בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם תרצו הרי זו אגדה

המדינה, כשהיא רוצה, יודעת להיות גם משוררת. רשמים מטקס חלוקת פרס-ישראל

תגובות

במוצאי יום העצמאות השישים למדינת ישראל הייתי, לראשונה בחיי, בטקס חלוקת פרס-ישראל. הפעם יכולתי לראות מקרוב איך נראה טקס ממלכתי ישראלי חשוב, שבו מנסה המדינה לומר משהו לאנשי הרוח והמדע שבה; שבו היא מנסה לתת כבוד למשהו שאינו קשור בשררה. אמנם, היא מנסה בו-בזמן גם לנכס לעצמה, "לתפארת מדינת ישראל", את הישגי השירה והמדעים, אבל היא מכירה בערך ההישג האישי, ומעלה אותו על נס.

ובכן - אחרי חמש תחנות של בדיקה ביטחונית אתה מקבל תוכנייה עבת כרס ובה תמונות מקבלי הפרסים ונימוקי השופטים (והשנה, ראו זה פלא, גם הסוכנות והתעשיינים קיבלו פרס ישראל על "מפעל חיים", להראות לך שהמדינה, כשהיא רוצה, יודעת להיות גם משוררת). ואז אתה עולה אל אולם המבואה שבצדו פיגומי שיפוצים ובצדו השני כיבוד לבאים: רוגלך לחים וקרואסונים רטובים. ואז אתה נכנס לאולם בנייני האומה ולפניך הבמה המעוצבת לקראת הטקס, וניתן לך עוד להתעמק רגע בסודות העיצוב הישראלי הממלכתי.

ובכן - דבר לא מבחין בין הבמה הזאת לבין, נגיד, אולם כניסה של מלון ירושלמי מוזנח שנועד ליהודי ברונקס הבאים לחגים: לזוכים ולשליטים נבנו דלפקים דמויי עץ, כפריים במקצת, עם קצת שפריץ כהה למראה ישן נושן. וברקע קבעו גומחות מקושטות בזרים של פרחי גרברה ובכל אחת פמוט כסף, לומר לך שאתה בעולם היהודי, ומן התקרה השתלשלו שתי נברשות גדולות: נברשות בדולח כמעט ממש, ונציאניות. אמנם - הימנית היתה עקומה במקצת, ובשמאלית הרכיב החשמלאי כמה נורות מסוג אחר (נורות "חלב" גדולות), כי נגמרו לו הנורות הקטנות המתאימות, ומי שהביט גבוה ראה היטב את החיבור אל חוטי החשמל והצינורות וקופסאות הקלקר ושאר הדברים הנחוצים מעל תקרה של במה גדולה, אבל בכל זאת, נברשות בדולח. ובכך השתדרג המראה והגיע כמעט למעלתו של אולם שמחות עזוב בעפולה או בתלפיות.

על הבמה ישבה תזמורת חתונות קטנה והנעימה את הזמן בנעימות ישראליות שקטות, כנהוג בחדרי קבלה כאלה. ואז עלו המנחים וקראו לזוכים לעלות לבמה, ואחריהם לשרת החינוך ולראש העיר ירושלים ולנשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש ולנשיא המדינה ולראש הממשלה וליושבת ראש הכנסת. אבל כמה מהם לא באו ולא עלו לבמה. חיכו קצת וקראו להם שנית. לא באו. אז ירד המנחה הנמרץ, חיים טופול, לבדוק ולחפש אותם. הוא מצא. אז הם עלו לבמה.

אחרי דיבור קצר ונאום ארוך של שרת החינוך עלה צמד רקדני בלט ורקד ריקוד תמוה ונמרץ על הבמה, קרוב קרבה מסוכנת לחתני הפרס. אבל הריקוד הזה, שסתם היה תמוה, לא היה אלא מבוא למחרוזת של מופעים ששולבו בין הפרסים, וכל אחד מהם היה מפתיע ומכאיב מקודמו. למשל, "ריקוד החלוצים": על רקע סרטון שבו רואים רקדן לבוש בגדי חאקי מפזז על ערמת קש במין גורן שנבנתה בחצר העירייה, רקדו רקדנים לבושי חאקי ונעליים כבדות את המחול הישראלי העממי והאהוב סטפס. או למשל, הנערה ששרה בחנחוני תום נואלים את שיר היונה, וברקע הוקרן סרטון ובו כמה מנופי הארץ האהובים ובתוכם מרחפת בפוטו-מונטאז' זול מין מגזרת נייר בדמות יונה.

ברגע מרגש, אך צפוי, ירד חיים טופול מדוכן המנחים, ניגש לחזית הסולנים ונתן לנו את הנומר הידוע מ"כנר על הגג", "לו הייתי רוטשילד". שיא השיאים ומסמר הערב היה המופע האופראי שחתם את הטקס: שלושה זמרי אופרה לבושי פראק, בידיהם מיקרופון, זינקו לבמה ומאחוריהם הסתדרה בשתי שורות להקה של נשים לבושות בגד-גוף שחור והן אוחזות בידיהן כינורות לבנים(!). כינורות חשמליים כמובן. אין מלים למראה הזה. איזו קומפוזיציה של שחור ולבן! אלא שהנשים, שעמדו בפרופיל חלקי, חשפו היטב את העובדה שזו היתה טעות מצערת מאוד להלבישן בבגד-גוף שחור. מצערת מאוד היתה הטעות. והן ניגנו במרץ כל מיני טרמולי מפחידים ונראו קצת כמו להקת שדים בסרט אימים.

זמרי האופרה שרו בקול רוטט וגרוע מחרוזת משירי הארץ, וניכר היה מאוד שהם אינם מבינים אפילו הברה ממה שהם שרים, לא בגלל המבטא הכבד אלא בגלל התנועות השגויות וההפסקים הלא-נכונים. השיא היה כמובן "חוי כנרת שלי, חוי כנרת שלי", כשהכנרת הקיצונית מימין, השמנה, עם הכינור הלבן, פנתה פתאום אחורנית כי החוט נתפס לה, והזמר מרח את ה"כנרת" בדקה שלמה של טנוריות מייבבת ולהקה של ילדים מתנועות נוער שונות עלו לבמה והצטרפו לספקטאקל. מי שראה את זה ראה הכל. דבר לא יפתיע אותו עוד.

בתוך כל זה היו גם כמה מחשובי המדענים בארץ, סופרת גדולה, משורר גדול, מתרגמת גדולה, במאית גדולה, מי יכול לזכור אותם לאור הכינורות הלבנים?

הרגע המרטיט בטקס היה רגע עלייתו של ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, לבמה. התזמורת הקטנה שעל הבמה ליוותה כל אחד מהמכובדים שעלו לבמה בנעימה, ככה, כדי לשוות לדמותו איזו עליצות או דוק של נוסטלגיה. והנה, ברגע עלייתו של אולמרט לבמה בחרה התזמורת לנגן משהו מיוחד. איני יודע אם התכוונו לכך או שמחרוזת המנגינות הגיעה פתאום ככה במקרה לשיר הזה. ברור היה שיד הגורל התערבה כאן התערבות ארסית במיוחד: ברגע עלייתו של אולמרט לבמה הם ניגנו את "לא אגדה רעי, לא אגדה רעי ולא חלום עובר" מתוך "מול הר סיני".

וכך, מרגע עלייתו של אולמרט לבמה, ניסרו באולם המלים - "לא אגדה, לא אגדה ולא חלום עובר" - וריחפו מעל הבמה והפרס וישראל כולה והצטרפו במעוף למשפטו הנודע של חוזה המדינה "אם תרצו אין זו אגדה" והמשיכו לעופף באורות האולם עד שפתאום הזדהרה מתוכם בשורה מופלאה: הרי המשפט הנודע של הרצל אינו אלא היפוכו של משפט אחר, החשוב ממנו: "אם תרצו, הרי זו אגדה".



צילום: דניאל בר און / גי'ני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו