בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיטש שדרכו מתמרק המצפון

היו פה פעם ערבים אליטיסטים שידעו לדבר צרפתית, הגיעו לכאן יהודים עם ערמומיות אירופית אשר עשקו מהם את אדמתם, את חייהם. בואו נעשה מזה שייקספיר

תגובות

אחוזת דג'אני, מאת אלון חילו, הוצאת ידיעות ספרים, 2008

אין שפה לכיבוש. לא שפתם של תינוקות מייללים, לא שפתן של אלמנות בוכיות, לא תוכחתו הנוגעת ללב של השמאל, או ההתלהמות הלאומנית של הימין, לא שפת השכל הישר והפיקחון המציאותי, לא ההזיה והחלום. הכל נהפך לרטוריקה עזה, אמנות שעיקרה מי מדבר על זה בצורה יותר משכנעת, מי כותב את זה בכשרון רב יותר, מי הוגה רעיון מקורי, מי מפתיע את הקורא ומעורר אצלו תחושות של הזדהות או הסתייגות, זעם או הבנה, צחוק ובכי. פסוודו אינטלקטואלים שתופשים את המצב כעילה לקיומם הרוחני, כמה שממשמע את הקיום הזה, כזה שמחיש אותו.

מה שאינו מטריד בספרו של אלון חילו מתגלה כיפה. השפה המשוחזרת של סוף המאה ה-19, השחזור של התקופה באמצעות השפה, ניחוח הזמן ההוא כולו עולה באפו של הקורא. ולצד התמימות הזאת קיימת התבוננות פארודית, מצחיקה ממש, דרך עיניו של בן הזמן הזה, לא הזמן ההוא, זמן המיוצג בסיפור בעיקר באמצעות נוכחותם הצורבת של מגדלי עזריאלי המוטלים על הריסותיה של אחוזת דג'אני הגדולה.

אבל חלקים אחרים, שקיימים מחוץ ליצירה עצמה, שקיימים בפוליטיקה שלה, במיקומה בזמן התרבותי שלנו, חלקים שנוגעים בשאלת ה"איך" לעומת ה"מה", חלקים אלו נגועים בבוסריות של שכל ממוצע המלווה יד ביד עם התעסקות גדולה ב"איך" (כלומר היענות מוחלטת למאווייו האסתטיים של הקורא המשוער) תוך כדי ויתור או התעלמות מלאה מה"מה", או ה"לשם מה" (נאמר, נזיפה בקורא וניסיון לברוא אצלו דרך הסתכלות חדשה). העניין הזה מוליד יצירה שתיחשב לכל היותר כקיטש טוב, קיטש שממנו העין מתלחלחת והשפתיים נמתחות, קיטש שדרכו מתמרק המצפון.

אותו קורא משוער, כלומר כולנו, לועס אבטיח קר על שפת הים בזמן שדרומה ממנו, מרחק שעה נסיעה, נמצאת עיר שלמה, המאוכלסת בלמעלה ממיליון בני אדם, תחת מצור. אותו קורא, כלומר כולנו, משמין מנחת נוכח פעולותיו הכוחניות של משטר אכזרי. אלא שזאת אכזריות של לובשי ארמאני, נוסעי וולוו ויושבי כנסים, אלא שזו אכזריות של אוכלי בשר אשר נוגסים בנתחים המופשרים, הרחק ממקום מותה של החיה ובלי שראו אותה מדממת, כאילו לא הרגוה כלל. הקורא הזה כלל אינו מוכח, הקורא הזה אינו מואשם בכלום. המצב האפי, תמיד מצב סמלי, מוגש לו כשעשוע, כבידור בין חופשה בטורקיה לשליחות בווינה. כמו היה אל, כמו היינו כולנו שוכניו המשועממים של האולימפוס ובאו בני אנוש לצחק לפנינו, להפיג את השיעמום.

כתיבה פוליטית שאינה מצונזרת, שאינה מושיבה את הסופרים בבתי משפט על דוכן הנאשמים, כמוהה כשירת חצר. אם היא מתאפשרת, אם היא מתקיימת באין מפריע, הרי היא נציגתו החשובה, ההכרחית, של השלטון. חילו עוסק בכך אך לא ברור אם ירד לעומק שורשו של הפרדוקס הזה. ספרו, מכל מקום, אינו כתוב בדיו אדומה, אותה דיו שהשתמשו בה הכותבים במזרח גרמניה כשרצו להעביר את האמת על מצבם אל המערב. ספרו כתוב בדיו כחולה הנפוצה בכל החנויות. לפנינו בסך הכל מטאפורה נוספת, אפילו היא כתובה בכשרון, למצבנו הקיומי.

גם אם נשחק את המשחק הספרותי הזה, שבו הכלל הקובע הוא שהיצירה עומדת בפני עצמה, הרי לא נוכל להתעלם לחלוטין מנוכחותו של המחבר, מקיומו. מישהו לחץ על מקלדת, עשה תחקיר, קרא ספרים, ליקט רעיונות שהגה, מישהו ניסה לברוא עולם, ליצור דמויות. אלון חילו הוא מחבר שאינו מסתתר מאחורי דמויות אלא מעבר לפרגוד ומפני דמויותיו שלו. הריחוק ביניהם הוא בלתי נתפש. הדמויות הקיימות נעדרות עומק, התימות המרכזיות ישנות וריקות, העלילה מודבקת משברי היסטוריה, גיאיות של בדיון ואלוזיה רחבה להמלט של שייקספיר אבל ללא התחכום המתבקש בהתמודדות עם המחזה הזה. כמו אומר לנו חילו, קראתי את המלט וזה כל מה שהצלחתי לחלץ משם, חיקוי נעדר פראפרזה. אפילו השפה המשוחזרת, המימטית, אינה אלא כיסוי מבדר למשהו שלא ניתן להיאמר, שלא יכול להיאמר על ידי הסופר הזה. השפה היא שפתו של אגרונום יהודי הבא מאירופה לכבוש את הארץ, השפה היא שפתו של ילד ערבי, שפת אלף לילה ולילה, אך לעולם לא שפתו של חילו עצמו.

כך נהפך ה"איך" להיות גם ה"מה". השאלה כעת היא לא מה אנו יכולים להבין מזה, מה מתבשל אצלנו הקוראים במשך הקריאה, מה נותר, משוקע בנו, אחריה. השאלה היא איך מתארים את זה. זהו בדיוק המקום בו נהפכת המטאפורה גלויה עד כדי פיהוק ומאוסה עד כדי רקיקה. לכמה עוד מטאפורות נזכה עד שיפנימו כולם את השקר הגס של הציונות, האם אין כאן ביזוי של האמצעי הספרותי היקר הזה, האם אין כאן הרס שלו? ומן העבר האחר, האם אפשר כל-כך בקלות, כל פעם מחדש, לקפל את הכיבוש, הגירוש וההרג אל תוך מטאפורה, יפה ומקורית ככל שתהיה?

באחוזת דג'אני אין גמגום של מחבר, אין מבוכה. התענוג האסתטי עולה על כל ציווי הבוקע מן הלב, המצפון. באחוזת דג'אני הנחרצות כל כך גבוהה, תכליתית, עניינית. וכל כך בשל הריחוק הגדול, ניכור ממש, בין הסופר למצבו הקיומי, מצב אשר נתפש בעיניו כמיתוס לכל דבר. היו פה פעם ערבים אליטיסטים שידעו לדבר צרפתית, הגיעו לכאן יהודים עם ערמומיות אירופית אשר עשקו מהם את אדמתם, את חייהם. אבל זו כבר היסטוריה רחוקה, אפשר לקלס, אפשר להתבדח, בואו נעשה מזה שייקספיר. הנה, אתה צלח תהיה הגיבור הראשי המלט, אתם סלם וסלים תהיו רוזנקרנץ וגילדרשטיין, את עפיפה תהיי מלכה ואתה מר קאלווריסקי תהיה האיש הרע בתוך כל הסיפור הזה.

לכאורה אפשר לחשוב שחילו כתב ספר אמיץ על השורשים של מה שעתיד ליהפך ולהיות אובססיה חסרת מעצורים ליהודים ואסון לאומי בשביל הערבים. כך נישלנו אותם מאדמתם, כך בזזנו והקמנו קולוניות, כך גירשנו. אבל למעשה לפנינו סיפור מבוהל ומפוחד מאין כמוהו מפני שלכל אורכו הוא אינו פוסק מלהזכיר לנו שזהו אך סיפור, הימלטות של כמה רגעים, אסקפיזם חינני. תכונה זו לעצמה אינה רעה אלא שלפנינו אסקפיזם אשר בו אולי חושף היוצר איזו אמת, גם אם ידועה כבר, על הפוליטיקה האכזרית של המקום שאנו חיים בו, אבל האמת הזאת נצבעת בשקר המצוי בין מציאות לפיקציה, בין ריאליזם נוקב, קיומי לבני אדם מסוימים, יומיומי, לבין סיפור מיתי מרוחק, מנוכר. ספרו של חילו, על כן, נהפך, ממילא, לגל שקט שקט בקול תרועתו של הכיבוש הנורא. הרי אם תצונזר היצירה איש לא יקרא אותה ואם תתפרסם אזי כבר אינה מהפכנית, כי קבלה את הסכמת השררה וממילא את תמיכתה. כי מה שאינו יפה מתגלה כמטריד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו