בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

37 דרכים לעזוב את אהובתך

תגובות

שדרות אפלות

איוואן בונין. תירגם מרוסית והוסיף הערות: רועי חן. הוצאת ידיעות ספרים, 318 עמ', 88 שקלים

גבר מבוגר מפתה אשה צעירה. לפעמים הוא אציל והיא כפרייה, לפעמים הוא בעל-בית והיא משרתת, אולי היא שחקנית, אולי היא נערה בוהמית אבודה בכרך. כך או כך, הבדלי השנים והמעמד מכריעים את הכף. אחרי הרגע הקצר והמרגש של הפיתוי באה הפרידה. הוא ניצל אותה, ספק מתוך תשוקה צינית, ספק מתוך אשליה רגעית של התאהבות. אולי, בסופו של דבר, לא לגמרי מתוך אשליה. האהבה היתה אהבה, והרגע חלף, והחיים נמשכים, בייסורים של חרטה (לגבר) ואסון (לאשה).

איוואן בונין שב ומספר את הסיפור הזה, בווריאציות הולכות ומתרחבות, על פני 37 הסיפורים של "שדרות אפלות". הספר דומה כמעט לתרגיל צורני חיצוני, כעין תרגילי "אוליפו", והאתגר הוא לשוב ולספר את אותו הסיפור עצמו בדרכים שונות ומשונות - "שלושים ושבע דרכים לעזוב את אהבתך". הספר בוודאי עומד היטב באתגר הצורני: הסיפורים אכן מצליחים ליצור רצף של וריאציות. המוטיב נקבע בסיפור הראשון, הנושא את שם הספר, "שדרות אפלות". הקצין והמשרתת נפגשים לאחר 30 שנה. "הכל חולף, ידידתי (...) האהבה, הנעורים, הכל, הכל. סיפור נדוש, שגרתי". הקצין הזקן שב ונפרד ממנה, ממשיך הלאה לדרכו, מהרהר: "אבל אלוהים, מה היה קורה אילו? לולא הייתי עוזב אותה?". ומכאן ואילך הווריאציות נמשכות: לפעמים הזיכרון הוא דרך עיניהם של איכרים המספרים סיפור מימים עברו ("בלדה"), לפעמים זהו סיפור שמספר גבר לחבריו ("הפונדק על הנהר"), לפעמים נזכרת הנערה עצמה ("סתיו קר") ולפעמים נזנחת נקודת המבט של הזיכרון לטובת ההווה, כאשר המאורע עצמו מתואר במהלך התרחשותו ("סטיופה"). לפעמים האסון קשור למשולש נישואים ("קווקז"), או למשולש אהבה ("הנריך"). לרוב העלילה מתרחשת בין מוסקבה לפרובינציה הרוסית; לעתים היא נודדת לאתרים אקזוטיים כגון ציילון ("מאה רופי"), ספרד ("מקום לינה") ואפילו פלסטינה ("באביב, ביהודה").

"סיפור נדוש, שגרתי...", ובכל זאת יצירת מופת מזהירה, ולא רק בשל ההישג הצורני בבנייה של סדרת הווריאציות. בונין, שזכה בפרס נובל ב-1930, היה בוודאי מרבי האמנים הגדולים של הספרות הרוסית במאה העשרים. הסיפורים משכנעים תמיד, בייחוד בתיאורה של תשוקה מצד גבר מבוגר. הסיפורים גם נוגעים ללב תמיד, בייחוד בתיאור מצוקתה של נערה צעירה. אלו סיפורים מלאי פעילות - בעוד שהקורבן, הסביל, המתואר בקצרה, זוכה למרב אהדתנו. אולי נוגע ללב במיוחד הילד בן השבע. האשה השנייה, ה"יפהפייה" (כשם הסיפור) דחקה את הילד לפינה קטנה בחדר האורחים, היכן שנשאר תמיד, נחבא בעולם משלו, שם "חיבר הברות בלחישה בעת שקרא את אותו ספרון מאויר שנקנה עוד בעת שאמו היתה בחיים".

הילד בן השבע הוא אולי כמו בונין עצמו, בספר הזה: שב ומספר לעצמו סיפור שכבר חלף ועבר. הספר נכתב בצרפת, בשנות השלושים והארבעים, בידי בונין, מהגר רוסי שנולד ב-1870. נקודת המבט האופיינית לספר היא של זיכרון רחוק-רחוק - כעין זה של ילד יתום הנזכר באמו המתה. ברובם המכריע הסיפורים מתרחשים ברוסיה של מפנה המאה. או, אם לדייק, הם מתרחשים לא בעולם הממשי של ההיסטוריה הרוסית, אלא בעולם וירטואלי, "ספרותי". הספרות הרוסית מכירה היטב את הסצינה המכוננת הזאת, של "שדרות אפלות". אחרי שנים ארוכות הגבר מזהה פתאום את קורבנו - זו שהיתה המושא לתשוקת הנעורים האמיתית והנרגשת - המשרתת הצעירה.

זוהי נקודת המוצא לרומן הגדול האחרון של טולסטוי, "התחייה", שיצא לאור ב-1899 וסימן את המהלך הפוליטי המובהק של כתיבתו המאוחרת של טולסטוי. ב"התחייה" עובר הגבר נחליודוב הזדככות מוסרית: הוא מבין את העוול שעולל ומבין גם שהכפרה היחידה על העוול היא בהקדשת חייו לתיקון עולם. הנערה הסתבכה בפלילים, היא מובלת לסיביר; נחליודוב הולך אחריה והופך בפועל למעין אסיר פוליטי. סדרת הווריאציות של בונין, 40 שנים מאוחר יותר היא בין השאר אולי גם סדרה של תשובות לטולסטוי המאוחר: לא, אומר בונין, אין טעם ללכת לסיביר; לא, התשוקה היא טרגית אבל אין לה תקנה בפוליטיקה. הדבר החשוב באמת הוא הרגש והתשוקה: לאלה אין דבר וחצי דבר עם המאורעות החיצוניים של מדינות ומשטרים.

העלילות מתרחשות ברובן ב-1899, ולאחריה בעולם הספרותי של רוסיה ה"סימבוליסטית" שבה החלה הקריירה של בונין. זהו עולם של צעירים ספק-דקדנטים, ספק-מיסטיקונים. מוסקבה היא הבמה שבה הם מציגים לראווה את משחקי נעוריהם: תוגת עולם, רגש ותשוקה, כמיהה אל "נשגב" מעורפל. "יום שני הטהור" מעלה את העולם הזה בגוזמה פארודית. וכך, שני הנאהבים המבלים בין מסעדות מפוארות לבין "התיאטרון האמנותי" החדש של סטניסלבסקי. היא שבה ומתאמנת על הפתיחה לסונטת "אור הירח", קוראת את הופמנסטל ושניצלר, את אנדרייב ואת בריוסוב (ודאי גם את בונין עצמו), שומעת הרצאה של ביילי. היא נתקפת דחף רליגיוזי של רגע והם מבקרים במנזר נובודייביצ'י: "הענפים עטויי הכפור הצטיירו באופן מרהיב על פני האמייל הזהוב של השקיעה ודמו לאלמוגים אפורים. כשומרי סוד היבהבו סביבנו, שלווים ועצובים, אורות עששיות התמיד של האיקונות המפוזרות על הקברים. צעדתי מאחוריה, והבטתי בהתמוגגות על עקבותיה הקטנים..."

האטמוספירה הזאת מגיעה לקיצוניות כמו-פארודית ב"יום שני הטהור", אך היא אופיינית לבונין ולבני דורו. כך אכן חיו וכתבו רבים ברוסיה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, באווירה "סימבוליסטית"-ספרותית, צעירים המשחקים משחק מעושה-משהו.

העולם הזה מוכר לנו, קוראי העברית, דרך גנסין, ואולי כדאי לפעמים לחשוב על גנסין לא רק כבן דורם של ברנר ועגנון, אלא גם כבן דורם של בונין וביילי. כאן, ברוסיה בת זמנו, רכש גנסין את האטמוספירה הסמיכה שלו, העשויה מטאפורות ותוגת עולם. כאן גם נמצאו הצעירים המשחקים, ספק ברצינות, בבקשה הספרותית אחרי ה"נשגב". אמנם, הצעירים של גנסין לא הגיעו מעולם למוסקבה, אבל גם אלה של הספרות הרוסית בת זמנו של גנסין נותרו, לעתים קרובות, נמקים בפרובינציה שלהם: ל"פרובינציאליות" יש שורשים רוסיים עמוקים. כך שאולי לקרוא את גנסין גם כך: כסופר רוסי סימבוליסטי.

ודאי שכדאי לקרוא כך את נבוקוב. בונין הוא ההשראה הקרובה ביותר לנבוקוב בספרות הרוסית, הן באופן שבו הוא משתמש בתיאור ובמטאפורה והן בעיסוקו בתשוקה הגברית. יש לזכור שאין מסורת רוסית של כתיבה על ענייני תשוקות הגוף. הספרות הרוסית נוטה להיות מרומזת מאוד ומנומסת מאוד בעניינים הללו, ובונין הוא, בעיניים רוסיות, שערורייתי ממש בתיאורים המפורשים שלו של גוף האשה העירום ושל התגובות הפיזיולוגיות. את השערורייה הזאת למד נבוקוב מבונין.

העיקר, כמובן, הוא הסגנון. לבונין סגנון ייחודי, שאולי עולה אפילו על סגנונו הרוסי של נבוקוב עצמו. בכתיבתו מתרחש מעין נס: הוא מעמיס, בפירוט מיקרוסקופי, עושר של תיאורים חזותיים. הם נפרשים במשפטים ארוכים ונפתלים, פרוזודיים ומטאפוריים. וכל זה אינו מעכב כלל את המהלך העלילתי הקצבי השואב אליו את הקורא. גם את הנס הזה למד נבוקוב מבונין.

"שדרות אפלות" היה ספרו האחרון של בונין, והוא אמנם קצת פחות לירי בסגנונו בהשוואה לפרוזה המוקדמת. עם זאת, האתגר בתרגומו הוא עצום, ורועי חן ראוי למלוא השבחים על הצלחתו לנסח סגנון פרוזה עברי הולם לזה הרוסי של בונין: תכליתי ופיוטי בעת ובעונה אחת. אפשר לומר שחן קרוב במיוחד לעולם ה"סימבוליסטי" של בונין, שכן ספר הביכורים שלו "סוסי הדיו" (הקיבוץ המאוחד, 2005), עניינו בצעירים המשחקים משחק מעושה של בקשה אחר הנשגב, באטמוספירה סמיכה של "ספרותיות" פרובינציאלית. נותר לקוות לספרים נוספים מפרי עטו, ולתרגומים נוספים של הקלסיקה הרוסית בת המאה העשרים.

ספרה של מאיה ערד (יחד עם רויאל נץ) "מקום הטעם" ראה אור בהוצאת אחוזת בית



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו