בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על סגירתם של בוטיק השירה "פואמה" והמפעל של "פולגת" בקרית גת

תגובות

1. סגירת בוטיק השירה הראשון בישראל, "פואמה", 13.3.2008, יום חמישי, 20:30.

2. שירת פולגת, אירוע הזדהות סולידרית של משוררים וארגונים חברתיים עם מפוטרי המפעל של "פולגת" בקרית גת, 22.4.2008, יום שלישי, 16:00, ב' בחול המועד פסח תשס"ח.

הנה שני סיפורים שונים לגמרי שיש להם אנלוגיות מרובות, שכולן קשורות בשירה העברית החדשה שלנו. סיפורים על סגירות, סגירות מצויה ופתיחות נדרשת. מסובך? אפילו לא קצה קצהו של הסיבוך.

"פואמה" הוא בוטיק השירה הראשון בישראל, שנסגר לפני כחודשיים. בשעה שקראתי מעל דפי-בימה זו לבוא אליו ולקנות בו ספרי שירה, כבר הצהירו בעליו באוזני חבריהן המשוררים על כוונתן לסוגרו בשל קשיים כלכליים. רק לי הן שכחו לספר את זה. כלומר, מכרתי לכם ברווז עיתונאי, ואני מיצר על כך.

בתחושה של בעל חוב לקוראיו, הטרחתי עצמי לערב הסגירה של הבוטיק, שהוגדר על ידי מארגניו כערב של יצרים ויצירה ארוטית. בערבו של יום חמישי אחד צפיתי בהשתאות בכינוס הראשון של מועדון המשוררים החברים של בית הקפה הספרותי "הנסיך הקטן" בתל-אביב. מחוזקים במשורר ותיק אחד (אהרן שבתאי) עלו משוררים צעירים ומוכרים זה לזה וקראו בחדווה שירים ארוטיים שלהם ושל אחרים מתוך מטרה לגמור את זה יפה.

אבל זה לא היה כל כך יפה. זה היה דביק. זה היה מאכזב, ורק משורר אחד (מתי שמואלוף) טרח לדבר על החלום שהתרסק (כלומר, סגירת הבוטיק). כל האחרים התעניינו פחות או יותר באופן הביצוע של שיריהם מאשר במאורע העצוב שהתרחש לנגד עיניהם. כששאלתי את שמואלוף מדוע הוא היה היחיד שדיבר על הסגירה הוא אמר לי ש"כולם מדחיקים כי זה קשה להם". לא זו היתה התחושה שקיבלתי מהמשוררים עצמם ולמענם אני מקווה שלפחות בשיריהם הם לא "מדחיקים". בסוף הערב המשמים התקיימה מכירה של כל מלאי ספרי השירה של הבוטיק. המשוררים המשתתפים הזדרזו כנראה להגיע לאותו בית קפה נסיכותי, כדי לחשוב על המהלך השירי הנועז הבא שלהם.

שבועות ספורים לאחר מכן הופיעו אותם המשוררים, כמעט באותו הרכב, מחוזקים שוב במשורר ותיק אחד (אהרן שבתאי), עם אותו מנחה ועם קמצוץ משוררי פריפריה המוכרים אף הם מאותו בית קפה יצירתי, בשעריו של המפעל הסגור והמושבת זה מכבר של פולגת בקרית גת. גם אני הייתי שם ושמעתי את המשוררים קוראים שירת פועלים אדומה לרגלי אוטובוס ממוזג, שהוביל אותם מתל-אביב אל העיר הדרומית. הפעם לא היתה ארוטיקה, אם כי בשלב מסוים החלו כמה מהמשוררים לרקוד, בשכרון חושים מתמיה, לנוכח מה שאמור היה להיות אירוע הזדהות סולידרי עם מפוטרי המפעל, שאני מניח שלא בדיוק יצאו בריקודים כשפוטרו לאחר שנים רבות של עבודה. שוב היתה תחושה קשה באוויר של מועדון חברים סגור, הנודד ממקום למקום, קורא שירה (בינונית בר ובה) ומצפה למחיאות הכפיים של הקהל, שהיה ברובו אותם חברי מועדון.

כמה הערות מצדי למשתתפים בשני האירועים: החולמים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הספרות העברית לא חלמו בקטן. אם כבר וסוף סוף, וכמה נפלא זה יכול היה להיות, והלוואי שזה עוד יקרה: לא בוטיק לשירה בגודל של חנות פיצוחים ממוצעת ולא בין שתי חנויות גדולות של אחת מרשתות הספרים הגדולות ולא בקידום מכירות עצמי של ספרי המועדון (שעדיין רחוקים מלהיות פאר היצירה השירית ברובם הגדול). לאורך חצי-שנת פעילותה של "פואמה" רק משורר אחד העז להעמיד שם את ספרו לערב השקה חגיגי. הוא לא השתייך לחוג המשוררים הנ"ל וזהותו שמורה עמי (בין המנחשים נכונה יוגרל ספר שירה). היכן היו כל אותם משוררים חולמים בהקיץ בכל הזמן הזה? בחנויות ספרים אחרות, ממוזגות ומקובלות יותר למעמדים כאלה, מן הסתם.

ובמה שנוגע למפגן התמיכה-מחאה בקרית גת, שהתקיים במסגרת המכונה על ידי מארגניו כ"גרילה תרבות": לא נושאים שירת מחאה גרילתית מאוטובוס מתל-אביב אל שעריו של מפעל סגור בדרום הארץ. תרבות נמדדת בסמליה, והאוטובוס המפואר, שהמשוררים ירדו מתוכו כדי לקרוא משיריהם מול שערי המפעל הסגור, סימל ניכור למתרחש. וגם לא עושים את זה מתי שנוח, בחופשת הפסח, שבוע לאחר סגירת המפעל הרשמית וחודשים לאחר פיטורי העובדים. אין להתפלא שרק מפוטרים אחדים הטריחו עצמם לבוא, שכן האירוע למעשה כבר לא היה רלוונטי מבחינתם. כמו כן יש להשתדל גם שלא להעתיק את המודלים הכלכליים של בעלי ההון המבוקרים לעצמכם (מי שקרוב לצלחת הוא זה שקורא משיריו וגו').

הנה גילוי מרעיש: לא רק משוררים ממשתתפיה של אנתולוגיה מעמדית אחת הם אלה הכותבים שירי מחאה חברתיים. יש רבים כמותם בכל הארץ, רק שאם לא טורחים ליידע אותם בזמן התראה סביר, הם לא יוכלו להגיע ולהשתתף במהלכים החשובים שאתם מכוננים. סגירות אמנותית לא מתיישבת עם מחאה חברתית, לפי דעתי. ובכל זאת גם כמה חיזוקים חיוביים למארגנים של שני הסיפורים המקבילים האלה: הן הקמת הבוטיק והן התייחסותם החשובה של משוררים לעוולות החברתיות המתרחשות לנגד עינינו מדי יום ביומו הם מעשים חדשים בשדה השירה העברית שלא היו כאן בשנים עברו. יש כאן, במידה מסוימת, מפריצת הגבולות של דור המשוררים החדש. זו בדיוק הדרך. גם שיתוף הפעולה בין כתבי העת הצעירים לשירה שהוביל לאירוע הוא מבורך (ביניהם "הכיוון מזרח", "מעין" ו"דקה"). אלא שעל המשוררים הצעירים להיזהר ממועדוניות יתר, שכן אז הם ייקלעו במהרה למצבם החביב של משוררי ארצנו מהשנים השחונות שעברו, כלומר: חיים בתוך בועה, ללא קוראים.

ואחרון: תוך כדי הקראת שירים חברתיים, שברובם הגדול לא היו קשורים לאירוע בפולגת, ובשעה שחלק מהדוברים השמיעו קריאות מביכות כמו "כל הכבוד לעצמנו", עמד בצדו של האוטובוס המשורר משה יצחקי, שבא מצפון הארץ להביע הזדהות עם המהלך. בה בעת שהמשוררים המשתתפים קפצו כמעט על כל כלי תקשורת אפשרי והתראיינו למכביר על מהלכם החברתי, מוחו של יצחקי קדח שיר. כך, בפשטות וללא אור הזרקורים המעסיק כל כך את המהפכנים מתל-אביב. השיר, "מה נשתנה בשערי פולגת", פורסם אחר כך באתר האינטרנט של אחד המארגנים, המשורר מתי שמואלוף.

חלקו הראשון של השיר ראוי לציטוט ובעיקר רלוונטי:

ואחרי ששרנו בליל אי הסדר: "עבדים היינו", נשאלנו,

מה נשתנה לנו. מה נשתנה שביום השלישי אמרנו

פעמיים כי רע, שם מול שערים סגורים ואולמות ייצור הרובצים כגווייה (צחוק עושות מעמנו המלים: "ייצור,

יצר ויצירה" שפורחות צרורות מול מפעל שעכשיו

הוא בית קברות) ומתחת, שמים מרוקנים מלאים

בחמה, חרון אף וחמה, אדונים ריקים, מלאכי חבלה

וסוגרי שערים, וכנגדם באו מזה ומזה, בזה אחר זה,

משוררים-מקוננים שקרעו שירה, משוררים שתקעו

מלים בשופר הזמן, תרועות ושברים, משוררים שהלמו

בפטישי פלסטיק, מלים על שערי פלדה ומנעולים.

ולא נפלו החומות, ולא נפתחו השערים, ולא באו

היום פועלים שיושבים שלושים, יום כנגד שנה

עמלים שקצם בקיץ זה נחרץ

מי ברעב ומי בצמא

מי בידי אדוני הזמן הזה שבשמים ובארץ

וזמר ועוד זמר הפילו תחינתם: "פתח

לנו, פתח להם שער בעת נעילת שער".

זה שיר קצת פלקטי אבל פלקטים הרי טובים להפגנות, בכל מקום, ומצדם של כל המשוררים באשר הם.



המשורר משה יצחקי (מימין) וחבורת משוררים מול שערי מפעל פולגת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו