בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני מאמין" שנכתב בצל מוות ידוע מראש

האוטוביוגרפיה של בנזיר בוטו, שראתה אור לאחר הירצחה, מבליטה כיצד מותה גזל מן העולם לא רק דמות ססגונית וייחודית, אלא גם קול של מתינות ופרגמטיזם מוסלמי, שהיה יכול להקרין גם על מדינות אחרות

תגובות

Reconciliation: Islam, Democracy and the West

Benazir Bhutto, HarperCollins, 338 pp., $27.95

בנזיר בוטו נרצחה באסיפת בחירות בראוואלפינדי בדצמבר אשתקד, לאחר שסיימה את כתיבתו של ספר זה. פרק המבוא שלו נכתב לאחר ניסיון ההתנקשות הראשון נגדה, באוקטובר, בעצרת המונים שנערכה עם שובה לפקיסטן לאחר גלות בת שמונה שנים. אז ניצלה ממכונית התופת, אך 179 מתומכיה נהרגו ויותר מ-600 נפצעו. עד היום לא ברור לגמרי מי אחראי לשתי ההתנקשויות הללו, וקשה להתעלם מן האפשרות שגורמים הקרובים לנשיא מושארף היו מעורבים בהן בדרך זו או אחרת; להיסטוריה האלימה של פקיסטן שובל ארוך של רציחות פוליטיות שלא פוענחו עד היום.

כך או כך, יש משהו מצמרר בקריאת הספר הזה, שאמור היה להיות ה"אני מאמין" של בוטו לקראת הבחירות, ונכתב מתוך מודעות ברורה שחייה אכן תלויים על בלימה. התיאור המפורט של ניסיון ההתנקשות הכושל הראשון נקרא כעת, לאחר הירצחה בהתנקשות השנייה, כדו"ח על אירוע ידוע מראש.

הציבור במערב ראה בבוטו דמות מרתקת: אשה מרשימה וכריזמטית שנדמה שהיא בת-בית במידה שווה בפוליטיקה העכורה של פקיסטן כמו גם באוניברסיטאות הרווארד ואוקספורד. בספר קודם העידה על עצמה שהיא בת מזרח ומערב כאחד, ואי-אפשר היה שלא להתרשם מאישיותה הכובשת, מהשכלתה, מרוחב אופקיה האינטלקטואליים ומכושרה הרטורי. בת לשושלת פאודלית מיוחסת ורבת-כוח במחוז סינד, שבעת לימודיה באוקספורד היתה גם נשיאת מועדון הוויכוחים המפורסם של אותה האוניברסיטה, הוא באמת שילוב נדיר ומיוחד במינו.

שני צדדים אלה, כמו גם המתח ביניהם, בלטו באישיותה, אם כי לא תמיד היה ברור שבוטו עצמה מוכנה להודות בו. כיצד אפשר להיות ראש מפלגה הדוגלת בהחזרת הדמוקרטיה לפקיסטן כאשר היא יורשת את הנהגת המפלגה מאביה (ולאחר הירצחה מורישה את ההנהגה לבנה ולבעלה)? כשנבחרה לראשות הממשלה - לראשונה ב-1988 ושוב ב-1993 - היא סימלה לרבים במערב תקווה לפקיסטן מודרנית ודמוקרטית, אך שתי תקופותיה בראשות הממשלה היו כרוכות בפרשיות שחיתות, הקשורות בעיקר בבעלה, ואת הרפורמות שהבטיחה לא הצליחה למעשה לבצע. בייחוד לא עלה בידה לרסן את כוחם של שירותי המודיעין של פקיסטן, שהיו אחראים במידה רבה לעידוד הפונדמנטליזם האיסלאמי הקיצוני במאבקו נגד השלטון הקומוניסטי באפגניסטן; בתקופתה גם גברה מעורבותה הישירה של פקיסטן בעידוד טרור מוסלמי נגד השלטון ההודי בקשמיר.

עם כל זאת, כשבוטו הופיעה שוב לקראת סוף 2008 כמועמדת בבחירות מול הרודן הצבאי פרבז מושראף, היתה זו ארה"ב שסייעה לסלול את דרכה חזרה לארצה, מתוך תקווה כי ניצחונה בבחירות יעניק לפקיסטן ממשלה נבחרת ולגיטימית. עם כל כישלונותיה בעבר היה ברור שבוטו בתור ראש ממשלה עדיפה על שליט צבאי. האופוזיציה ניצחה בבחירות גם לאחר שנרצחה בוטו עצמה, ואין ספק כי לאישיותה, ולמותה הטרגי, היה חלק בניצחון הזה. אם תחזיק הממשלה הנבחרת מעמד או אם תשוב פקיסטן ותידרדר שוב לדיקטטורה צבאית - ימים יגידו. ההיסטוריה של פקיסטן אינה מעודדת מבחינה זו.

מעבר לממד הטרגי בספר הזה, המעיד על אישיות חזקה ונחושה, בעלת קסם רב אך גם לא חסרת יהירות, יש בו עניין אינטלקטואלי באשר להשקפת עולמה. עיקר חלקו השני של הספר מבקש לסתור את טענת "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגון (מרכז שלם, 2003. תירגם דוד בן-נחום), ובוטו מגייסת לעזרתה חוקרים לא מעטים, כפואד עג'מי ואחרים, כדי להצביע על הפשטנות שבתזה של הנטינגטון. כאן רואים את בוגרת אוקספורד והרווארד במיטבה, המשכילה לגייס נימוקים היסטוריים, סוציולוגיים ותיאולוגיים להפרכת תפיסה הרואה את העולם במושגים של קיטוב חד-ממדי.

לטענתה, גישתו של הנטיגטון לאיסלאם מעידה על חוסר הבנה במורכבותה של המורשת האיסלאמית. לדבריה, האיסלאם רחוק מלהיות חד-ממדי ומונוליטי. להיפך, היא רואה בפילוג הפנימי באיסלאם, בייחוד בין שיעים לסונים, את אחת הרעות החולות של המורשת המוסלמית. יתר על כן, תוך הסתמכות על ספרות מחקרית ענפה מביאה בוטו, בפירוט רב, את דבריהם של הוגים מוסלמים רבים המייצגים לדעתה יסודות של פתיחות, פלורליזם וסובלנות באיסלאם; ביניהם בולט מי שהניח את היסודות האינטקלטואליים לפקיסטן המודרנית, מוחמד איקבאל, וגם הוגים כמו מוחמד ארקון ונשיא אינדונזיה לשעבר עבד אל-רחמן ואחיד.

יש חשיבות לניתוח זה של האיסלאם - גם כדי להוציא מידם של הפונדמנטליסטים את המונופול על פרשנות האיסלאם, וגם כדי למנוע היקבעות של סטריאוטיפים אנטי-מוסלמיים במערב. אך הבעיה, שבוטו מודה בה רק לחצאין, היא כי יסודות סובלניים אלה באיסלאם אינם דומיננטיים בשיח הפוליטי וכי אין להם ביטויים מוסדיים חזקים בארצות המוסלמיות, בייחוד לא בעולם הערבי. בוטו צודקת כאשר היא אומרת כי הקתוליות במאה ה-19 היתה אנטי-דמוקרטית, וכי במשך הזמן השתנתה עמדתה של הכנסייה כלפי הדמוקרטיה, אך קשה לראות התפתחויות מוסדיות וארגוניות דומות באיסלאם. הסקירה המקפת של בוטו על התהליכים הפוליטיים בארצות המוסלמיות, מאינדונזיה עד מרוקו, שלה מוקדש פרק מרכזי בספר (פרק ג') אינה בדיוק מעודדת.

עם זאת, לקראת סיום הספר מציעה בוטו כמה צעדים שיש לנקוט כדי להתקדם לקראת מודרניות ודמוקרטיה - ואפשר להניח שלולא נרצחה היתה מבקשת לקדם אותם בפקיסטן, אם כי קשה לדעת באיזו מידה של הצלחה לאור כישלונותיה בעבר. העיקריים שבהם הם פיוס פנימי בין פלגי האיסלאם השונים, תוך ויתור על האלימות המאפיינת כיום יחסי סונים ושיעים בעיראק, פקיסטן ולבנון; יצירת מערך חינוך מודרני, תוך סגירת המדרסות המוסלמיות הקיצוניות, בייחוד בפקיסטן, המחנכות לאלימות ושנאה למי שאינם מוסלמים; גיבושו של מעמד ביניים שיהיה מעוניין בפתיחות ובסובלנות, תוך השתלבות בכלכלה הגלובלית; גיבוש מדיניות שתקדם נשים ותשים קץ למעמדן הנחות (שלפי בוטו מנוגד לעקרונות האיסלאם כפי שהיא מבינה אותו); והקמת קרנות מוסלמיות מהכנסות הנפט של מדינות המפרץ, שיתמכו בחינוך ובפיתוח כלכלי במדינות המוסלמיות העניות יותר. כל אלה הן מטרות ראויות, וחשוב לדעת שיש מדינאים מוסלמים החושבים עליהן ברצינות. האם יש להן סיכוי להתגשם? זו כבר שאלה אחרת.

הקורא הישראלי ימצא עניין בדרך שבה מתארת בוטו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמי שביקשה להיבחר לראש ממשלה במדינה מוסלמית, אין לצפות ממנה שלא תתמוך בפלסטינים. ואולם, היא אומרת בבהירות שעל הפלסטינים להכיר בכך שישראל לא תסכים לשיבת הפליטים - וזאת עדות לא רק למתינותה הפוליטית אלא גם הד לניסיון הפקיסטני, שהרי הקמת פקיסטן היתה כרוכה במהומות דמים ובעקירתם של יותר מעשרה מיליון מוסלמים משטחה של הודו שברחו לפקיסטן. בוטו מודה שבמידה לא קטנה היתה חלוקת הודו מודל לחלוקת ארץ ישראל המנדטורית - משהו שהתעמולה הערבית בוחרת להתעלם ממנו.

לסיכומו של דבר, היעלמותה של בוטו מהנוף הפוליטי גזל מן העולם לא רק דמות ססגונית וייחודית, אלא גם השתיק קול של מתינות ופרגמטיזם, שיכול היה - אולי - להקרין גם על מדינות מוסלמיות אחרות.

ספרו של פרופ' שלמה אבינרי "הרצל" ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר



בוטו בעצרת שבה נרצחה, 27.12.07



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו