שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסף אוני
ברלין
אסף אוני
ברלין

בערב אביבי אחד בברלין, בחודש שעבר, התאספו כמה מאות בני אדם בחצר הפנימית של "צוייגהאוס", הבניין העתיק ביותר בשדרות אונטר-דן-לינדן, שב-400 השנים האחרונות שימש - בסדר כרונולוגי - מחסן תחמושת לצבא הפרוסי, מצעד מסדרים לתעמולה נאצית, אתר הנצחה לאידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית ומוזיאון להיסטוריה גרמנית, התפקיד שהוא ממלא היום.

פסלים בארוקיים של לוחמים גוועים, שהשקיפו מקומתו העליונה של הבניין מטה אל החצר המרוצפת אבן בהירה, היו תפאורה הולמת למפגש שאירגנה במקום הוצאת ספרים גרמנית: דיון על "נוטות החסד", אחד מהספרים מעוררי המחלוקת ביותר שפורסמו באירופה בשנים האחרונות, שמתאר בפרטי-פרטים את מעשי ההשמדה של הנאצים במשך מלחמת העולם השנייה, מנקודת מבטו ובקולו של קצין אס-אס. במין מונולוג אחד מסמר שיער שמשתרע על פני 927 עמודים, כורך הקצין מקסימיליאן אואה יחד השמדת יהודים וגילוי עריות, פאשיזם והומוסקסואליות, ומספק הצצה דמיוניות ומצמררת על הדרך שבה התנהל הרייך השלישי (שמו של הספר, "נוטות החסד", מופיע רק בשורה האחרונה של הרומן ומתייחס לעלילה של מחזה בעל אותו השם של המחזאי היווני מהעת העתיקה, אייסכילוס). הקהל הרב במוזיאון התקבץ בעיקר כדי לשמוע את מי שעומד מאחורי אואה, מחבר הספר, ג'ונתן ליטל.

ליטל (שמו נהגה במלרע), בן 41, עלה לבמה הנמוכה לבוש בחליפה בהירה, שהפכה למעין סימן היכר בהופעותיו הציבוריות - בפעם האחרונה שהיה בברלין, לפני כשלושה חודשים, לרגל צאת ספרו בגרמנית, עלה הסופר האמריקאי-אירופאי לבמה בחליפה דומה, כשצעיף קל כרוך לצווארו, מחזיק כוסית וויסקי ומעשן סיגר הולנדי דקיק, והעיתונות הגרמנית כינתה את הופעתו "גנדרנית". הפעם, בחלל האסור בעישון של המוזיאון להיסטוריה, חזותו של ליטל, שבא באותו אחר צהריים מברצלונה, שם הוא מתגורר בשנים האחרונות עם אשתו ושני ילדיו, היתה יותר כזו של היסטוריון צעיר מאשר של סופר אניגמטי.

הנוכחים התיישבו, ומנהל המוזיאון הזכיר כי אדולף היטלר עצמו עמד על במה דומה מול מצעדים צבאיים. ליטל חייך. בדיון במוזיאון, בפאנל שהורכב מההיסטוריונים פרופ' יורג בברובסקי מברלין ואנט וייוויורקה מפאריס וחוקר האנטישמיות ומנהל המוזיאון היהודי בפרנקפורט פרופ' רפאל גרוס, הדף ליטל השוואות שלו לדוסטוייבסקי או לג'ויס. הוא ענה בהרמת כתפיים לתהיות ההיסטוריונים ששאלו מדוע מתרכז כל כך ספרו במין ובפנטזיות הומוסקסואליות, והסיט את הדיון, שהתנהל בצרפתית ובגרמנית לסירוגין - ליטל אינו דובר גרמנית - לתיאוריות היסטוריות ולספריהם של חוקרי שואה. ברור שליטל לא אוהב להעניק פרשנויות לספרו, או לדבר על המניעים האישיים שהביאו אותו לכתוב אותו בחורף אחד במוסקווה, בכתב יד בצרפתית, בטיוטה אחת.

בין הערצה לתיעוב

"נוטות החסד" עורר סערה כמעט מהרגע שבו ראה אור, בקיץ 2006 בצרפת. אף שזה היה הספר הרציני הראשון של ליטל (בשנות ה-90 פירסם רומן מדע בדיוני "חובבני וכושל", הוא אומר), הוא נחת על המדפים כמו פצצה בעולם התרבות הצרפתי. ספרו עורר שם מהומת אלוהים, זכה בביקורות מהללות וגם בשני הפרסים הצרפתיים היוקרתיים ביותר - גונקור ופרס האקדמיה הצרפתית. הספר נרכש לתרגום במדינות רבות, ספג ביקורות לא מחמיאות בגרמניה ויוצא לאור בימים אלה בישראל (הוצאת כנרת זמורה ביתן, תירגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי).

הספר חרג מזמן מתחומי הפרוזה, ונהפך לתופעה חברתית. "נוטות החסד" מעורר פולמוסים היסטוריים על השמדת היהודים ועל אחריותם של הגרמנים, הוא גרר דיונים על טבע האדם, על העירוב בין מציאות ודמיון, והזרים דם חדש לדיונים ישנים על מהות הנאציזם. חלק מהמבקרים כינו אותו "יצירת המופת הראשונה של המאה ה-21", ואחרים הגדירו אותו כ"מתיחה הגדולה של המאה ה-21".

כשיצא הספר התמלאו מוספי התרבות והמגזינים בדיונים ותהיות: כיצד דווקא סופר יליד ארצות הברית, שאמנם דובר צרפתית, הוא זה שכותב רומן רחב יריעה שכזה, יוצא דופן בספרות הצרפתית של השנים האחרונות? מדוע מי שנולד כיהודי מרגיש צורך להביא לקורא את קולם של התליינים הנאצים? האם הספר הוא יצירה בוסרית, גדושה בקלישאות על נאצים הומוסקסואלים או יצירת מופת שממחישה את הקלות שבה הופך אידיאליסט לרוצח בחברה שזונחת את ערכי המוסר.

בסתיו 2006 היה קשה להתחמק מדיון על "נוטות החסד" בצרפת, ונפוצו אפילו שמועות כאילו ליטל אינו המחבר האמיתי, או כי גיבור הספר הוא כן דמות אמיתית. ליטל הושווה לפרוסט, סטנדאל ופלובר, ושמו נכרך באלה של המרקיז דה-סאד וז'אן ז'אנה בגלל המשיכה לתאר את הרוע. תרמה למהומה סביבו העובדה כי הספר היה מועמד לששת הפרסים הספרותיים החשובים של צרפת באותה שנה ונהפך לספר השני בהיסטוריה שהצליח לזכות במקביל בגונקור ובפרס האקדמיה הצרפתית (הראשון היה "הקרב" של פטריק ראמבו ב-97').

חבר ועדת הפרס, חורחה סמפרון - הסופר הספרדי שגלה לצרפת אחרי עליית משטר פרנקו, לחם ברזיסטנס, נתפס ונשלח למחנה המוות בוכנוואלד - אמר כי "נוטות החסד" הוא "הספר החשוב ביותר" של חצי המאה האחרונה, וכי "בשני העשורים הקרובים כל ספר על השואה ייבחן ביחס לספרו של ליטל".

המהומה היתרגמה גם למכירות נאות, עד כה מכר הספר יותר מ-800 אלף עותקים בצרפת (עד כדי כך שבשלב מסוים, הוצאת גלימאר הפסיקה לחלוטין את הדפסת "הארי פוטר" כדי לענות על הביקוש הרב לספר). ליטל, ש"שבר" את חוקי השוק בצרפת והשתמש בסוכן ספרותי שהקנה לו תנאים טובים מהמקובל, נעשה איש עשיר.

כבר מההתחלה, התפלגו המבקרים בהתייחסותם אל הספר - או שהיללו אותו כיצירת מופת או שתיעבו אותו. "מעולם בהיסטוריה הקרובה של הספרות הצרפתית, לא הצליח סופר מתחיל להפגין שאיפות ויכולת כתיבה כה מרשימות לפרטי ההיסטוריה ולהעביר את האימה בשלווה", כתב המבקר של "נובל אובזרווטר". מבקרים אחרים העלו על נס את יכולתו של ליטל "להפוך את הנורמליות שבמשטר טוטליטרי לנושא ספרותי". לפחות ארבעה ספרים כבר התפרסמו בצרפת על "נוטות החסד", והדיון על איכותו ומשמעותו נמשך גם בימים אלה בצרפת.

המנגחים את הרומן התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: אלה שיצאו נגד המחקר ההיסטורי והעירוב שבין בדיה ומציאות בנושא רגיש כמו האופן שבו פעלו והתנהגו הנאצים, ואלה שביקרו בכלל את הלגיטימציה שהעניק ליטל לעיסוק במחשבותיהם של התליינים, בניסיון להבין אותם ובניסיון לצייר את השואה כמקרה אחד, לא יחיד ולא מיוחד, ברצף של רציחות עם. "בכל פעם שליטל מנסה להתעמק מעבר לאזכור דרגות ומושגים אידיאולוגיים של הנאצים - הכל נהפך למופרך לחלוטין", טען מבקר גרמני, שהוסיף כי ליטל שוגה לחלוטין בתיאור חיי היום-יום בגרמניה הנאצית; מבקר צרפתי שיקף את דעתם של רבים כשטען שגיבור הרומן הוא "בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין", בשל השילוב המתקיים בו בין קצין אס-אס, הומוסקסואל, גבר שחושק באחותו ומפנטז על רצח אמו.

הבמאי קלוד לנצמן, שליטל אמר כי סרטו "שואה" היה אחת הסיבות שהניעו אותו לכתוב את הספר, התחיל כמבקר חריף, אך לאחר פגישה עם ליטל התמתן. בראיון איתו שפורסם בגרמניה, הצליח לנצמן להעניק לליטל מחמאה (שמשבחת בעיקר את עצמו). "ליטל מוכשר מאוד", אמר. "אני מכיר את הנושא שהוא כותב עליו ויותר מכל נדהמתי מהדיוק המוחלט ברומן. הכל נכון. שמות האנשים ושמות המקומות. אמרתי לעצמי ששני האנשים היחידים שיכולים להבין את כל הספר מתחילתו ועד סופו הם ראול הילברג (חוקר השואה האמריקאי המנוח, מחבר הספר "השמדת יהודי אירופה") ואני".

בפברואר האחרון יצא לאור הספר בגרמניה, בפסטיבל תקשורתי שלא בייש את זה שהתנהל שנה לפני כן מצדו האחר של הריין. "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" פירסם בחלקים את 100 העמודים הראשונים של הספר (התרגום לגרמנית מחזיק כ-1,400 עמודים) וחנך אתר אינטרנט מיוחד - "חדר קריאה" - שבו השיבו מומחים על שאלות שעולות מהספר. בכל יום במשך שבועיים פורסמה ביקורת של היסטוריונים, חוקרי שואה ומבקרי ספרות. רוב המבקרים קטלו את הספר. "מדוע עלינו לקרוא ספר שנכתב על ידי אידיוט משכיל שכותב גרוע, רדוף סטיות מיניות ושהפקיר עצמו לאידיאולוגיה גזענית ולאמונה ארכאית בגורל? אני חוששת שטרם מצאתי את התשובה לכך", כתבה איריס ראדיש מ"די-צייט", באחת מהביקורות האכזריות ביותר. אולי בשל כך, המכירות בגרמניה היו נמוכות יחסית לציפיות, אף שבשבועות האחרונים טיפס הספר למקום השישי ברשימת רבי המכר של "דר שפיגל".

העובדה כי ליטל מיעט להתראיין בשנה האחרונה, וכמעט נמנע מלענות על שאלות "עוינות" שבהן הוא מתבקש להסביר את ספרו - רק תרמה לדיון שיוצר ספרו.

לנשוך להיטלר באף

"יותר מכל דבר אחר זה בלבול מוח בשבילי", הוא אמר יום לאחר הדיון במוזיאון, כשנפגשנו במלונו במרכז ברלין. "בכל הכנות, אני לא מצליח להבין למה הספר נהפך לכזה סיפור, ולמען האמת זה מונע ממני לעשות דברים אחרים, להתקדם עם חיי", אמר ליטל. "את כל השיחות, הראיונות והמפגשים הללו אני לא מתכוון לעשות עוד הרבה זמן", הוא אמר. "מצדי אפשר היום לכתוב כל סוג של תגובה לספר, חיובית או שלילית. אם עדיין יקראו אותו בעוד 50 שנה - רק אז אחשוב שזה היה ספר לעניין". הספר נפתח בפנייה: "אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה". אחר כך, על פני דפים רבים מתאר ליטל את קורותיו המומצאים של קצין האס-אס אואה בזמן המלחמה: תיאורים מפורטים ופלסטיים של חיסול היהודים בכפרי פולין ובאוקראינה, הטבח בבאבי-יאר, החזית הרוסית והקרב על סטלינגרד, צרפת הכבושה וברלין המופצצת. את כל אלה אואה, ששרד את המלחמה וכותב מדרום צרפת, זוכר בפרטי פרטים.

חייו האישיים, לעומת זאת, בהם הוא חושק עד טירוף באחותו התאומה ומנהל יחסים מורכבים עם אמו ועם עמיתיו באס-אס, לוקים במין ערפול. אואה פוגש במשך המלחמה דמויות היסטוריות כמו אייכמן, שאיתו הוא מנהל דיון על הצו הקטגורי של קאנט, ואפילו את היטלר עצמו, שאותו הוא נושך באפו עד זוב דם, אך גם דמויות מומצאות. כל דמות ואירוע בספר מתלכדים לייצוג היסטורי כלשהו של המשטר הנאצי, התרבות הגרמנית ואירופה במלחמת העולם השנייה.

אני וקצין האס-אס

לפגישה בבית הקפה שמחוץ למלונו הוא בא בחליפה בהירה, שמתחתיה מציצה חולצה שחורה עם כיתוב לבן באנגלית שאומר "הייתי מעדיף שלא". זו הפעם השלישית שהוא בברלין, הוא מספר, למרות שהיא זירת ההתרחשויות המרכזית של ספרו. לראשונה ביקר כאן כדי לערוך תחקיר. עכשיו הוא יושב מול כיכר ז'נדארמנמארקט ומנסה להזמין "קורטאדו" - אספרסו עם מעט חלב. שתי דקות אחר כך הוא מקבל קנקן חלב חם עצום עם מעט קפה. "איזה זין, אני לא מצליח להזמין את זה כאן", הוא אומר. הנה דבר מפתיע בנוגע לליטל: באמריקאית הוא נשמע גס הרבה יותר מאשר בצרפתית.

ליטל פונה להסביר כיצד נולד אצלו הרעיון לספר הזה, "אני זוכר שכשהייתי ילד הייתי מרותק לסיפורי החזית המזרחית של גרמניה, ובשלב מסוים זה התחבר לדברים אחרים, לחוויות אחרות שצברתי במשך החיים. הרעיון המקורי שלי היה לכתוב על חייל גרמני בעת הקרבות בין גרמניה הנאצית ורוסיה, וידעתי שזה יהיה כתוב בגוף ראשון. כשהספר התחיל להתגבש אצלי הוא אפילו לא עסק בהשמדת היהודים, ככל שהתעמקתי וקראתי, שמתי לב שאני הולך ומתמקד באס-אס, ויותר מכך - בניסיון להראות את הדברים מהצד שלהם. כמובן שהאס-אס עסק בעיקר בהשמדת יהודים - אז באופן טבעי הספר נטה לשם".

על זה ניטש הוויכוח. השאלה המהותית היא מדוע בחרת באיש אס-אס כגיבור ספרך. מדוע הענקת "קול לתליינים", כפי שהגדיר זאת לנצמן?

"באופן כללי, אני מתעניין הרבה פחות בצד של הקורבן מאשר בצד של הפושע. התליין הוא זה שעושה את הדברים, הוא זה שמשנה את המציאות. הרי לא כל כך מסובך להבין את הקורבן - קורה לו משהו איום, והוא מגיב בהתאם; בניסיון להבין את התליינים, לעומת זאת, אפשר להיכנס לעובי הקורה: להבין את המנגנון שהפעיל אותם. זו פעולה הרבה יותר מסובכת, בעצם הניסיון לתת קול לתליין אפשר להפיק לקחים שישפיעו על הדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם כיום".

היו עוד תליינים בהיסטוריה, למה בחרת לעסוק בשואה?

"השאלה העיקרית שמעניינת אותי היא זו של אלימות מצד מדינה, אלימות בקנה מידה מפלצתי, בניגוד לפעולות אלימות של פושעים בודדים. מה שקרה בגרמניה היה אולי המקרה הקיצוני ביותר של רצחנות מצד חברה, ולכן הוא היה המקרה הכי מעניין בעיני".

ליטל מספר שאחת משאלות המפתח שהעסיקו אותו כשפנה לכתוב את הרומן היתה: אילו נולד בגרמניה ב-1913, כמו גיבור הרומן שלו, איך היה הוא מתנהג בתור נאצי. "לכן אואה הוא נאצי באותה צורה שאני חושב שאני חושב שהייתי הופך להיות - מאוד כן, מאוד הגון, בעל ערכי מוסר ומסור למטרה".

דמותו של אואה מבוססת עליך?

"כן, בסדר. אפשר להגיד".

במידה כזו שאתה יכול להגיד "אוברשטורמפהירר אואה זה אני"?

"לא צריך להגזים. אבל השתמשתי ביסודות אמיתיים מהאופי שלי כדי לבנות את הדמות".

אלא שדמותו של אואה מצטיירת מוגזמת ולעתים אפילו פלקטית, וכל הרומן, נטען, לוקה באי-דיוקים היסטוריים. "לא רציתי שדמותו של אואה או הרומן כולו יעמוד במבחן הסבירות, אלא האמת", אמר ליטל ל"לה מונד". "שום רומן אינו אפשרי אם הוא נשאר במישור של מה שסביר. האמת של הרומן נמצאת בסדר אחר מזה של האמת ההיסטורית או הסוציולוגית. ב-15 השנים האחרונות עוסקים ההיסטוריונים של השואה בשאלה מה הניע את התליינים. זו השאלה היחידה שנותרה. נדמה לי, אחרי שקראתי את עבודותיהם של גדולי החוקרים, שהם הגיעו למבוי סתום... בסופו של דבר, גם הם לא יודעים".

עוד טענה שמושמעת נגד הספר היא בתיאורים המפורטים של מעשי זוועות ורצח והעיסוק הבוטה, לעתים פורנוגרפי, במין ובגילוי עריות.

"על זה אני לא יכול לענות", הוא נותן את תשובתו הקבועה.

מה אכפת לי ממה שקרה

ג'ונתן ליטל נולד ב-67' בניו יורק למשפחה יהודית. אביו הוא רוברט ליטל, סופר ריגול ידוע המתמחה בברית המועצות (ב-98' גם כתב ביוגרפיה על שמעון פרס). "אבי דיבר על השואה, אבל לא באופן יוצא דופן", מתאר ליטל. "רוב המשפחה שלנו, משני הצדדים, היגרה מרוסיה לארצות הברית בסוף המאה ה-19 (שם המשפחה המקורי שלנו הוא לידסקי) כך שלא הייתי חשוף לעדויות ישירות".

כשהיה תינוק עברה משפחתו להתגורר בצרפת לתקופה ממושכת. ליטל השלים את בחינות הבגרות שלו בצרפת וחזר בגיל 18 לארצות הברית, שם למד באוניברסיטת ייל. ב-92', הוא מספר, החליט לנסוע לבוסניה משום שהסתקרן לראות מקרוב את המלחמה שמתחוללת בה, וביקש לעזור לקורבנותיה. שם החל לעבוד עבור ארגון סיוע צרפתי ובילה את העשור הבא בנסיעות חירום הומניטריות על פני כל הגלובוס. "היה לי סיפוק רב מהעבודה משום שעסקנו בסיוע מיידי. יום אחד הגענו לכפר באפריקה שמתו בו 20 ילדים בכל שבוע מרעב, ושבוע לאחר מכן כבר ירד המספר לארבעה", הוא נזכר. ליטל ביקר בכפרים מוכי רעב בקונגו, סיירה ליאון, צ'צ'ניה וברחבי הקווקז.

האם משהו ממה שראה וחווה שם נכנס לספרו? "באותה תקופה לא אספתי ותיעדתי במכוון חומרים שיופיעו ברומן עתידי, אם משהו נכנס - אלה רק זיכרונות", הוא אומר. ב-2001, פרש מהעבודה השוטפת, והחל לעבוד על תחקיר שארך כמה שנים לספרו, במקביל עבד כיועץ לארגונים הומניטריים.

אף שבחר לסייע לקורבנות, התליינים תמיד גם העסיקו אותו, אומר ליטל. "במידה רבה, אני חושב שזה נובע מעניין דורי. אני בא מדור שהושפע מאוד ממלחמת וייטנאם. אמנם הייתי ילד קטן אבל המלחמה היתה בסלון הבית שלנו כל יום מזוין. הרבה יותר מהשואה, או ממדינת ישראל או כל דבר אחר. הייתי חשוף לווייטנאם במשך כל הילדות שלי, והפחד הגדול ביותר שלי היה שיכריחו אותי להרוג נשים וילדים שלא עשו לי שום דבר. באופן מסוים, תמיד עמדה לנגד עיני האפשרות שיום אחד איהפך בעצמי לתליין.

"אבי, לעומת זאת, שבילה את מלחמת העולם השנייה בניסיון להשיג אוכל בברוקלין, ראה את הדברים בצורה אחרת לגמרי. לדור שלו, המחשבה היתה: 'אם הייתי עכשיו באירופה - הנאצים היו הורגים אותי'. בשבילו, נקודת המבט היא זו של מי שיכול להפוך לקורבן".

היית מגדיר את עצמך יהודי?

"לא, בכלל לא".

ואביך מגדיר את עצמו כיהודי?

"יותר ממני. אני מעולם לא הלכתי לבתי כנסת. למעשה, אני חושב שהייתי ביותר כנסיות מבתי כנסת. בשבילי, היהדות היא יותר רקע היסטורי. אבי טוען שאתה יהודי משום שהאנשים שרוצים לרצוח אותך מגדירים אותך ככזה. נו, אם מישהו רוצה לחתוך את הגרון שלי כי אני יהודי אז הוא אידיוט דפוק, זה לא יהפוך אותי ליהודי".

בתקופה שאתה מתאר בספרך זה בהחלט הפך הרבה אנשים ליהודים.

"גם הקריאה שלי בנוגע למה שאתם קוראים לו 'שואה' היא פחות יהודית ויודו-צנטרית מזו של אבי. אני סבור שמה שאירע היה רחב הרבה יותר מסוגיה של 'גרמנים הורגים יהודים'. המלה האנגלית Holocaust, היא בהחלט המונח המוטעה לתאר את מה שאירע. זה מונח דתי, טעון במשמעויות לא-היסטוריות. אני לא חושב שהמלה 'שואה' טובה הרבה יותר. זו מחלוקת בקרב היסטוריונים. ראול הילברג קרא לזה 'השמדת יהדות אירופה', אבל הוא נתקל בביקורת מכיוון שזה גם המינוח הנאצי. פרופ' אולריך הרברט קורא לכך 'מדיניות ההשמדה הנאציונל-סוציאליסטית', וזו בעיני הגדרה מדויקת הרבה יותר, מכיוון שהיא כוללת גם את השמדת ההומוסוקסואלים, הצוענים, הנכים ועוד שורה של מיעוטים".

ובכן, מדיניות ההשמדה הנאציונל-סוציאליסטית, כהגדרתו של ליטל, "היתה רק מקרה אחד מתוך שורה של מעשי רצח עם עצומים שאירעו במשך ההיסטוריה האנושית".

אתה לא מבחין כאן בתופעה יוצאת דופן בתולדות האנושות, מבחינת האידיאולוגיה, המנגנון שהוקם למימושה והממדים שלה?

"אני באופן אישי מבין את הטיעונים שאומרים כי השואה היתה שונה מכל רצח עם אחר - אבל אני לא מסכים איתם. אני לא חושב שיש הבדל גדול בין העובדה שהנאצים ביקשו להשמיד את העם היהודי כולו, ובין מדיניות השמדה שכוונה ומומשה בממדים גדולים נגד קבוצות כמו האיכרים העשירים בברית המועצות או בקמבודיה".

ליטל אומר שאחת המטרות שלו בספר היא להראות "איך זה קרה", אבל שהוא ביקש להראות גם שזו לא רק בעיה בין גרמנים ויהודים. "הרי אם אתה מצמצם זאת לכך, אנשים רבים יכולים להגיד - 'מה אכפת לי ממה שקרה?' זה אחד הדברים המסוכנים בעובדה שהנצחת השואה מתמקדת בסבלם של היהודים. זה משאיר קורבנות ואנשים רבים מחוץ למשוואה".

אבל האידיאולוגיה הנאצית לא היתה מכוונת במפורש נגד היהודים, כגזע?

"אני חושב שהשמדת היהודים היא סוגיה אוניוורסלית, והיא רלוונטית לכולם. מעבר לכך, אני סבור שכיום משתמשים בסוגיית השמדת היהודים באופן פוליטי בישראל".

בהקשר זה היה אירוע אחד שזיעזע אותו, הוא מספר, "בעת התחקיר על הספר נסעתי למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ושהיתי שם כמה ימים. יום אחד עמדתי במגדל השמירה מעל הכניסה בדיוק כשאוטובוס של ילדים ישראלים - תלמידי בית ספר אני חושב - הגיעו למקום. צפיתי בכל הטקס מהמגדל וזה היה די מדהים: קודם הם נכנסו מתחת לקשת הגדולה בפתח המחנה. שם, הם פרשו דגלי ישראל ענקיים. הם צעדו עד למקום שהיו בו תאי הגזים, ונשארו שם במשך שלוש דקות בלבד. אני מניח שהמורה הסבירה להם משהו על המקום. אחר כך הם צעדו חזרה, כשהם מנפנפים בדגלים ומתחת לשער קיפלו אותם. הבנים התחילו לעשן סיגריות ולהפליק לבנות על התחת. אז הם עזבו. בעיני לטקס הזה אין שום קשר למה שבאמת קרה באושוויץ. זה היה יותר דומה למשהו בסגנון - 'הקשיבו חיילים ישראלים צעירים לעתיד, זו הסיבה שבגללה אתם הולכים להילחם!' אין לזה קשר למה שקרה במציאות. אני סבור שהשואה מנוצלת באופן פוליטי, בצורה שמדיניות ההשמדה הנאצית ביחס לקבוצות אחרות - רוסים, הומואים וצוענים - לא מנוצלת".

כשהוא נשאל אם הוא חושב שהשואה עיצבה את אופיה של מדינת ישראל הוא משיב ש"מצד אחד ישראל היא מדינה שעברה טראומה רצינית, והשואה גרמה לה לפרנויה אבל מצד שני, ישנם גם חמדנות וקולוניאליזם ורצון לגנוב אדמה וכל החרא הזה. זה פשוט בלתי נסלח. אני מצטער מאוד, אבל אי אפשר לסלוח על הדברים הללו בשם טראומות שאירעו לפני 60 שנה. באופן מוזר, ישראל - שנוצרה כדי להיות מקלט ליהודים - הפכה למדינה המסוכנת ביותר בשבילם. והיא גם הפכה את חייהם של יהודים במדינות אחרות למסוכנים יותר".

מדריך הפעלה

ג'ונתן ליטל אומר כי ישראל משתמשת בשואה "כדי להצדיק דברים שאי אפשר להצדיקם", ומתכוון למעשיה בשטחים. הוא משווה את פעולות צה"ל נגד הפלסטינים להתנהגות הנאצים, בתקופה שלפני עלייתם לשלטון, כלפי היהודים.

אתה ברצינות לא רואה כל הבדל בין שני המקרים?

"אנחנו לא יכולים להשוות את מה שקורה בשטחים לרצח עם, כמובן. אבל ישראל עושה שם דברים מפלצתיים. אם הממשלה היתה נותנת לחיילים יד חופשית, הם היו מתנהגים אפילו באופן גרוע יותר. כולם אומרים, 'תראו איך הגרמנים התייחסו והשפילו את היהודים עוד לפני השואה: הם קיצצו זקנים, השפילו אותם בפומבי והכריחו אותם לנקות את הרחובות'. אבל סוג כזה של התנהגות קורה בשטחים כל יום, כל יום מזוין. ועכשיו יש לכם דור שלם של רוסים משוגעים שלא אכפת להם משום דבר, והם בימין הקיצוני".

ליטל אומר שאת מה שהוא יודע על הנעשה שם הוא שואב בעיקר מ"טיפוסים שעובדים בצלב האדום" שאיתם הוא נמצא בקשר, ונדמה כי דעותיו מייצגות עמדה מקובלת בקרב פעילים הומניטריים באירופה, שליטל הוא חלק מהם, יותר מאשר מתוך הבנה עמוקה של המצב. כשהוא נשאל מתי ביקר בישראל לאחרונה השיב שזה קרה כשהיה בן 11.

לעובדה שהספר רואה אור עכשיו בעברית, בישראל, יש משמעות מיוחדת מבחינתך?

"אני חושב שהישראלים צריכים להסתכל על עצמם טוב יותר. כשהם קוראים ספר כמו שלי, הם לא צריכים להתמקד אך ורק בצד היהודי של הדברים. בכלל, הייתי רוצה שלספר תהיה השפעה מעשית. שהוא יסייע לכל הקוראים להגיע להבנה, שאולי הוא יגרום לאנשים לנסות לתקן דברים שקורים היום בעולם. לשבת ולדבר עם היסטוריונים על מה שקרה לפני 60 שנה זה לא חוויה מעניינת במיוחד - אלא אם כן אתה מיישם את הלקחים מהדיון על דברים שמתרחשים היום".

כמו מה?

"כמו הפעולות הבלתי מתקבלות על הדעת שאמריקה מבצעת כיום בעיראק. אני לא מדבר על המלחמה, אלא על דברים כמו עינויים וההתעללות בכלא אבו-גראייב. אני מקווה שלהבין את הצד הגרמני במלחמת העולם השנייה יכול לגרום לאמריקאים, או לישראלים, להבין שהם לא ממש רחוקים מזה. כך אפשר יהיה אולי לאכוף מנגנונים חברתיים כדי למנוע מהחברות שאנחנו חיים בהן לרדת לחלוטין מהפסים".

אז מה הקוראים הישראלים שלך צריכים לעשות?

"אני חושב שהישראלים, במקום לחזור ולהתעסק בסבל של עצמם, צריכים לבחון לעומק את מה שהם עושים עכשיו. אני לא אומר שהחברה הישראלית של היום שווה לחברה הנאצית במלחמת העולם השנייה - אבל בלי ספק זו אחת מהחברות המערביות הפסיכיות ביותר".

האדם מחפש משמעות

אתה גאה בספר שכתבת?

"זו שאלה חסרת משמעות".

למה? זו תחושה אנושית.

"אני לא ממש יודע להגיד עכשיו אם אני גאה בו או לא".

יש קטע בו שאתה אוהב במיוחד?

"אני חושב שההתחלה די טובה. למעשה, הפסקה הראשונה נשארה כפי שכתבתי אותה. חוץ מהמשפט הפותח: 'אחי בני האדם', במקור זה היה 'חברי'. אבל זה לא עבד כל כך טוב".

עכשיו, לאחר שנהיית דמות מפורסמת, יש סופר אחר שהיית מעוניין לפגוש?

"לא. אני חושב שרוב הסופרים הם לחלוטין לא מעניינים".

וקוראים שהיו רוצים להכיר אותך או לשמוע את דעותיך אחרי שקראו את הספר?

ליטל מצביע על הכיתוב שמתנוסס על הטי-שירט שלו: "הייתי מעדיף שלא".

"תראה", מסכם ליטל, בהיענות מאוחרת לניסיון להבין מה מניע אותו, ואולי גם את גיבורו. "החיים הם שאלה של חיפוש אחרי משמעות, אחרי הסיבה לקיום האנושי. האם אנחנו חיים כדי לעשות כיף? להרוויח כסף? לעשות אהבה? לא, ברור שלא. אז יש הקטע הדתי הזה, אנשים רבים מוצאים בזה משמעות. אני דווקא לא. אני נאמן להשקפת עולם שאומרת שהקיום שלנו הוא חסר משמעות לחלוטין ואבסורדי, וכל הדברים הנוראים שאנחנו עושים זה לזה הם חסרי הצדקה לחלוטין. בכל מקרה, חייבים להוסיף, אנחנו הולכים למות. אז השאלה החשובה היא איך אתה עובר את החיים אם אתה מקבל את השקפת העולם הזאת כנתון מרכזי. באופן אישי, לפעמים זה מצחיק אותי מאוד אבל רוב הזמן זה פשוט עגום. ואני מתמקד בעגום, מפני שהוא שם".*

הקצין אואה בבאבי-יאר

...ראיתי את ינסן עולה חזרה. הוא הסתכל עלי במבט רע: "תורך". שפת הערוץ, במקום שבו עמדתי, היתה תלולה מכדי שאוכל לרדת, הייתי צריך לעשות את הסיבוב ולהיכנס מלמטה. סביב הגופות היתה האדמה החולית ספוגה בדם משחיר, גם הפלג היה שחור מדם. מעל צחנת הדם שררה צחנה עזה של צואה, רבים התרוקנו ברגע המוות; למרבה המזל נשבה רוח חזקה וסילקה קצת את אדי הסירחון. במבט מקרוב, הכל התרחש בצורה הרבה פחות רגועה: היהודי ם שהגיעו אל שפת הגיא, נדחפים בידי האסכרים והאורפו, צרחו מאימה כשהתגלה המראה לעיניהם, הם נאבקו, ה"אורזים" הצליפו בהם בשוטים או בכבלי מתכת כדי להכריח אותם לרדת ולשכב, אפילו כשהיו כבר על הקרקע הם המשיכו לצעוק וניסו להזדקף, והילדים נאחזו בחיים לא פחות מהמבוגרים, הם זינקו וברחו עד שאחד ה"אורזים" השיג אותם והמם אותם...

החיילים עברו, יורים כדור אחר כדור, כמעט בלי הפוגה. אני הייתי מאובן מאימה, לא ידעתי מה אני אמור לעשות. גרפהורסט הופיע, אחז בזרועי וניער אותי. "אוברשטורמפיהרר!" הוא החווה באקדחו על הגופות. "נסה לחסל את הפצועים". הוצאתי את האקדח שלי וניגשתי לאחת הקבוצות: נער צעיר מאוד געה מכאב, כיוונתי את האקדח שלי אל ראשו ולחצתי על ההדק, אבל הירייה לא נורתה, שכחתי להרים את הנצרה, עשיתי זאת ויריתי כדור במצחו, הוא ניתר והשתתק באחת...

יריתי כמעט באקראי, על כל מה שזז מול עיני, ואז התעשתי וניסיתי להתרכז, ככלות הכול צריך היה לדאוג שהאנשים יסבלו מעט ככל האפשר, אבל ממילא לא יכולתי לחסל אלא את האחרונים, מתחתם כבר היו פצועים אחרים, שעוד לא היו מתים אבל בקרוב יהיו. לא הייתי היחיד שהתערער, גם כמה מהיורים רעדו ושתו בין סיבובי הירי. הבחנתי בוואפן אס-אס צעיר אחד, לא ידעתי מה שמו: הוא החל לירות בלי הבחנה, תת המקלע שלו תלוי בגובה מותניו, צוחק צחוק מבעית ומרוקן את המחסנית שלו באקראי, כדור ימינה, כדור שמאלה...

ואז ניתקה ממני זרועי והחלה מתרוצצת לבדה בגיא, יורה אנה ואנה, רצתי אחריה, סימנתי לה בזרועי האחרת שתחכה לי, אבל היא לא רצתה, היא התחצפה אלי וירתה בפצועים לבדה, בלעדי, עד שבסוף נעצרתי חסר נשימה, ופרצתי בבכי. עכשיו זה נגמר, חשבתי, זרועי לא תשוב לעולם, אבל למרבה הפתעתי היא שוב נמצאה שם, במקומה, מחוברת בחוזקה לכתפי, והפנר ניגש אלי ואמר: "זה בסדר, אוברשטורמפיהרר. אני אחליף אותך".

(מתוך "נוטות החסד", עמ' 131-133; תירגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ