בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאנשים יש עדיין רעב לסיפור

"אם לא הייתי מאמינה בחיוניות של הסיפור, לא הייתי לוקחת על עצמי את הפרויקט הזה", אומרת חנה עמית-כוכבי על תרגום סיפורי "אלף לילה ולילה". כשנפלו טילים בחיפה, היא מספרת, שימש לה התרגום מפלט של שפיות בתוך כל השיגעון והמתח

תגובות

בין העיון כבד הראש במאמרים אקדמיים לרפרוף המדכדך בעיתוני הבוקר, הקריאה בתרגומה היפה של חנה עמית-כוכבי ל"לילות ערב - סיפורים נבחרים מאלף לילה ולילה" העניקה לי קורת רוח רבה. את מקומן של הירידה לעומקם של טיעונים והדריכות הביקורתית תפסו ההתמסרות לסיפור וההיסחפות הממכרת אחרי כל פיתוליו, סטיותיו וזיזיו המשונים.

חלק מהסיפורים אמנם עוטים קליפה דידקטית, אבל נדמה שהם מתמידים בעיקשותם למנוע מהקורא לכפות עליהם פרשנות חד-משמעית. הקפיצות הבלתי רציונליות בעלילתם אינן מותירות ברירה אלא להרפות מהניסיונות הטבעיים להיאחז בהסברים סופיים או בהבנה מלאה. על הסיפור החי להישאר נקי מהסברים, כי אין לו הצדקה טובה יותר מהקול האישי של המספר, ששובה את לב שומעיו ומעורר בהם פליאה. יותר מהמסר הגלוי או החבוי של הסיפור, הקול הוא שנחרת בזיכרון המאזינים ומבטיח את מסירתו הלאה.

לערבית, ולזו של "אלף לילה ולילה" בפרט, כושר מיוחד לשמר את לשון הדיבור החיה של המספר: העדר סימני הפיסוק, השימוש התדיר בו' החיבור, שפע הפעלים והציטוטים, הזליגות והפרטים המיותרים כביכול - כל אלה משווים לטקסט את הצורה הכאוטית והמבולבלת שלובשים גם הסיפורים שאנחנו מספרים מדי יום. הזיקה המיוחדת לערבית מלמדת שסיפורי "אלף לילה ולילה" אינם מתמסרים בקלות לא רק להסברים, אלא גם לתרגום. בשל כך עבודתה של המתרגמת ראויה להערכה רבה.

*

ד"ר כוכבי, חיפאית ותיקה, בת 61, היא מתרגמת בעלת ניסיון עשיר ששלחה ידה בעיקר בתרגום מערבית מודרנית, אבל בקיאה גם ברזי הערבית הקלאסית. מאז 1974 היא מפזרת את תרגומיה בין כתבי-עת לאנתולוגיות כדי להביאם לקהל מגוון ככל האפשר. תחת ידה עברו שירים של מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם ומוחמד עלי טהא, מחזות של תאופיק אל-חכים וסיפורים של נגיב מחפוז ורסאן כנפאני.

אחת מעבודות התרגום המושקעות ביותר שהוציאה תחת ידיה עד כה היתה של סדרת מכתבים שהחליפו ביניהם המשוררים הפלסטינים דרוויש ואל-קאסם, שקובצה בספר "בין שני חצאי התפוז" (הוצאת מפרש, 1991). "חשתי אז שהשיחות עם הפלסטינים מרחפות באוויר, ורציתי לתרום משהו למאמץ ההידברות", היא מספרת מה הניע אותה לתרגם את ההתכתבות. חליפת המכתבים קשורה קשר אמיץ למציאות הפוליטית העכשווית, מכיוון ששני המשוררים נוגעים בעצבים הכמוסים של הרגש הלאומי הפצוע של הפלסטינים שנשארו בתחומי מדינת ישראל. למרות זאת הספר, כרבים מהתרגומים לעברית של הספרות וההגות הערבית בת-זמננו, לא זכה לתהודה מספיקה. אולי משום שבכל הנוגע לתרבות הערבית הקהל הישראלי עדיין מבכר את הריחוק של "אלף לילה ולילה", ומעמדו כקלאסיקה עולמית, על פני המפגש עמוס היצרים והקונפליקטים עם דמותה של הזהות הפלסטינית הסמוכה שמייצגים דרוויש ואל-קאסם.

אחרי שדילגה, כסטודנטית וכמרצה, בין החוגים לערבית באוניברסיטאות השונות מצאה כוכבי את מקומה באוניברסיטת בר-אילן, שם היא שותפה פעילה בעיצוב של מסלול לימודים מיוחד לתארים מתקדמים בתרגום. למחלקה לתרגום ולחקר התרגום מגיעים סטודנטים המתמחים בשפות שונות (עברית, ערבית, אנגלית, רוסית, צרפתית), שרוכשים כלים תיאורטיים ומעשיים הנחוצים לא רק למי שמבקש לעסוק בתרגום ספרותי, אלא גם למתעניינים בתרגום מסחרי או בתרגום בעל-פה. "הזרימה בין התיאוריה לקשר עם חיי המעשה משרה אווירה פתוחה יותר מזו שמכתיבה הפורמליות האקדמית. ריבוי השפות ותחומי העניין במחלקה יוצר סביבה נעימה שמאפשרת דיאלוג פורה", אומרת כוכבי.

לתרגום "אלף לילה ולילה" נרתמה בעקבות ידידות שנרקמה בינה לבין עמית רוטברד, המו"ל של הוצאת בבל, בתור למכונת הצילום באוניברסיטה. רוטברד הגתה ביוזמה לפרסם את הספר זמן-מה קודם לכן. "זו היתה יוזמה יפה מצדה ועבדנו בשיתוף פעולה מצוין", מספרת כוכבי. "ההוצאה נהגה עמי בסבלנות מופתית בכל הקשור ללוחות הזמנים וההגהות".

*

כמה זמן עבדת על התרגום?

"על חלק א' עבדתי שלוש שנים, אם כי לא באופן רצוף. העבודה דרשה השקעה גדולה - בחירת הסיפורים המתאימים, ביסוס היכרות אינטימית עם היצירה ולמידת הרקע שלה, שכללה גם קריאה נרחבת בספרות המחקר. כשהציעו לי לקחת על עצמי את התרגום הייתי צריכה לחשוב כמה חודשים, משום שידעתי שעבודה כזאת תהיה תובענית מבחינת הזמן והמאמץ. זו אחריות ספרותית כבדה, בהתחשב בקסם הרב ששורה על היצירה ובקיומו של התרגום האהוב והיפה של יואל יוסף ריבלין".

הרבה מהקסם הזה טמון בלשון המיוחדת של "אלף לילה ולילה", שמעבירה תחושה חיה של האזנה למספר סיפורים. כיצד הצלחת להעביר את התחושה הזאת?

"בשביל לענות על שאלה כזאת צריך להתבונן מבחוץ, ואני הייתי שקועה כל כך במלאכה שאין לי פרספקטיבה מספיקה. אני רואה את היצירה כמקשה אחת, ולכן רק עכשיו, כשהתרגום הושלם, אני יכולה לבחון אותו מקרוב. ראיית היצירה המתורגמת כדבר שלם חייבה אותי לשמור על עקביות ולהקפיד על אחדות בפתרונות כדי להיות נאמנה לקוהרנטיות של המקור. הטקסט הוא מארג צפוף של שתי וערב, ולא רציתי להשאיר בו חורים.

"אתן לך דוגמה: הפועל הערבי טרבב מתמצת את החוויה הרגשית של האזנה לסיפור, אבל אין לו אקוויוולנט בעברית. כדי להעביר את דקויות המשמעות שלו הגיתי בשבילו את הפורמולה 'ההנאה מיפי המלים והצלילים', שמשקפת גם את ההנאה האישית שלי מהסיפורים, וכך תירגמתי את הפועל הזה לכל אורך הסיפורים. אולם עם ההקפדה והנאמנות לעקרונות האלה גיליתי שהעברית בעצמה נותנת דברים מפתיעים ומעניינים".

מה למשל? מהיכן שאבת את הלשון הסיפורית?

"יורם מירון, חבר יקר שמת בשנה שעברה והתרגום מוקדש לו, הגיש לי עזרה נדיבה. הוא עסק שנים ארוכות בתרגום ובעיבוד של מעשיות וסיפורים עממיים ששמע ממספרים ערבים. היתה לו אוזן טובה לסיפור החי ולכן החשבתי את דעתו. הספקתי לקרוא לו טיוטה ראשונה שמצאה חן בעיניו, ואני בטוחה שהוא היה אוהב את הספר. חוץ מזה, אני חובבת אגדות וסיפורי עם מילדותי. במשפחה שלי קראו בקול המון, זו משפחה של מספרי סיפורים בעלי כישרון טבעי. בשביל בני משפחתי הסיפור היה לא רק הנאה לשעות הפנאי, אלא גם דרך להתמודד עם הכאבים האישיים ולהקל עליהם.

"סבתא שלי, למשל, היתה שתקנית, אבל ידעה לספר כשרצתה. ההאזנה לקולה המגולל סיפור היא חוויית ילדות שנעים לחזור אליה. היא לא סיפרה אגדות, אלא דיברה על קורות חייה ברגש נוסטלגי חזק ובחוש ביקורתי חריף. היא היתה אשה חכמה, שגדלה בבית אמיד ברוסיה, ואחרי שעלתה לארץ מתוך אמונה אידיאולוגית נחרדה מהיחס לנשים בקיבוץ. הכריחו אותן לבשל עדשים לגברים בשמש הקופחת, והיא הרי היתה רגילה שהמשרתות בישלו ולא ידעה לבשל בעצמה".

אבל בעצם גם הסיפורים ב"אלף לילה ולילה" הם חווייתיים לרוב. המספר דואג להטביע בהם את חותמו האישי, ולרוב הם אינם מעשיות מסורתיות עם מוסר השכל מפורש.

"אני באמת זוכרת שבצעירותי, כשקראתי את הסיפורים בערבית, לא הבנתי למה מסבכים אותי במבוכים מפותלים. עכשיו אני מכירה בערך של הסגנון הזה כביטוי לדחף הלא-מודע לספר, גם אם באופן שבור או מפוזר. התרגלתי להקשיב לאנשים שמספרים לי את סיפור חייהם. רק לאחרונה מסרתי את שואב האבק שלי לתיקון בחנות, והמוכרת התחילה לגולל לפני את סיפור חייה. אחר כך התוודתה שהפנים שלי הניחו לה לפתוח את הלב".

בין שפת העיתונות הקצרנית והשבלונית, שמשפיעה מאוד על הדיבור היום-יומי, לשפה המתוחכמת והמודעת לעצמה של הרומן, מה מקומה של הלשון הארכנית והפתלתלה של הסיפור המדובר בזמן הזה? האם היא לא הולכת ונעלמת?

"אני חושבת שלאנשים יש עדיין רעב לסיפור. לספר הזה יש סיכוי להצליח כי אנשים זקוקים לפנטזיה ולקסם שהיא משרה. תסתכל על ההמולה סביב הארי פוטר. יש חסך גדול בחיי הדמיון, שרק הסיפור יכול למלא באמצעות האיזון שהוא בונה בין עולם הרגשות לעולם השכלי. אם לא הייתי מאמינה בחיוניות הסיפור, לא הייתי לוקחת על עצמי את הפרויקט הזה".

גם ב"אלף לילה ולילה" נדמה שהסיפור הוא בעל חשיבות קיומית: לעתים קרובות הוא מציל את חיי המספר או מתואר כרגע של חסד, גם מצד המספר וגם מצד המאזין. מה עומד מאחורי החשיבות המיוחסת לסיפור?

"בעיני זה משל על הכוח האדיר של המלה והמוסיקה שלה. לאחרונה שבתי למוסיקה: אני שרה במקהלה וזה ממלא אותי שמחה לגלות את הקול. מובן שבמוסיקה נדרשים גם אימון ומיומנות, אבל יש בה איכות מאגית מרפאת, שכחה עצמית ובעקבותיה חזרה לעצמי ממקום אחר. אני מאמינה בכוח המאגי של המלה, אם להשתמש בביטוי של רומן יעקובסון.

"כשאני מנסה להמחיש לסטודנטים שלי את משמעות הביטוי הזה, אני מסבירה להם שהכוח של המלה לא מתמצה בבריאה שבאה בעקבות 'ויהי אור'. הוא בא לביטוי גם בברכת בוקר טוב או כשהם מקללים מישהו. גם אני כמתרגמת חשה בעוצמה של המלה - וזה עושה אותי מאושרת. התרגום כרוך בעמל מפרך כבניית פירמידה, מתסכל לעתים ומלווה בחששות, אבל מציאת פתרון מוצלח מולידה חדוות יצירה גדולה. כשמצאתי את הצליליות הנכונה והחרוז הנכון לפורמולת הסיום שחוזרת בסוף כל סיפור, היה לי רגע מאושר כזה".

לפי קו המחשבה הזה, דמותה של שהרזאד מצטיירת כהתגלמות המושלמת של המספר: אשה בעלת זיכרון פנומנלי ויכולת מילולית מופלאה, הטווה רשת בין כל הסיפורים. האם הטקסט מצדיק ראייה כזאת, או ששהרזאד אינה אלא תחבולה ספרותית?

"במפגש הראשון שלי עם הספר, בתור ילדה, קיבלתי את סיפור המסגרת כמו שהוא, ולא מצאתי סיבה לשנות את דעתי מאז. הסיפור של שהרזאד מאוד דומיננטי וחוטים רבים נמשכים אליו מהסיפורים הפנימיים. סיום הספר מוכיח שהתפתחה בהיחבא איזו דינמיקה בשעה שהמלך האזין לסיפוריה, שכן הוא חונן אותה ממוות ומתאהב בה, בעוד שהיא הספיקה ללדת לו שלושה ילדים בזמן הזה".

גם בך אחזה האיכות המכשפת של הסיפור בשעת העבודה?

"קצב הזמן ביצירה שונה מהקצב שאנחנו רגילים אליו, והיה לי נעים לחיות בתוך המרחק הזה בזמן. קרה הרבה שנסחפתי אחרי הריאליה והתיאורים המפורטים של הארמונות, הגנים והחפצים. הוקסמתי מהאפשרות שהסיפור פותח לפני אנשים ממעמדות שונים, החליף והדייג למשל, לעמוד כשווים. כל אחד יכול לספר, לדבר שיר. ריבוי הקולות המספרים, שמצטטים עוד קולות אחרים שנשמרו בזיכרונם, וגם חילופי הדוברים התכופים, מלמדים על יסוד דמוקרטי, פתוח מאוד. היו ימים שנשארתי לעבוד מעבר לשעות הקצובות מרוב מתח וציפייה לראות מה יעלה בגורלו של סינדבאד. הדמויות בספר הן מספרות בחסד עליון".

אם ככה, הסיפורים עשו את שלהם, כי עלילות סינדבאד מאוד תבניתיות: ברגע שקולטים את הדפוס, אמור להתרופף המתח. אלא אם כן, בדומה למה שקורה תמיד לסינדבאד ודוחף אותו לצאת לים שוב, מרוב התענגות על הסיפור שוכחים את ההיסטוריה והסבל, כאילו מתחילים רעננים כל פעם מחדש.

"יש משהו מבריא בהרפיה שנושא עמו המגע עם הסיפור. כשנפלו כאן (בחיפה, ד"ב) טילים במלחמה (מלחמת לבנון השנייה, ד"ב) העבודה על הספר היתה מפלט של שפיות בתוך השיגעון והמתח הבלתי-נסבל. בדיוק אז תירגמתי סיפור ובו מלחמה קשה בין עפרית (סוג של שד, ד"ב) לנסיכה-מכשפה שיורקים זה על זה ומאיימים להחריב את הארמון על כל יושביו. בסופו של דבר הנסיכה גוברת עליו, אבל על סף המוות עולה בידו לשחרר זיק של אש ולהרוג אותה, כך ששניהם גומרים כשני גלים של אפר זה לצד זה. התיאור הזה היה קרוב למציאות הטילים באופן מצמרר. בכלל, הקשו עלי האכזריות בסיפורים ושרירותיות הסבל בהם. כמה שהספר עשיר בתיאורים נהדרים, כך הוא עתיר גם בעריצות אלימה ובייסורים. כשנכנסתי לסיפורים כאלה היה לי קשה להיות שם".

אבל אם מספרים על חיי אנוש אין מנוס מלספר גם על סבל.

"כמובן, בלי סבל אין סיפור. זה מזכיר לי קטע מהספר של מחמוד דרוויש 'דאכברה ללנסיאן' (זיכרון לשכחה), שנכתב ב-1982 בביירות. דרוויש משקיף מחלונו על הנמל ושומע את ההפצצות הישראליות בקרבתו. כדי להסיח דעתו מהחרדה ומהסבל הוא בוחש בקפה בריכוז מוחלט, מתעקש לשמור על שגרת הבוקר שלו. הוא לא יכול אלא לשתות את הקפה כדי לחוות תחושה כלשהי של ניצחון. אני מוקירה את האצילות של דרוויש ואוהבת לתרגם שירים שלו. מעניינים ומאתגרים בזכות עצמם, התרגומים משירה ערבית מודרנית היו גם הכנה טובה לקראת המוסיקליות ושעשועי הצלילים של 'אלף לילה ולילה': קודם אני שואלת את השיר מה הוא רוצה ממני ואז מנגנת אותו בעברית. אני מעדיפה לשמוע את השירים מוקראים בקול, בדרך כלל לא בקולי, כדי לשמוע איך הם יושבים בפה של מישהו אחר".

ומתי צפוי כרך ב'?

"כרגע אני לוקחת הפסקה קצרה ואחריה אגש לעבודה: בחירת הסיפורים וההתמודדות עם הטקסט. צפוי שיידרש לשם כך זמן דומה לזה שנדרש לעבודה על כרך א', כלומר עוד כמה שנים".



חנה עמית-כוכבי


"סיפורו של חייט". איור מתוך "הספר על אלף לילה ולילה" (סר ריצ'רד פרנסיס ברטון, 1888)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו