שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המוח הא-פוליטי של המכונה הנאצית

הביוגרפיה של אלברט שפאר היא אולי הספר הטוב ביותר שראה אור באחרונה בעברית על גרמניה הנאצית. יואכים פסט בוחן בה את שפאר ככישלון הגדול של הבורגנות הגרמנית להיות פוליטית, להתנגד לנאצים, לדעת שא-פוליטיות דינה להצטרף אל הרוע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

אלברט שפאר, ביוגרפיה, מאת יואכים פסט, תירגמו מאנגלית אסף תמרי ועמית יריב, הוצאת דביר, 2008, 496 עמודים

באביב הקר של 1945 תיכנן שר התעמולה של גרמניה נאצית יוזף גבלס לגייס למלחמה את כל המשתמטים, כולל נגני הפילהרמונית של ברלין. אלברט שפאר, שמשך כל המלחמה תמך בחבורה הקיצונית ביותר של ההנהגה, בתביעתה ל"מלחמה טוטלית" - כלומר לגייס את כולם, לא לתת לחיים הנורמליים להימשך (הנאצים פחדו לשבש את מהלכם של החיים, כל כך רצו לבסס את שלטונם על החיים היפים של המשפחה המאושרת) - שפאר ניסה למנוע את גיוס הנגנים. הוא העביר להם מסר, לסיים את הסימפוניה של ברוקנר, אחרי שניגנו כבר את הפתיחה ל"דמדומי האלים" של ואגנר, ולא ללכת הביתה. בחוץ, ליד הכניסות, חילקו חניכי הנוער ההיטלראי כמוסות ציאניד לכל דורש. זה היה כבר לקראת הסוף, העיר היתה חרבה, המוות שלט בכל, אש עלתה מכל עבר, היטלר תיכנן בבונקר שלו את הניצחון הגדול. מה יותר וגנריאני מהתיאור הזה? הרי תפאורה היא נשמת האסתטיקה הוואגנרית, התאורה, המוות המתחרה בקול הלא-אנושי. ובכן, מה יותר טוב מתיאור חייו ומותו של ארכיטקט מצליח כסיפור פאוסט של גרמניה הנאצית?

סטודנטים לאדריכלות מאמצים בוודאי את ברונלסקי או את פלאדיו, שבנו ערים, ארמונות, כנסיות, וילות, והיו אמנים, על כל המשתמע ממושג האמן, לפחות מאז המאה השמונה-עשרה. ספק אם הם לומדים את תולדותיו של הארכיטקט שפאר, שהתבגר בגרמניה הסוערת בשנות העשרים, הצליח לבדל עצמו מה"בלגן", בשם הא-פוליטיות. הוא נהפך לארכיטקט הראשי של היטלר ואחר כך, ב-1942 - לשר החימוש ולרודן הכלכלי הכל יכול.

שפאר ראה בעצמו משהו אחר, ובסופו של דבר גם נראה כמשהו אחר לעולם, ומשך אליו תשומת לב רבה, דווקא מפני שלא היה הטיפוס האופייני של החבורה הנפשעת הזאת. כך כתב עליו סבסטיאן הפנר, הגולה הגרמני מרצון, ב"אובזרוור" האנגלי, שנה לפני שהמלחמה הסתיימה: "שפאר לא היה אחד מן הנאצים המצועצעים והציוריים", אלא "במידה רבה אדם מצליח מן היישוב, לבוש היטב, תרבותי, נקי כפיים". במובן מסוים, "הוא חשוב לגרמניה היום יותר מהיטלר, מהימלר, מגרינג, מגבלס או מהגנרלים. כולם נהפכו במידת מה לעוזריו של איש זה... תמציתה של 'המהפיכה הניהולית' מגולמת בו".

ואכן, מידת העניין באיש הזה, בעיקר בשיאה, כאשר השתחרר מהכלא ב-1966, התמקדה בהיותו דמות מפתח במכונת המלחמה הגרמנית: הוא לא לבש מדים, לא רצה מדים, השתדל להתרחק מהגינונים הנאציים, בז להם, כך לפחות כתב על עצמו. ואף על פי כן, בכל כתיבה היסטוריונית של מלחמת העולם השנייה מקבל תפקידו של שפאר את המקום שהועידו לו רק שופטי המיעוט - אמריקאי וסובייטים - בבית הדין של נירנברג: גרדום.

הסטינגס, בספרו "ארמגדון", על השנה האחרונה במלחמת העולם השנייה, מונה שלושה גורמים ליכולתה של המדינה הנאצית להמשיך ולהילחם: יעילותו של מנגנון הדיכוי הפנימי, בראשות הימלר, תמיכת הצבא וקציניו הבכירים, אבל הגורם הראשון במעלה, טוען הסטינגס, היה הכישרון הארגוני הגדול של אלברט שפאר.

בתחילת דצמבר 1930, בברלין, הגיע שפאר הצעיר והמנותק מהפוליטיקה לאסיפה בברלין, שהיטלר (בעצמו בעל יומרות ארכיטקטוניות) דיבר בה. כך כותב הביוגרף יואכים פסט: "לאחר האירוע יצאה קבוצת הסטודנטים הקטנה לבית בירה סמוך, אבל שפאר לא הצטרף אליהם. לימים כתב שעזב את המקום 'אדם שונה'. הוא חלף על פני אותן כרזות, אותם לוחות מודעות מזוהמים, תחת אותם עצים מחוסרי עלווה בפארק הסנהידה, בדיוק כמו בדרכו אל אולם הכנסים. אבל דבר לא נותר כשהיה". אז נהפך לנאצי, וכמובן נשאר א-פוליטי, לדבריו, וגם - למרבה התמיהה - לדעת שופטי הרוב ששלח אותו לכלא במקום לגרדום.

הדו-משמעות הזאת של מכונת המלחמה הנאצית והא-פוליטיות של אחד ממוחותיה (שפאר היה אחראי לעבודות הכפייה שמנתה בשיאה מיליונים) מעסיקה את פסט לכל אורך הספר. נראה כאילו החוב הגדול שלו להיסטוריון הבריטי טרבור-רופר, קשור לספק שחילחל אצל טרבור-רופר אחרי המלחמה, כאשר חתם את ספרו המרתק, "ימיו האחרונים של היטלר" (הוצאת טברסקי, 1949), בפסקה הזאת: "מבחינה פוליטית דווקא שפאר הוא הפושע האמיתי של גרמניה הנאצית, כי הוא, יותר מכל אדם אחר, ייצג את הפילוסופיה שהפכה את גרמניה לעיים וכמעט שהרסה את העולם. עשר שנים ישב במרכז הכוח הפוליטי... הוא ראה את האישים שמסביבו, ובז להם. הוא שמע את פקודותיהם הנתעבות והבין את מאווייהם הדמיוניים. אך לא נקף אצבע. מתוך שהניח שהפוליטיקה אין בה ממש, פנה לצדדים וסלל כבישים ובנה גשרים ובתי חרושת בעוד שהתוצאות ההגיוניות של שלטון המתנהל בידי מטורפים היו ניכרות לעין רואה".

ובכל זאת, יש בסיפור של פסט גם משום סיפוק של סקרנות אחרת. למשל, איך העז שפאר להמרות את פיו של היטלר בשלב האחרון של המלחמה, (פקודת "האדמה החרוכה") ולא רק להישאר בחיים, אלא אף לזכות בגילוי חיבה אחד נוסף, כמעט אחרון מצד הצורר. איך פרץ בבכי כאשר שמע, כבר בצפון גרמניה, במחיצתו של ה"יורש", אדמירל הצי דניץ, על התאבדות הפיהרר, למרות שידע והיסס ופחד להביא להתנקשות בהיטלר, כדי להפסיק את הרס גרמניה. ומסקרן מאוד התיאור של השניים, האחד מבקש את הערצתו של האחר, כמו צמד אוהבים. בדיוק כך. כאן המרכז ה"פרוורטי" של הסיפור, מעבר לריקות הגמורה הקרויה א-פוליטיות, כלומר אדישות לטוב ולרוע, אדישות למה יהיה, ולהתמכרות ל"משימה שלי" ל"פרויקט שלי", ל"קריירה שלי", להישגיות שלי.

תיאורי היחסים בין השניים מאירים באור מרתק לא רק את שפאר, אלא גם את הסירוב הגמור של היטלר לדעת מה קורה באמת בחוץ. הניתוק שלו מכל מידע וידע לא הפריע לו להניע עוד גייסות ולשלוח אותם אל מותם, לא לפני שהספיקו גם להרוג, לשרוף, להשמיד ולאבד. זהו ספר מצוין. אולי הטוב ביותר שראה אור באחרונה בעברית על גרמניה הנאצית. דווקא משום שיואכים פסט מבקש לראות בבורגנות הגרמנית את חוט השדרה של גרמניה שלו, דווקא על שום כך הוא בוחן את שפאר ככישלון הגדול של הבורגנות הזאת, להיות פוליטית, להתנגד לנאצים, לדעת שא-פוליטיות דינה להצטרף אל הרוע.

בטרם יהיה בן שלושים תיכנן שפאר להיטלר את מופעיו האטוויסטיים בנירנברג, עם התאורה המהפנטת והמרחק, והשורות הארוכות של הדגלים, ואחר כך תיכנן את לשכת הקנצלר המטורפת בברלין (זו שנהרסה עד דק בידי הצבא האדום, ב-1945), ושינה את רחובות ברלין, והצליח להפנות כתף קרה, כאשר גורשו היהודים מבתיהם, כתוצאה מהבנייה-מחדש, ואחר כך, ב"שיאה" של קריירת הארכיטקטורה, החל לתכנן את ה"פרויקט" הגדול ביותר שלו, את הבירה המגאלומנית, גרמניה, כלומר שמה הרומי של דויטשלנד, פרויקט שנמחק, תודה לאל, יחד עם כל הדברים שבנה ותיכנן.

שום דבר מוחשי לא נשאר מהפרויקטים שלו. הקללה היהודית העתיקה "יימח שמו" כמעט התגשמה. מה שנשאר לזכותו, מה שהציל אותו מעמוד התלייה בנירנברג (בנוסף ליכולתו לשכנע את השופטים שלא ידע על הזוועות, אף ש"קיבל על עצמו אחריות") היתה העובדה שבשלב האחרון של המלחמה, כאשר היטלר אמר וציווה לשרוף את גרמניה, מפני שאינה ראויה לחיות, אחרי שלא עמדה במבחן ההיסטוריה שלה, שפאר הפר את הפקודות של היטלר, ומתוך סיכון מסוים של חייו, נסע לאזורים המערביים של גרמניה כדי להפציר בראשי המחוזות והצבא שלא לפוצץ את המכרות ואת בתי החרושת ואת הגשרים.

אבל גם הסיכום הזה, של סך כל המעשים הרעים ומעט "המעשים הטובים", סך כל השאיפות והגשמת מיעוטן, סיכום שיואכים פסט עומד עליו בסוף הספר, אפס השרידים מהקריירה של שפאר, הוא פרי של החיים-כספרות המאפיינים לא רק ביוגרפיות, אלא גם את החיים-כבורגני, כלומר חייו של שפאר עצמו, החיים הטבועים בחותם הפאוסטי של "מה עשיתי בחיי-כשלם". ובהקשר הנאצי, אבל לא רק בהקשר הנאצי, השאלה הכתובה על הקיר - אף היא תחת חותם פאוסט, אם גם מתוך שלילה - מדוע אין אדם יכול להניח הכל ולומר במרירות, או מתוך השלמה, כי חי בתקופה לא נכונה, וגם אם חייו יהיו כישלון, אין הוא יכול לדבוק ב"פרויקט".

באותה כתבת דיוקן מ-1944 ניבא סבסטיאן הפנר: "מן ההיטלרים ומן ההימלרים נוכל להיפטר, אך השפארים - יהיה גורלה של הדוגמה הזאת אשר יהיה - עתידים להישאר עמנו זמן רב".