נישואיו עם אחותה הצעירה, פולה ביילה, לימים חמדה. השניים התאהבו שנים אחדות קודם לכן: הוא היה אז בן 29, היא בת 12. לנג מצטט מכתבי אהבה לוהטים שהחליפו ביניהם, ודומה שהתקשו לחכות עד שדבורה תמות: "הכל אהבתי בך ואהבתי כמו משוגעת", כתבה לו. היא היתה דמות ססגונית, כמוה כאיתמר, בנו של בן יהודה מאשתו הראשונה, עיתונאי הרפתקן ושובר לבבות.



המערה מבפנים. אוסישקין הצטרף


חמדה בן יהודה. אהבה מגיל 12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו