בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך להצליח בעיתונות

מה ההצדקה לפרסם תרגום חדש של מופסאן, שנמצא בו פנינים כגון "הוא טבל את הנוצה בכסת"?

תגובות

בל אמי, מאת גי דה מופסאן, תירגמה מצרפתית דורית דליות-רובינוביץ', הוצאת ידיעות ספרים, ספרי חמד, 2008, 381 עמודים

גי דה מופסאן (1850-1893) ידוע כאמן הסיפור הקצר, אך הוא כתב גם חצי תריסר רומאנים, שהמפורסם שבהם הוא "בל אמי". זה סיפורו של ז'ורז' דורואה, צעיר יפה תואר המצליח בחוצפה ובמזל להעפיל במעלות העיתונות והחברה הצרפתית כשהוא נעזר בנשים שונות הנשבות בקסמו. מאז פרסומו בשנת 1885 התחבב הספר על הקוראים, וזכה לעיבודים שונים. פירוש הכינוי "בל אמי" הוא "ידיד נאה", או אם תרצו "בחור חמד", והוא ניתן לגיבור הספר על ידי ילדה, בתה של אחת מאהובותיו, ואומץ עד מהרה על ידי כל מכריו. מופסאן, שכמו גיבורו כבש את פאריס ונשותיה בסערה, הזדהה עם הדמות שיצר ונהג לחתום בשם "בל אמי" על הספרים שהקדיש למעריצותיו. כך קרא גם ליאכטה שעליה הפליג בים התיכון.

מופסאן העניק לגיבורו כמה מתכונותיו: הופעה נאה, מיניות שופעת, בוז לנשים, שאפתנות ללא מצרים, כפירה בדת, חרדה מפני המוות ואהבה למחוז נורמנדי, שבו נולדו שניהם. ז'ורז' דורואה הוא דמות פשטנית וחסרת עומק, איש צבא לשעבר שלא הגיע לקצונה ונכשל בבחינות הבגרות. עם זאת קיימות בו התעוזה והחוצפה הדרושות כדי להתחזות לאיש העולם הגדול ולעיתונאי מצליח, עד שהיומרה נהפכת לאמת. בעודו מתפרנס בקושי, כמו מופסאן בראשית דרכו, כפקיד זוטר ומתוסכל, הוא פוגש את פורסטיה, חבר נעורים העובד בעיתונות. פגישתם המקרית פותחת לפני דורואה השאפתן קריירה חדשה ומלהיבה. הכתיבה אינה באה לו בקלות, ומאמריו הראשונים נכתבים ביד אשתו של פורסטיה, הנהפכת עד מהרה לאהובתו.

הסופר מופסאן היה כמובן מורכב לאין ערוך מהדמות שיצר. גם מעמדו החברתי היה שונה ממעמדו הנחות של דורואה. הוא היה נצר למשפחת אצולה שבניה סבלו מבעיות נפשיות. אמו סבלה מדיכאון, ואחיו אושפז בבית משוגעים. אחי אמו, אלפרד לה-פואטון, שמת צעיר, היה חברו הטוב ביותר של פלובר. השאלה אם מופסאן היה בנו הלא חוקי של פלובר העסיקה מבקרים וביוגרפים רבים. התשובה היא: כנראה לא, אך הדבר לא מנע מפלובר לפרוש את חסותו על מופסאן הצעיר ולעודד את כתיבתו.

אפשר לראות במופסאן את בנו הספרותי של פלובר, שאימץ את עקרונותיו האסתטיים של רבו. הצלחת הנובלה של מופסאן, "כדור שומן", ב-1880 הצדיקה את כל התקוות שתלה בו הסופר המבוגר. הצלחתם הרבה של קובצי הסיפורים והרומאנים שכתב לאחר מכן איפשרה למופסאן לזנוח את העיתונות ולהתמסר ליצירתו. במשך עשר שנים חי חיים אינטנסיוויים של כתיבה, מסעות, תענוגות ואהבים, עד שהמחלות (עגבת ומחלת הנפש המשפחתית) הכריעו אותו. האיש תאב החיים חדל לכתוב וניסה להתאבד. הוא סיים את חייו בבית מחסה לחולי נפש והוא רק בן 43.

לגיבורו בל אמי יעד מופסאן גורל שונה: הגבר הציני וחסר המעצורים זוכה להגשים את כל חלומותיו. העיתונות המשגשגת של תקופתו, המחצית השנייה של המאה ה-19, מאפשרת לו להגיע לעמדת השפעה ולהתרועע עם שועי הארץ. מופסאן הכיר את עולם העיתונות מבפנים ובתיאור העיתון "לה וי פראנסז", המעסיק את דורואה, קיבל השראה מ"לה גולואה" העיתון שבו עבד. עיתונאי חצר, תככים ותאוות בצע, פוליטיקאים מושחתים, קשרים בין השלטון לבין בעלי ההון, וניצולם להפקת רווחים - הסביבה המתוארת על ידי מופסאן לא איבדה גם היום מן האקטואליות שלה. אין זה עולם מתאים ליפי נפש. דורואה האופורטוניסט, היודע לנצל הזדמנויות ולהשתמש באנשים - ובעיקר בנשים - להשגת מטרותיו שוחה בו כדג במים.

גם בימי שירותו הצבאי באלג'יריה לא היה טלית שכולה תכלת. הנשים השונות בחייו מספקות את תאוותו ומקדמות אותו בחברה. כשסיימו את תפקידן, הוא נפטר מהן באכזריות. הוא מכוון גבוה ומצליח. תחילה הוא מפתה את אשתו הקתולית והחסודה של המו"ל ובעל ההון היהודי ולטר, מעבידו, ואחר כך כובש את לבה של בתו הצעירה והיפה. חתונתם המפוארת היא אקורד הסיום בתיאור עלייתו המטאורית של בל אמי.

ולטר המיליונר מייצג את היהודים העשירים ובעלי ההשפעה של התקופה. משפחת רוטשילד היתה הידועה ביותר, אך היו גם בנקאים יהודים אחרים שהסתבכו בשערוריות פיננסיות ועוררו קנאה ושנאה. עשר שנים אחרי פרסום "בל אמי" פרצה פרשת דרייפוס על גילוייה האנטישמיים. אצל מופסאן, כמו אצל בלזק, אנחנו מוצאים מה שאפשר לכנות "אנטישמיות תלוית מיגדר". הוא חשד בגברים יהודים ונרתע מפניהם, אך נמשך אל הנשים היהודיות, אל יופיין האקזוטי ואל שנינותן. דורואה שונא את ולטר, אך נהנה לבלות עם הפרוצה היהודייה רשל שפגש במועדון "פולי ברז'ר". מופסאן עצמו, כמו רבים מבני דורו, ביקר בעונג רב בסלונים הספרותיים שניהלו נשים יהודיות פקחיות ומכניסות אורחים.

הספר תורגם פעמים אחדות לעברית ואפילו שמו עוברת ל"חמד" בתרגום מ-1957. ידוע שתרגומים לעברית מתיישנים מהר, אך הנוסח העברי של אביטל ענבר מ-1984 (מועדון קוראי מעריב) רחוק מלהיות ארכאי. ענבר הוא מתרגם מנוסה מצרפתית שתירגם עשרות ספרים. "בל אמי" שלו זקוק אולי לעדכונים קטנים. למשל, כיום שותים בירה בכוסות ולא בגביעים, ומוטב לתרגם "פרש" מאשר להשאיר את ה"הוסאר" שבמקור, אך תרגומו של ענבר מדויק ושוטף, ואם הוא משתמש בשפה גבוהה יותר מן התרגום שלפנינו, הרי זה מפני שהעלילה מתרחשת אחרי ככלות הכל בפאריס של המאה ה-19.

מה ההצדקה לפרסם תרגום חדש של מופסאן, שנמצא בו פנינים כגון "הוא טבל את הנוצה בכסת" (ולא בקסת, עמ' 50), או ילדה המכונה לאורך כל הספר "לורן", בעוד ששמה הוא "לורין"? האם יש טעם לעמוד על קוצו של יו"ד? במקרה זה כן; לילדה נתן מופסאן שם שהיה חשוב לו, צורת הקטנה של "לור" שהיה שם אמו. לורין הילדה מאוהבת אף היא בדורואה והיא המעניקה לז'ורז' את הכינוי "בל אמי" שליווה אותו בכל כיבושיו.

קראנו באחרונה על מצוקת העורכים והמגיהים שהוצאות הספרים מעסיקות בתנאים מחפירים. אחת התוצאות היא כנראה משפט מרושל כמו זה: "בדמותו דמה מאוד לאותן דמויות מרושעות המופיעות ברומאנים למשרתות" (עמ' 14). אצל ענבר העברית אלגנטית יותר: "בכל אלה העלה על הדעת... גיבורים בני-בליעל של רומנים זולים". הפנייה maitre לאדם שרוצים לכבדו מופיעה בתרגום החדש כ"מורה", בעוד שענבר מדייק וכותב: "מורי ורבי". האם יש כאן תחרות בין "מעריב", שפירסם את ענבר, לבין "ידיעות אחרונות" שפירסם את התרגום החדש? נדמה שהקורא היה נשכר לו זכה, במקום הנוסח החדש, במהדורה מעודכנת של התרגום הוותיק והטוב מאת אביטל ענבר.



כרזת הסרט "בל אמי" בבימוי פיליפ טריבואה. לא ליפי נפש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו