שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מנה בצל הסכנה

חובבי גורמה יפנים ממשיכים להתפגר מדי שנה מאכילה מסורתית של דג פוגו, הקטלני ביותר בעולם. מבקר המסעדות אדם פלאט נפרד מאשתו ומילדיו, ושם את נפשו בכפו (ובשק הזרע המתפרץ של הפוגו). מה זה העקצוץ המוזר שהוא חש בגרונו? לבעלי קיבה חזקה בלבד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניו יורק מגזין
אדם פלאט, טוקיו

לפני שהגעתי למסעדה הצדדית והחשוכה הזאת בטוקיו, אמרו לי שאין דבר חשוב יותר מיחסי אמון בבחירת שף הפוגו שלך. זה כמו לבחור מנתח לב או טייס פרטי. "שף הפוגו מחזיק את החיים שלך בידיים שלו", אמר אחד מחברי היפנים. לכן, כשבירכתי את נאוהיסה האשימוטו לשלום, הדחף הראשוני שלי היה להסתובב אחורה, באופן הכי דיפלומטי שאפשר, ולרוץ בצרחות בחזרה למלון שלי.

האשימוטו לבוש בחלוק לבן של שפים, מוכתם מעט מסביב לכיסים בקרביים של דגים, ויש לו תספורת עוקצנית, שנראית כמו זיפי מברשת. המסעדה הקטנה שלו, מוקוג'ימה האשימוטו, ממוקמת ברחוב נידח בסומידה, שכונה של מעמד הפועלים בטוקיו. זו מסעדה נקייה ומסודרת ויש בה רק שלושה שולחנות נמוכים, ומסביבם מזרני טאטאמי יפניים. הלילה לא נשמעים שם קולות של סירים מקרקשים, ואין גם מלצרים, שוטפי כלים, או שכנים שקופצים לתה. מסעדת הפוגו הקטנה והמסקרנת הזאת ריקה כמו קבר.

עדיין תחת השפעת ג'ט לג, הגעתי למוקוג'ימה האשימוטו מבולבל וקצת תשוש בעת סופת גשמים חזקה. שף האשימוטו שב זה עתה משוק הדגים המפורסם של טוקיו, טסוקיג'י, עם פוגו נמר מובחר, שנתפס בדרום יפן. נאמר לי שהלילה הוא יגיש את הנתח היקר ביותר באנטומיית הפוגו, הידוע בשם שירא-קו, שק הזרע המפוטם של הפוגו.

מקור השם פוגו במלה fuku, שמשמעותה "לנשוף" ביפנית. פוגו נמר נחשב לפילה מיניון של דגי הכדור, ולפי ההיגיון המעוות של מומחי הפוגו, הוא נחשק ביותר בשל טעמו המיוחד ובשל ריכוז הרעל הגבוה שיש בו. נתח השירא-קו הוא בעל הפוטנציאל הקטלני ביותר. מכל המנות המוגשות בכל המסעדות, בכל העולם, למעדן הזה שבאתי לבלוע ממרחק של 1,000 ק"מ, יש הסיכויים הגדולים ביותר להרוג אותי.

בקרב שוחרי אתגרים גסטרונומיים, ארוחת דג פוגו תיחשב למבחן אומץ, שוות ערך לטיפוס על האוורסט. מבקר המסעדות הבריטי, טום פרקר בולס, בנה של קמילה פרקר בולס, אשתו של הנסיך צ'רלס, הרחיב עליה בספרו "שנת האכילה המסוכנת". "בשלושה ק"ג של פוגו נמר יש מספיק רעל כדי להרוג לפחות 32 מבוגרים בריאים", כתב האנגלי הפזיז הזה, כשהוא מתקשה להסתיר את עליצותו.

לאחר קריירה ארוכת שנים, אחרי שאכלתי בזחיחות במסעדות הטובות ביותר בעולם, חשבתי שהגיע הזמן לחוויית אכילה נועזת בעצמי. איש אחד, דג אחד, חיי נמסרו לידיו של שף האשימוטו. עבור מכורים אמיתיים לפוגו, אלה שאינם מקבלים אותו כדג מעובד ונקי במסעדות העילית של ניו יורק, זו הדרך היחידה לחוות את הריגוש של הדבר האמיתי, העונג שבקרבה למוות.

רק אשתי לא התלהבה. "אתה לא יכול לעשות את זה!" היא נזפה בי, כשאמרתי לה שאני מתכוון לאכול מהדג הנפוח והידוע לשמצה.

"זה אמור להיות בטוח לגמרי".

"שקי זרע מורעלים?!"

"אומרים שזה לא כזה רע".

"תחשוב על הילדים שלך!"

אחרי שיטוט לילי באינטרנט, בחיפוש אחר מידע על הדג האפרפר והקטן הזה, נאלצתי להודות שיש משהו בדבריה. יש דגים נפוחים באוקיינוסים, ולעתים הם נאספים בחופי מים מלוחים בפתחם של נהרות גדולים. לא כולם קטלניים (יש יותר מ-100 סוגים, 30 מהם ביפן), אך הקטלניים שבהם לא לוקחים איתם שבויים. הרעל שלהם, הטטרודוטוקסין, מתרכז באזור הכבד והשחלות. התרכובת שלו מופקת מצדפות שהדגים נהנים לצרוך.

כשאוכלים אותו במנות קטנות, הרעל הזה יכול לגרום לתחושה מאלחשת נעימה, אבל אם בולעים ממנו יותר מדי, חווים תסמינים כמו סחרחורת, תשישות ובחילה. בסופו של דבר השרירים משתתקים - בהתחלה בשפתיים ובלשון, ואז בקצות האצבעות, בכפות הידיים, בזרועות וברגליים, ובסופו של דבר בלב ובריאות. לפני מותם, הקורבנות נשארים בהכרה, אך מאבדים את היכולת לזוז או לדבר.

האגדה מספרת כי באזורים שונים ביפן גופותיהם של אלה שמתו בשל צריכת יתר של פוגו, הונחו לצד ארונות המתים במשך כמה ימים, כדי לוודא שהם אינם נקברים בעודם בחיים. כמות הטטרודוטוקסין הנדרשת כדי להרוג אדם יכולה להתנקז לראש של סיכה. לטטרודוטוקסין עדיין לא נמצאה תרופה.

עצמות של דגים כדוריים התגלו בחפירות ביפן מלפני יותר מ-2,000 שנה, אבל גם היום היפנים הם עדיין הצרכנים הגדולים ביותר בעולם של הדג הזה, והם זוללים ממנו כ-10,000 טונות בשנה. אניני טעם טוענים שלפוגו, דג כחוש במיוחד, יש מרקם טרי וטהור. "ניקיון", מגדיר אותו שף מאסה, "זה האוממי המיוחד של הפוגו" (טעים ביפנית, הטעם החמישי בנוסף לחמוץ, מתוק, מר, מלוח).

אבל אנשים נמשכים לפוגו בשל ריח הסכנה שהוא מציע לטועמים אותו. כפי שאמר פעם בעליו של מוזיאון פוגו באוסאקה, "בני האדם משונים. הם רוצים לאכול את מה שאסור". משוררים יפנים כתבו שירים טרגיים על הפוגו ("אני לא יכול לראות אותה הלילה/ אני חייב לוותר עליה/ אז אלך לאכול פוגו", אומר שירו של משורר ההייקו מהמאה ה-18 יוסה בוסון). בעבר היתה מנת הפוגו כל כך פופולרית (וקטלנית), עד שבתקופות השושלות טוקוגאווה ומייג'י (1603-1912), אסרו על אזרחי המדינה לאכול אותה. ביפן המודרנית עדיין לא חוקי להגיש פוגו לקיסר.

מרכז התעשייה המודרני של הדג הכדורי של יפן נמצא בעיירת הדייגים הסואנת שימונוסקי, הידועה בעלוני התיירות בשם פוגו. רוב הדגים הטריים שנמכרים במדינה מגיעים מחופיה, ויש בה גם חוות גידול ענקיות המרוחקות מהחופים. רק לשפים מיוחדים עם רישיון מותר להכין ולמכור פוגו. את מבחן הרישוי של הפוגו עוברים בקיץ, כשהדגים קטנים יותר ולכן קשה יותר לזהותם. המועמדים חייבים לדעת להבחין בין זני פוגו רעילים לאלה שאינם רעילים, לזהות את החלקים הקטלניים, ולנקות את הדג כראוי בפני ועדה של פקחי בריאות.

הטריק בהכנה בטוחה של הדג קשור בהפרדת הפילה והחלקים האכילים מהאיברים הפנימיים הרעילים. תחילה חותכים את הסנפירים ואת זנב הדג, ואז חורצים אותו לאורך ומקלפים את העור כמו בננה. בשלב הבא מוציאים החוצה את הקרביים הרעילים של הדג וחותכים את הראש לשניים, כך שניתן יהיה לנקר את עיניו של הפוגו, שגם הן רעילות.

רבים מהשפים של הפוגו מבצעים את המשימות העדינות האלו כשהם לובשים כפפות גומי. סכין הפוגו המסורתי ארוך, ובעל מראה מאיים. הוא עוצב בצורה זו כך שניתן יהיה להוציא את מרב הבשר מהדג הקטן והיקר הזה. השפים שעוברים את מבחן ההסמכה, חייבים להציג את התעודה במסעדותיהם.

כיוון שכבר היו מקרים של אנשים שמתו לאחר שחיפשו מזון בפחים של מסעדות פוגו, וכיוון שניתן להשתמש באיברים הפנימיים של הפוגו כרעל לכל דבר, השפים חייבים על פי חוק לאחסן את הקרביים של הדג במכלים נעולים, שיילקחו לשריפה בשוקי הדגים על ידי רשויות הפיקוח העירוניות.

למרות צעדי הזהירות האלה, "תאונות" - הלשון הנקייה שנוקטים מומחי הפוגו לתיאור הסחורה המסוכנת - עדיין קורות. לפי נתוני משרד הרווחה ובריאות הציבור בטוקיו, 315 מקרי הרעלה עקב אכילת פוגו דווחו בין השנים 1996 ל-2005 ביפן, 31 מתוכם היו קטלניים. רוב הקורבנות היו דייגים שהשתתפו בתחרות רולטה רוסית של צריכת פוגו, או טבחים חובבנים שניסו לחקות תוכניות בישול שראו בטלוויזיה.

המוות הכי מפורסם מפוגו אירע בקיוטו בינואר 1975, כששחקן תיאטרון קבוקי בשם מיטסוגורו בנדו השמיני מת ממנת יתר לאחר שטעם מהכבד הקטלני של הדג. היום נאסר על שפים להגיש כבד של פוגו, אבל בנדו השתלטן התעקש, אכל ארבע מנות, והתפגר.

בכניסה למסעדת מוקוג'ימה האשימוטו אני מסיר את נעלי, ומנסה לקפל את מבנה חוטב העצים הענק שלי לתוך אחד השולחנות הזעירים. חוץ משינג'י המתורגמן וממני, החדר ריק באופן מבשר רעות. תוכנית בישול מהבהבת בדממה על מסך הטלוויזיה הישן: כוכבניות עבר מטוקיו לומדות בישול מגבר קודר עם כובע שף גבוה.

"איפה כולם לעזאזל?" אני לוחש לשינג'י.

"אולי זה הגשם", הוא משיב. "או שאולי שף האשימוטו הרג אותם".

המתורגמן שלי מחייך חיוך עליז. שינג'י הוא כתב אוכל וסטודנט למשפטים לשעבר, שמתמחה בהדרכת זרים עם ג'ט לג במסע קולינרי אקזוטי ברחבי טוקיו. הוא גם סוג של יחצ"ן פוגו, הוא הציג לאנתוני בורדיין את המנה כשהשף הנודד הגיע לצלם בעיר את תוכנית הטלוויזיה שלו.

כמו רוב היפנים, שינג'י אומר כי פוגו הוא לרוב בטוח, והוא אוהב להתבדח על מה שהוא מציג כתמונה מוגזמת והיסטרית שמציירים לעצמם הזרים ביחס למנה הזאת. "אני מניח שאם מישהו היה רוצה לרצוח אותך, הוא היה מביא אותך לפה", הוא מתבדח, ולוגם סאקי. "אנחנו בסביבה זרה, אתה רחוק מהבית, אין עדים, ואף אחד לא יודע שאתה פה. זו הסיטואציה המושלמת!"

בטוקיו יש גם מסעדות רשת של פוגו להמונים וגם מסעדות עילית טקסיות, כמו אג'ימן ברופונגי, שבהן מוגשות ארוחות ערב בנות כמה מנות, במחירים של עד 450 דולר לאדם. במוקוג'ימה האשימוטו יש תפריט לארוחה במחיר קבוע וצנוע יחסית, 150 דולר לאדם.

אבל אנחנו קיבלנו את המלצת השף והזמנו ארוחה יקרה יותר ובטוחה פחות בת שש מנות, שנחשבות לפי התפריט למנות הכי פופולריות, וכוללות פוגו סשימי, צלעות פוגו מטוגנות, סנפירי פוגו מעושנים בסאקי, דייסת פוגו חמה ושק הזרע של הפוגו שיוגש בשתי דרכים, נא ומעט צלוי.

המנה הראשונה של ארוחת הפוגו שלנו מוגשת בשמונה בערב. בהתאם למנהגי הפוגו, האשימוטו חותך את נתחי הדג היקר הזה כל כך דק, עד שניתן לראות את דוגמאות הכחול-לבן שעל צלחת החרסינה משתקפות מתחתיהם. חתיכות הדג סודרו במעגל כשהן פונות למרכז, בדומה לחרצית, פרח ההלוויות המסורתי של יפן, כפי ששינג'י מסביר בחדווה. שינג'י מתחיל לאכול. אני גומע עוד כוס סאקי בטקסיות, ואז לוקח נגיסה מהוססת מהדג הנא. לפוגו של האשימוטו יש אכן איזושהי איכות "סשימית" נקייה, אבל פרט לכך, זו היתה אכזבה. לדג יש טעם תפל ודביק.

זה הפוגו האגדי? זו המנה שמשוררים וקיסרים סיכנו את חייהם מאות שנים עבורה? לטעמי, זה אחד הדגים הכי משעממים, מעיקים ולא דגיים שטעמתי מימי. אם יש בו רעל, ממילא לא יכולתי להרגיש בו. דפיקות הלב המואצות והאימה שאחזה בי משעות הבוקר המוקדמות החלו להיעלם. חייכתי, וטבלתי נתח נוסף ברוטב הפונזו.

ואז התחילה תחושת העקצוץ. בשפתיים, ובמהירות לעומק הגרון. אני מניח את מקלות האכילה שלי ומזיז את רגלי מתחת לשולחן. אני מביא את קצות אצבעותי לפה ומתחיל לגעת בשפתיי ברכות ובחשש, כמו מטופל שמקבל זריקת אלחוש אצל רופא שיניים. "האם אתה מרגיש ששפתיך חסרות תחושה?" אני שואל את שינג'י.

"שפתי לא חסרות תחושה!" הוא קורא בין נגיסות נלהבות בבשר הפוגו.

"או אלוהים".

"מה הבעיה?"

"האם אנשים שאוכלים פוגו לא חשים ששפתיהם רדומות", אני אומר לעצמי. "או שזה אומר שאני עומד למות?"

בשלב הזה האשימוטו כבר יודע שאני מבקר מסעדות מניו יורק, והוא משקיף מתוח לעבר השולחן, כשהוא לבוש בחלוק המוכתם מהדגים שלו. שיביררו, היא המלה היפנית שמשמעותה "להפוך לחסר תחושה", ובחוגי הפוגו, נוכחותה במהלך הארוחה היא נושא לדיון. בספרו כותב פרקר בולס, כי מיומנותו של שף פוגו נשענת על הסרת הכבד והשחלות בשלמות תוך "השארת עקבות קטנטנים של רעל כדי להרדים בעדינות את השפתיים". עם זאת הוא ממשיך וקובע, כי "רבים מאוכלי הגורמה לא מסכימים, וטוענים שאלחוש השפתיים הוא אגדה אורבנית".

האשימוטו מעדיף את תיאוריית האגדה האורבנית. הוא מניח שאני חווה סוג של פנטום-שיביררו בשל התרגשותי. אם הייתי באמת מורעל, הייתי אמור לחוות את האפקט באינטנסיוויות. "זה המוח שלך מתחבל תחבולות", אומר השף. "אם השפתיים שלך באמת איבדו תחושה, אז אף אחד לא יכול להציל אותך. אם שפתיך משותקות, מר פלאט, אז אתה כבר מת".

כדי לנסות להרגיע את עצבי, אני מזמין כוס בירה, ואז עוד אחת. אבל החדר הקטן נראה עכשיו קטן עוד יותר. זיעה פתאומית ניגרת על מצחי, והלב שלי פועם במהירות של בבון. כשאני מנסה לא להתנהג כמו זר מוכה אימה שחווה את חוויית הכמעט-מוות הקלאסית שבאכילת פוגו, אני מוציא את המחברת שלי ומתחיל לשאול את השף במקצועיות על עסקיו. הוא אומר לי שהוא נוהג להכין את הדג הזה מאז 1986, כשהתחיל לעבוד במשרה חלקית במסעדת פוגו בזמן שלמד סוציולוגיה באוניברסיטה. "תמיד רציתי להיות בעל מלאכה", אומר האשימוטו, "זה הרבה יותר מלהיב מסוציולוגיה". האם יש חלק שאהוב עליו במיוחד בפוגו? "אני אוהב כל חלק בארוחה", אומר השף. "אתה לא הולך לקרקס רק כדי לראות את הנמרים, אתה הולך לקרקס כדי ליהנות מכל המופע".

עוד סאקי מוגש, ואחריו עוד בירה, ואחריה המנה הבאה שלנו, מנה קטנה של צלעות פוגו שטוגנו טיגון עמוק. הצלעות הגרמיות ("הן נראות כמו צלעות של אוגר", אני אומר לשינג'י) נחתכו לחתיכות קטנות, הושמו בקמח, ותובלו במלח ים ובזרזיפים של אצת ים חומה מיובשת שנקראת קומבו. לצלעות יש מרקם בשרי נחמד המזכיר כריש. הן מטוגנות באופן מושלם ומעורר תיאבון. זו פשוט יכולה להיות ההוכחה לכך שלכל דבר מטוגן יש טעם טוב, כולל צלעות של דג קטלני בפוטנציה. אכלתי כמה מהן, כשאני מנסה לא להתרכז בתחושת הפנטום-שיביררו, שמתגנבת, בהחלטיות, לריאותי וללבי.

בין הנגיסות, אני שואל את האשימוטו אם היתה אי פעם "תאונת" פוגו במסעדה שלו. שינג'י מתרגם את השאלה, והשף משיב משהו שגורם לשני הגברים היפנים המכובדים האלה לצחוק בקול רם.

"שף האשימוטו אומר שאם למישהו היתה תאונה במסעדתו הוא לא היה אומר לך, כיוון שזה היה מזיק לעסקיו", אומר שינג'י. "אבל אל תדאג, לפני כמה שבועות היה פה אמריקאי אחד, ולא קרתה לו תאונה".

"זה טוב".

"אבל מר האשימוטו חושב שעליך לדעת משהו".

"מה?"

"שהאמריקאי הזה לא אכל אשך של פוגו".

חוץ, אולי, מהכבד האסור, שום חלק של הפוגו לא גורם לאותה התרגשות בקרב אוהבי דגים כדוריים כמו שק הזרע של הפוגו. התרגום הפשוט של שירא-קו הוא "תינוקות לבנים" ("לנו, היפנים, יש דרכים רבות להימנע מביטוי ישיר", אומר לי שינג'י). בחוגי הפוגו זה נחשב לפינוק עונתי אקזוטי: כיוון שהדג משריץ בתחילת האביב, המעדן מוגש רק לזמן קצר, כמו פטריות כמהין לבנות, שממלאות את המסעדות היוקרתיות של ניו יורק בכל סתיו. האטרקטיוויות של המנה, לפי שף מאסה, נובעת בין היתר מהמרקם החלבי הטהור שלה ("זה חלק כמו גבינת ברי", הוא אומר). וכמובן בשל הידיעה החבויה שזה משפיע על כוח הגברא.

אבל התכונה הכי מפתה של המנה טמונה בהבטחה לקטלניותה. שק הזרע הוא החלק האכיל היחיד מבין האיברים הפנימיים של הפוגו, וכשהוא לא מפוטם לגמרי, הוא נראה באופן חשוד כמו סט השחלות הקטלני של הפוגו. "אם אתה אוכל בטעות שחלות טריות", אומר האשימוטו, "אתה מת".

כל מומחה מזון-אקסטרים יאמר לך, שהדרך הכי טובה לסעוד חגב קלוי במקסיקו למשל, או לשתות כוס של דם נחש בלאוס, היא לעשות את זה מהר. אבל בזמן ששינג'י ואני חיכינו לאשך, עלה בדעתי שהדבר המיוחד בחוויית הפוגו, מלבד הריגוש שבחרדת המוות, הוא שמתוך החוויה המייסרת הזאת אתה לומד להתמודד עם האויב. לאט-לאט, רמת המתח הולכת וגוברת, עד שכל שנותר לך הוא להמשיך בהתלהבות או פשוט להניח את מקלות האכילה ולהימלט. האם שקלתי את האפשרות המבישה הזאת כשהשירא-קו הגיע לשולחננו? אחרי הכל, הגרון שלי התחיל לעקצץ הרבה לפני בואו של שק הזרע המפחיד. אבל בנקודה זו, הארוחה קיבלה איכות טקסית כמעט, ואני כבר הייתי שקוע בלונה-פארק הקולינרי הזה מכדי שאפסיק.

כעת האשימוטו שב ממטבחו הקטן עם מה שנראה כמו שתי שקיות פלסטיק בוהקות של חלב מרוכז. הוא רוצה שנראה את הדבר האמיתי, הנא, המעדן הטהור, לפני שהוא מתחיל להכין את המנה. השירא-קו לבן כמו שלג, קופצני למגע וגדול באופן מדאיג. כשאני צופה בחוסר נוחות בדברים הרטובים, החלקלקים והמאוד נפוחים האלה, עולה בדעתי כי בקריירת האכילה שלי שהיא שקדנית ולא-בררנית בדרך כלל, אלה דברי המזון המוזרים ביותר שהוגשו לי מעולם. עיניו של שינג'י זוהרות. "זה אשך ממש נחמד", הוא אומר.

הגרסה הנאה מוצגת תחילה בקערות חרסינה אלגנטיות, על מצע של בצלים אדמדמים ומעט ירוקים, מלח, צ'ילי וכמה טיפות של רוטב פונזו חמצמץ בטעם לימון. פונזו המבוסס על סויה הוא אחד ממרכיבי המפתח בחוויית הפוגו, והאשימוטו מרצה לי בגאווה על הגרסה שלו (סויה, ויניגרט, דאי דאי ופתיתי פלמידה), בזמן שאני מניף בזהירות את השירא-קו במקלות האכילה שלי ומניח אותו בקצה הלשון שלי.

אני מתפתה לומר שהמנה, שבאתי ממרחק של חצי עולם כדי לאכול אותה, מגעילה, אבל זה לא בדיוק כך. היא עקבית בניקיון ובקרמיות שלה, כמו שמאסה אומר, אבל הטעם כל כך מעודן, שאין ממש טעם. ההנאה מהמנה, אם יש כזאת, נובעת רק מהמרקם.

"איך זה?" שואל שינג'י.

"זה מוזר מאוד".

"חה, חה, חה", צוחק שינג'י. הוא משועשע מהמבוכה שלי, והוא כבר קצת שיכור משק הזרע.

תחושת העקצוץ בעומק הגרון שלי מגיעה כעת למצב חירום 2. התחושה הופכת פחות ופחות מעורפלת, בכל נגיסה. האם זהו סוף-סוף יום הדין של מבקר המסעדות? האם זוהי הסעודה האחרונה שלי? אולי היה מוטב כך. התחושה הלא נעימה הכרוכה באכילת שק הזרע הנא מתונה יחסית לזוועה שבגרסה המבושלת.

השירא-קו הצלוי חתוך לחתיכות בגודל נגיסות, מושחם בעדינות על להבה פתוחה, ומוגש מהביל בצלחת חרסינה קטנה מקושטת עם עלה שיסו בודד. "אנו מחפשים אחר הצבע המושלם, המרקם המושלם", אומר האשימוטו, "אבל לפעמים הטעם מעודן מאוד, אפילו עבורי".

אני מקפיץ את פיסת הדג-שק הצלוי לתוך פי, אבל היא חמה מדי מכדי לבלוע אותה. אז אני נוגס בה, ושק הזרע החם מתפרץ החוצה בצורה הכי איומה שיש. יש לזה טעם של קרישי חלב חמוץ וחם, אבל בלי הטעם החלבי המהנה.

אני מניח את מקלות האכילה שלי ומתחיל לשרבט משפטים בהיסח הדעת במחברת שלי. "מרגיש מבולבל, קצת אחוז חרדה. שמעתי ששואבים את בטנם של קורבנות הפוגו, ומכריחים אותם לאכול פחם שסופג את הרעל. אני מדמה מול עיני רופאים מוטרדים מנופפים במשאבות ירוקות ארוכות, ואת פני קפואות בחיוך, מכוסים פחם. אני פורש לרגע לשירותים שגודלם כגודלו של ארון מתים, בוהה במראה, ודאגה מכרסמת בי כשאני חושב על האפשרות של לשון חסרת חיים, כמו פרה שלועסת את הגרה שלה. אני מנסה להתעשת לפני שאני חוזר לשולחן, ללא הצלחה. פרנויית הפוגו אוחזת בי בכל עוצמתה.

אני מבקש מהאשימוטו עוד סאקי, ואז, בטעות, שופך אותו לתוך רוטב הפונזו.

"שף האשימוטו רוצה לדעת מה אתה חושב על המנה", אומר שינג'י.

"אני לא חושב שאני אוהב אשך צלוי", אני אומר.

"שף האשימוטו לא מופתע", אומר שינג'י. "שף האשימוטו אומר שלשירא-קו יש טעם נרכש".

הייתי רוצה לדווח שחוויית הפוגו שלי נגמרה כעת, אבל היא לא. שחלות כבושות הן מומחיות פוגו אזוטרית נוספת (מותר לאכלן רק אם הן מושרות במלח לזמן רב), אבל למזלי, לשף האשימוטו נגמרו השחלות הלילה. במקומן, מוגשות לנו כוסות סאקי חם, שהושרה בזנבות פוגו מעושנים, שמזכירים "מילקשייק חם של סרדינים". זהו טעם נרכש שאפילו שינג'י לא יכול לעכל.

את המנה האחרונה, דייסת פוגו חמה, מכינים בשולחן עם שאריות הדג, כולל הזנב, עמוד השדרה והראש נטול העיניים. אחרי הדרמה הנוירוטית שליוותה את המנות הקודמות, התבשיל המנחם הזה נועד להרגיע את העצבים, ונותן להאשימוטו הזדמנות להציג את כישוריו כטבח. הוא מוסיף גרגרי נחל ואורז לקדרת חמר מבעבעת שמוצבת על השולחן, ואז שובר לתוכה ביצה. על התערובת המהבילה הוא מפזר קרעי כרוב ועירית טרייה, ואחר כך יוצק אותה לקערות פורצלן לבנות.

הדייסה ריחנית ומתובלת בעדינות, תרופה מושלמת ללילה גשום. שינג'י מחייך את חיוכו העולץ. הוא אוהב את המקום הזה. אולי יביא את חברתו לכאן. אט-אט, בזמן שאנחנו גומעים את דייסת הפוגו החמה שלנו, תחושת הפנטום-שיביררו הלא נעימה שחוויתי מפנה את מקומה לרוגע שאחרי פרץ האדרנלין.

אני שותה כוס תה ירוק, ואנחנו מבקשים את החשבון. מחוץ למסעדה פסק הגשם, ותושבי השכונה יצאו שוב לרחובות. אנחנו מודים להאשימוטו וחוזרים למכונית של שינג'י, חולפים על פני חייט שתופר קימונו ממשי בחלון הראווה שלו. אחרי ארוחת ערב בלתי נשכחת, חשים בדרך כלל תחושות של סיפוק, עונג, אפילו אושר. האם שווה למות בשביל הפוגו היפני המפורסם? כמובן שלא. האם שווה לאכול אותו? זה תלוי בנקודת המבט שלכם. יש מאכלים טעימים יותר מדג כדורי, אבל עם פוגו, הטעם הוא לא העניין. אחרי הארוחה, אני מרגיש שסיימתי חוויה קולינרית שהיא שוות ערך לקפיצת באנג'י. לא היו כאן התרגשות או סיפוק, אלא תחושת הקלה. אולי בזכות הסאקי או ארבעת בקבוקי הבירה, ההתחככות במוות נראית הרבה יותר מעוררת חיים. * תרגום: לימור טבת

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ