שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סבינה מסג
סבינה מסג

חוצה ברגל את האטלנטי

בילי קולינס. תירגמו מאנגלית: מכבית מלכין ויואב ורדי. הוצאת כרמל, 208 עמ', 84 שקלים

"כשאני כותב , אני תמיד מודע לקורא. יש לי בראש קורא אחד, מישהו שנמצא אתי בחדר, ושאני מדבר אליו, ואני רוצה להיות בטוח שאני לא מדבר מהר מדי, או מעורפל מדי. אני בדרך כלל טורח ליצור טון מזמין בתחילתו של שיר. הקפיצה מן הכותרת אל השורות הראשונות כמוה כקפיצה לתוך סירת קאנו. הרבה דברים עלולים להשתבש".

כך מעיד על עצמו בילי קולינס (1941), המשורר הלאומי של ארה"ב. קולינס שימש שתי קדנציות כשר השירה או יועץ לספריית הקונגרס. כיום הוא אינו נושא בתואר, אך הוא עדיין מאוד פופולרי וקובצי השירה שלו הם רבי-מכר בארצו.

כשעיינתי לראשונה בשירים שבקובץ הם נראו לי פשטניים. חסר לי מארג לשוני עבות, זה שקולינס מכנה "סריגה מילולית", וביני לשירתו חצצה התפיסה של שיר כצופן, כאומר את הבלתי-אפשרי. בעיון חוזר פתח לפני הספר את עולמו השירי המופלא של מחברו. אינני היחידה החושדת בקולינס בפשטנות, הרי בכך חשוד כל משורר הזוכה לקהל קוראים רחב. ואולם שירתו של קולינס לא רק שהיא איננה "קלה", אלא דווקא בשל תחפושת הפשטות היא למעשה קשה במיוחד.

אנו רגילים ששיר בונה אווירה אניגמטית ולבסוף מתבהר לאיזו תובנה. כאן קורה ההיפך: השיר מתחיל ברור מאוד ולא חידתי, וככל שהוא מתפתח משתנה הפרספקטיבה ומשתלט היגיון אחר, ושום תובנה אינה נאמרת במפורש. מצעד התמונות או התנועות מסתיים, והקורא עומד שם ומצרף את כל מה שהוא קרא/ראה לתובנה מפתיעה ומהנה במיוחד - משום שהוא עצמו יצר אותה.

לדוגמה שיר כמו "יפאן" (עמ' 116). השיר מתחיל בשורה "אני מעביר את הזמן בקריאה /של הייקו אהוב", וממשיך בתיאור המקומות והפעולות שעושה הדובר השירי תוך חזרה על אותו הייקו במשך כל היום. הוא אומר אותו בהליכה בחדרים, בכפיפה אל אוזן הכלב, ברכינה בחלון אל העולם, בעמידה מול מראה, בשכיבה עם אשתו במיטה. וכך, מה שהתחיל כאמירה פשוטה נהפך לפנטומימה שלמה, להתעמלות שרירית בשינוי זוויות ראייה שהקורא שותף לה מכיוון שהכותב דואג שלא יאבד קשר. עכשיו עליו - על הקורא - להבין מזה משהו. וההבנה נוחתת בחטף, בהפתעה, כי היא לרוב נוגעת בנשגב, למרות שכל מה שתואר היה כל כך ארצי.

שיר נוסף המדגים את הציר ארצי/נשגב שעליו סובבים רבים מן השירים, הוא "ליקוי מאורות" (עמ' 156). פה מספר לנו הכותב: אני נוטל תפוז ומניח אותו על השולחן, לייצג את השמש. ואחר כך מוסיף גולה כחולה להיות כדור הארץ ואספירין על תקן ירח. אחר כך אני מוזג כוסית יין ומתיישב כמין אל להתבונן בבריאתי. חומרי הבנייה של השורות הם: כסאות וכוסות, ארונות ותפוזים ושאר פריטים יומיומיים מצויים. הטון הוא נינוח והומוריסטי. אך מעט מעט הופך הטקסט התיאורי, הנטפל לפרטי פרטים מוחשיים, ללא פחות מאשר שיר הלל לבריאה! שיר הלל נטול פאתוס. שיר האומר בלי לומר: כמה טוב שיש תפוזים, גולות צבעוניות ואספירין, כלומר, כמה טוב שיש אוכל, נפש, יופי ומשחק וגם משככי כאבים.

רוב השירים הם הצגות קטנות שכאלה, שנהנים מהן כפשוטן, אבל עוד זמן רב אחרי שהלכנו הביתה ממשיכות להעסיק אותנו בפיענוחן, ומפתיעות בטבעות הולכות ומתרחבות של משמעות. מה עוד שמשמעות זו היא לעולם ידידותית לאדם. קולינס איננו חושש להיות "חיובי". לא נמצא אצלו התפרצויות של מפלצות מתת ההכרה. הוא איננו שובר את הכלים כדי להשיג אפקט. קולינס מצליח לגעת בנו בלי לזעזע, בלי ההגזמה וההקצנה שכה התרגלנו למצוא בשירה. הוא איננו החריג, הילד שנורא רוצה למשוך תשומת לב אל עצמו. הוא כל אדם; האדם הקטן/גדול עם חייו הארציים/נשגבים שימות יום אחד, אבל בינתיים הוא כאן וימיו כאן. ומזווית ראייה מסוימת הכל משחק. כפי שאומר משורר אמריקאי אהוב אחר, גארי סניידר בשירו "Lots of Play" (מתוך "Left Out in the Rain"):

מה שההיסטוריה שוכחת לצין הוא

שכמעט כלם חיו חיים פשוטים;

עם חברים וילדים, העבירו אותה קל,

כשהם משאירים את "האמת והיפי" לחכמים ההם

שדפקו הופעה מהסרטים

והיו שוטים.

באשר לתרגום - בפתח-הדבר שהעניק המשורר לקורא העברי הוא מביא מטאפורה קולעת ומרעננת למעשה התרגום השירי: "תרגום שירה משפה אחת לשפה אחרת הוא כמציאת אבן יפה בקרקעיתו של פלג בהרים, אבן כה צבעונית, שאתה נוטל אותה מהפלג, לוקח אותה הביתה ומניח על מדף. אך למחרת אתה מגלה שהאבן איבדה את זוהרה ועכשיו היא כבר לא נראית כל כך מיוחדת. האבן איבדה את הברק שהיה לה במקורה - הפלג של שפת הבית".

זה לא קרה כאן. צמד המתרגמים, מכבית מלכין ויואב ורדי, הצליחו בכוחות משותפים ובניסיון הולך ומצטבר להעביר היטב את המוסיקה, הקצב, המטאפורות והמסעות הדמיוניים בחיתוך דיבור ברור כשל המקור. רוב השירים מתנוצצים גם מתחת למי העברית והם כחלוקי-נחל שמתחשק לך להרים כדי להראות למשפחה ולחברים בבית.

Walking Across the Atlantic / Billy Collins

סבינה מסג היא משוררת

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ