שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"פעם הפוליטיקאים מתו עניים"

משה זנבר, אחרון הנפילים של כלכלת ישראל, מדבר על לוי אשכול ופנחס ספיר, על הטעות של שמעון פרס בהקמת הכור הגרעיני ועל כך שישראל של פעם אינה שונה אחרי הכל מישראל של היום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מירב ארלוזורוב

משה זנבר גיל: 82 מצב משפחתי: נשוי + 2 מגורים: תל אביב

תפקידים קודמים: יו"ר בנק לאומי, נגיד בנק ישראל, ממלא מקום שר התמ"ת, הממונה על אגף התקציבים, היועץ הכלכלי של שר האוצר, סגן הממונה על הכנסות המדינה

עוד משהו: שרד את מחנה הריכוז דכאו, השתתף במלחמת העצמאות ונפצע בקרב בלטרון

בניית הטיילת בתל אביב, זו שהקרדיט עליה שמור לראש העיר לשעבר שלמה (צ'יץ') להט, עלתה 5 מיליון לירות ומי שיזם והגה אותה היה דווקא יהושע רבינוביץ' - עוד כאשר היה סגן ראש העיר, ולפני שנבחר לראש העיר השביעי של תל אביב. כלומר, ההיסטוריה עשתה עוול לרבינוביץ' כאשר לא שייכה את הטיילת המפורסמת אליו.

לעומת זאת, פארק הירקון, אשר שמו הרשמי הוא גני יהושע, על שמו של יהושע רבינוביץ', נזקף לזכותו שלא בצדק. הקמת הפארק עלתה מיליון לירות, והיתה חלק מעבודות דחק שיזמה הממשלה בניסיון להיחלץ מהמיתון הכלכלי הקשה של 1966. רבינוביץ' הציע אז לבנות את מוזיאון תל אביב דווקא, אך הצעתו נדחתה מפני שבניית המוזיאון לא הבטיחה די תעסוקה. בסופו של דבר העדיפה הממשלה את ההצעה לבנות פארק, שאיפשרה העסקת עובדים רבים.

אז בסופו של דבר פיצתה ההיסטוריה את רבינוביץ' על העוול שנגרם לו בטיילת. עם זאת, נראה שההיסטוריה עדיין לא פיצתה את משה זנבר. כאשר התקשרנו לפני כמה שבועות לבנק לאומי וביקשנו שם את מספר הטלפון שלו, נענינו בשתיקה מביכה מעברו השני של הקו. "מי זה משה זנבר?" שאל אותנו הפקיד הנבוך לבסוף. כאילו האיש שהיה יו"ר בנק לאומי, נגיד בנק ישראל, ממלא מקום שר המסחר והתעשייה, הממונה על אגף התקציבים והיועץ הכלכלי של שר האוצר, סגן הממונה על הכנסות המדינה ואחד המעורבים בעיצוב מדיניות המסים של מדינת ישראל - איש שליווה במשך 50 שנה את התנהלותה של כלכלת ישראל - נעלם בלא להותיר זכר.

אבל לא, זנבר לא נעלם. הוא עדיין כאן, בן 82, פעיל במאבק להשבת רכוש נספי השואה - ובעיקר חד כתער ומלא סיפורים כרימון. מיליון הלירות שהושקעו בפארק הירקון לעומת ה-5 מיליון שהושקעו בטיילת - לרבות כל התאריכים, האישים והתהליכים שקדמו לקבלת ההחלטות - כולם חיים בזכרונו של זנבר כאילו אירעו רק שלשום. בכך זנבר, שהיה יד ימינם של לוי אשכול ושל פנחס ספיר, ואשר בשנים 1958-1976 היה שותף מרכזי בעיצובה של כלכלת ישראל, הוא מהאבות המייסדים של הכלכלה הישראלית. זהו דור הנפילים, אשר היו אחראים להפיכתה של ישראל לנס כלכלי בשני העשורים הראשונים לקיומה, וזנבר הוא האחרון בהם שעוד נמצא עמנו.

"מה ההבדל בין אז להיום?" הוא עונה על השאלה המתבקשת מאליה. "אין שום הבדל כלכלי. לא הכלכלה היא העיקר, אלא תפישת העולם. פעם סדר העדיפויות היה קודם כל המדינה, אחר-כך לא כלום, אחר-כך המפלגה, ורק בסוף טובתי האישית. כיום סדר העדיפויות הוא קודם כל אני, אחר-כך לא כלום, אחר-כך עוד פעם לא כלום, אחר-כך המדינה והמפלגה כלל לא קיימת. זה ההבדל הבסיסי. פעם הסתכלו רק על טובת המדינה, אפילו היו מוכנים לסכן את הקריירה בשביל זה. כמו המקרה של מפעל החולה הדרומי".

יש דבר כזה?

"זה בדיוק העניין. ההחלטה על בניית המוביל הארצי היתה אחת ההחלטות הכי קשות שממשלת ישראל קיבלה. מהמקורות המאוד מצומצמים שעמדו לרשות המדינה לקחו סכום אדיר של כסף - והפנו אותו לבניית המוביל, רק מתוך מחשבה שהדבר יאפשר בעתיד את הפרחת הנגב. רק ממשלה שחושבת לטווח ארוך מאוד יכולה היתה לקבל החלטה כזאת. אבל הנה, כאשר התחילו להפעיל את המוביל ולשאוב מים מהכנרת, התברר שבתחתית האגם יש מעיינות מלוחים, שמאיימים להמליח את הכנרת כולה, וזה העמיד את פרויקט המוביל כולו בסכנה. מיד נזעקו גדולי מומחי המים בישראל, והם באו עם הרעיון להקים קו מוביל נוסף - מפעל החולה הדרומי - שיטה את מי ימת החולה ישר אל המוביל הארצי תוך עקיפת הכנרת, דבר שיאפשר להקטין את השאיבה מהאגם.

"אנשי מקורות המליצו על הקמת הקו הנוסף. את ההחלטה היו צריכים לקבל אשכול, שבעברו היה יו"ר מקורות, ספיר, שגם הוא היה יוצא מקורות וחיים גבתי - שהיה שר החקלאות, הממונה על מקורות. כלומר, היתה כאן קואליציה של אנשי מקורות מקיר אל קיר. ואז באתי אני, בתור ראש אגף התקציבים, נעמדתי מול כל הקואליציה הזאת, והודעתי שלדעת האגף אנשי מקורות טועים ויש פתרונות אחרים זולים הרבה יותר. ידעתי שאני ארגיז את כולם והם היו הבוסים שלי, אבל הייתי חייב להילחם על כך.

"אשכול לא הצליח להכריע בעד או נגד, אז הוא הטיל את ההכרעה על גבתי. רציתי להרוג את אשכול על כך - הרי גבתי היה שר החקלאות, הממונה על מקורות, והיה ברור לצד מי הוא ייטה. אלא שגבתי הקשיב לי, ובסופו של דבר הכריע בעדי ונגד העמדה של מקורות. בדיעבד ברור שאנחנו צדקנו, ולא היה צורך במפעל החולה הדרומי כדי לפתור את בעיית המלחת הכנרת.

"זאת דוגמה לאיך סיכנו את עצמנו בלהרגיז את הבוסים שלנו, מפני שחשבנו שזה עדיף למדינת ישראל. זו גם דוגמה לאיך הבוסים הקשיבו לנו, כי הם ידעו שאנחנו עשינו את הדברים שלא מתוך שיקול אישי כלשהו".

עוצמה מוסרית

"כולם היו בני", אומר כיום זנבר כאשר הוא מונה את השורה הארוכה של מנהלים במדינת ישראל שגדלו אצלו - באגף התקציבים באוצר או כשהיה נגיד בנק ישראל. עמירם סיון (מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר), גליה מאור (מנכ"לית בנק לאומי), אברהם אגמון (מנכ"ל משרד האוצר לשעבר), חיים שטסל (מנכ"ל הבורסה לשעבר), דוד וינשל (מנכ"ל בנק ישראל לשעבר), דוד קליין ומשה מנדלבאום (נגידי בנק ישראל לשעבר) או ג'ורי גזית (החשב הכללי לשעבר) - הם רק חלק מהשמות שהוא מונה.

עם זאת, את ההתרגשות הגדולה באמת אפשר לשמוע בקולו כאשר הוא מדבר על אבותיו הרוחניים. החל בפרופ' דן פטנקין, שזנבר היה בין ראשוני תלמידיו בחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בתחילת שנות ה-50, והמשך בשני האנשים שלצדם עבד במשך תקופות ארוכות מחייו - לוי אשכול, שהיה שר האוצר במשך 11 שנה ולאחר מכן ראש הממשלה, ופנחס ספיר, שהיה שר המסחר והתעשייה במשך 10 שנים, ובמשך שנים ארוכות גם שר האוצר.

"רמת השרים והתלות שלהם בפקידים שונה כיום לחלוטין מבעבר", אומר זנבר. "ספיר ואשכול היו שני שרים שכל פקיד ידע כי הם יודעים בדיוק על מה הם מדברים. אי-אפשר היה לבלף אותם. אשכול, למשל, הכיר את המשק כמו את כף ידו. לא היה יישוב בישראל שהוא לא הכיר על בוריו. וכמו שאשכול הכיר כל יישוב, כך ספיר הכיר כל מפעל שהיה קיים אז במשק.

"רמת הידע שלהם השליכה על העבודה עמם. אני לא אשכח את הפגישה הראשונה שלי עם אשכול. הבוס שלי במינהל הכנסות המדינה, זאב שרף, שלח אותי אל שר האוצר עם רעיון כלשהו. הייתי כלכלן צעיר באוצר, ואשכול התחיל לחקור אותי בצעקות לגבי הרעיון שהצגתי לו. בהתחלה נעלבתי. אחר כך הבנתי שהוא בעצם עשה לי חקירה: הוא רצה לראות אם אני נשבר. החקירה שלו היתה מאוד עניינית ומאוד קשה, כי הוא שלט בפרטים.

"הוא צעק עלי במטרה לראות אם אני עומד בחקירה שלו - כלומר, הוא רצה לראות עד כמה אני בקיא בהצעה שאני מביא לו, ואיזה אופי יש לי: אם אני נשבר תחת לחץ או אם אני דבק בדבר שאני מאמין בו. ברגע שעמדתי בחקירה, הוא מיד הלך עם הרעיון שהבאתי".

כאשר זנבר מדבר על יחסי עבודה שבהם השרים הם המקצוענים שקובעים בעבור הפקידים, ולא להפך, הוא אינו מתכוון רק למקצוענות הרבה של שני השרים הכלכליים המובילים אז - שר האוצר ושר התעשייה והמסחר - ולידע ולניסיון הרבים של שניהם. הוא מתכוון גם לעוצמה המוסרית ששניהם הקרינו כלפי הפקידים ששירתו אותם, בשל אמונתם הרבה בצדקת המטרה.

"בקיץ 1959, נדמה לי שזה היה סוף יוני או תחילת יולי, הגיע מועד קבלת ההחלטה אם לשלם תוספת יוקר לשכירים במשק", הוא מספר. "תשלום תוספת היוקר הותנה בכך שהמדד עלה ביותר מ-3% מאז מועד עדכון תוספת היוקר האחרונה. במקרה זה, המדד עלה ב-2.85% בלבד, אבל חלף כבר זמן רב מאז ששולמה תוספת יוקר - וההסתדרות, בראשות פנחס לבון, לחצה מאד לשלם.

"אני המלצתי לסרב לדרישה לשלם תוספת יוקר. הדרישה לא היתה מוצדקת - לא כלכלית ולא משפטית - וחוץ מזה חששתי מאוד מלחצים אינפלציוניים שיתעוררו כתוצאה מכך. שיכנעתי את אשכול לסרב לדרישה, ואז הוא קרא לי ללכת אתו להסביר זאת ללבון.

"נסעתי עם אשכול למשרדו במפלגת העבודה בתל אביב - זה היה הביקור הראשון שלי ברחוב הירקון 110. לבון נכנס לחדר, ושטח את כל טענותיו מדוע צריך לשלם תוספת יוקר. אני השבתי לו, ואחת לאחת ביטלתי את הטענות שלו. רק שלבון התעלם ממני, ופנה לאשכול ואמר: 'מוכרחים. מפא"י מוכרחה לשלם תוספת יוקר'. אשכול השיב לו שהוא מוכן לשקול את זה, אף שכל הנוכחים יודעים כי לא מגיע לשלם תוספת יוקר, רק שהוא דורש בתמורה שכלכלני ההסתדרות יחדלו מלתקוף את משרד האוצר.

"לבון הסכים, ולנגד עיני הם סיכמו שתכונס מועצה של האיגוד המקצועי של ההסתדרות. אני אבוא לשם ואסביר מדוע כלכלית ומשפטית לא צריך לשלם תוספת יוקר. הדברים יפורסמו ברבים, אבל מיד אחר כך תיעשה פנייה של ההסתדרות לאשכול - ואשכול יפעל בניגוד לדעתי המקצועית, ויודיע על תשלום תוספת היוקר. כך יהיה ברור לציבור שמדובר בהחלטה פוליטית של אשכול, ולא בהחלטה מקצועית.

"אני, כידוע, לא הייתי חבר מפא"י. למעשה, אף פעם לא שאלו אותי לדעתי הפוליטית, ולכן לא היתה לאשכול או ללבון סיבה להניח שאני אהיה נאמן להם פוליטית. על אף זאת, הם רקחו את כל המזימה הזאת לנגד עיני. לכן לא יכולתי להתאפק, ובדרך חזרה לירושלים שאלתי את אשכול איך הוא יכול היה לעשות דבר כזה - הרי בעיתונים יכתבו שאשכול נכנע להסתדרות, ושילם לה תוספת יוקר על אף שהדרג המקצועי באוצר היה נגד זה. במו ידיו הוא תיכנן את תבוסתו הפוליטית!

"אשכול ענה לי שזה לא חשוב. בכל מקרה היינו צריכים לשלם תוספת יוקר, במוקדם או במאוחר, ולפחות הרווחנו בדרך את נטרול כלכלני ההסתדרות. ולגבי תדמיתו הציבורית, הוא אמר לי: 'הדמות הציבורית לא חשובה. המנהיג של העם הוא בן גוריון ולא אשכול'. זה לימד אותי שאצל שר האוצר לא היה שום שיקול של אגו. הדבר היחיד שהיה חשוב זה המנהיג, המפלגה והמדינה".

לשכה מרכזית לסטטיסטיקה בפנקס

הצטרפותו של זנבר לניהול הכלכלה הישראלית תפסה תאוצה בתחילת שנות ה-60 - העשור השני לנס הכלכלי הגדול של ישראל. מ-1952, עם תום תקופת הצנע, ועד ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973 צמחה הכלכלית הישראלית כמעט ללא הפסק - למרות הגידול העצום באוכלוסייה בשל העלייה ההמונית. בראייה לאחור, מדינת ישראל צמחה אז בקצב מעורר השתאות של 5.5% בתוצר לנפש בשנה - וזאת כאשר מספר הנפשות שולש. אין אף מדינה בהיסטוריה הכלכלית המודרנית שהגיעה להישג כזה.

"הרציתי באחרונה בפני סטודנטים לכלכלה", מסביר זנבר את מקורות הנס הכלכלי ההוא. "אמרתי להם שכל מה שהם לומדים באוניברסיטה, אנחנו - בשנות ה-50 וה-60 - עשינו את ההפך מכך, והצלחנו. הם לומדים שמעורבות ממשלתית היא דבר רע, כי צריך תחרות חופשית, ואילו אנחנו הנהגנו כלכלה עם מעורבות ממשלתית גבוהה ומוצלחת מאוד.

"אמרתי להם גם כי זה שהתוצאה של הפעולה שלנו היתה חיובית לא אומר שהתיאוריה הכלכלית שהם לומדים היא שגויה. התיאוריה נכונה ב-99% מהמקרים, רק שמדינת ישראל בשנות ה-50 היתה האחוז האחד החריג. זה מפני שהיינו מדינה בלי מקורות, בלי מטבע חוץ, שהיתה חייבת לקלוט מיליון עולים. במצב כזה השאלה איך מחלקים את המקורות המינימליים שיש לך, כך שתבטיח שגם יהיה לכולם וגם תקבל צמיחה, היא שאלה קריטית - שמחייבת מעורבות ממשלתית עמוקה.

"אפשר לראות דוגמאות לכך במעשים של ספיר. הוא קבע הרבה מאוד שערי מט"ח שונים, שדרכם נקבע מה יהיה שיעור הסיוע שיקבל כל מפעל ומפעל. נניח שהוא רצה לעודד הקמת מפעל טקסטיל בדימונה - כי טקסטיל מספק הרבה עבודה, ובמהירות - אז למפעל כזה הוא נתן סיוע ממשלתי יותר גדול".

בלי קריטריונים ובלי שקיפות? כיום פוליטיקאים הולכים לכלא על דבר כזה.

"ההפך המוחלט הוא הנכון, והלוואי שהיו לנו כיום את הפתקים של ספיר. צריך להבין, אנחנו מדברים על תקופה שבה אי-אפשר היה לפטר עובדים. זה היה משק סוציאליסטי, שהדבר הכי חשוב בו היה תעסוקה. אגב, בניגוד למה שמקובל לחשוב - מעולם לא היינו כלכלה סוציאליסטית. ישראל תמיד היתה כלכלת שוק, כי תמיד המחירים נקבעו בשוק - ולא במשרד תכנון מרכזי, כפי שהיה מקובל בכלכלות הקומוניסטיות. אנחנו היינו כלכלת שוק עם אידיאולוגיה סוציאליסטית, שהדגישה את התעסוקה ולא איפשרה פיטורי עובדים.

"זה היה נכון גם לגבי פקידי ממשלה, שלא ניתן היה לפטר אותם - ואם פקיד סירב להוציא לפועל הוראה של שר, לא היה מה לעשות נגדו. פה נולדו הפתקים המפורסמים של ספיר - הפתקים שעליהם הוא היה כותב איזה שער חליפין, כלומר איזה סיוע, יוקצה לכל מפעל. ספיר, שמה שעניין אותו היה רק טובת המדינה, דאג כך לשכנע גם את הפקיד הממשלתי שלא יחשוש לבצע את הכתוב בפתק.

"בכך ספיר אמר בפועל לפקיד: תעשה מה שאני אומר. ואם יבואו אליך בטענות שהדבר נעשה בניגוד לנהלים, אז יש בידך פתק חתום על-ידי שמעיד כי אני נתתי את ההוראה, ואני אחראי. מי שנותן הוראה ולא חותם הוא מי שמחפש להתחמק מאחריות. לעומת זאת, מי שנותן הוראה חתומה הוא מי שלוקח את מלוא האחריות על עצמו".

את ההוכחה לדברים אלה מוצא זנבר בהשוואה בין אורח החיים של הפוליטיקאים אז לזה של הפוליטיקאים המודרניים. מפלגת חרות, הוא מזכיר, טענה ששיטת הפתקים היתה פרוטקציה שספיר הפעיל לטובת מפעלים של מקורבים למפלגת מפא"י. כיום אולי היו קוראים לזה שוחד. "אבל העובדה היא שכל הפוליטיקאים אז, וספיר בתוכם, מתו עניים - הם התערבו במשק, וקבעו מה שרצו, אבל בשום שלב אף-אחד מהם לא לקח גרוש לכיס", הוא אומר.

אז מה, זה הפך את שיטת הפתקים לתקינה בעיניך?

"בוודאי שזה לא היה תקין, ולכן צריך היה לשנות את השיטה. אפשר לעשות זאת במדינה קטנה, כאשר פקיד יחיד עוד יכול לשלוט במספרים וכאשר אין חשד שהוא לוקח לכיסו. ברגע שהמשק גדל, זה נהפך לבלתי אפשרי. מי שהבין זאת יותר מכולם היה אשכול. אשכול היה האדם הכי חכם שהכרתי. ספיר היה גאון, אבל אשכול היה החכם מביניהם".

מה זאת אומרת?

"ספיר זכר את כל המאזנים של מפעלי התעשייה הגדולים בישראל, שנים לאחור. היו לו את שני הפנקסים המפורסמים. פנקס אחד היה לשכה מרכזית לסטטיסטיקה אישית משלו. היו לו אנשים בכל מפעל גדול שהיו מדווחים לו כמה מכרו, למי, כמה חשמל נצרך וכו' - וכך הוא ידע, עוד לפני שפורסמה הסטטיסטיקה הרשמית של ישראל, מה מצב המשק. מכיוון שהיה לו זיכרון ויזואלי, ברגע שזה נרשם בפנקס זה גם נחרת אצלו בזיכרון לשנים ארוכות. הוא אסף את כל הנתונים הללו, ולפיהם קיבל את ההחלטות שלו. הפנקס השני היה של דברים מעניינים וחשובים שרשם, כדי שיוכל לצטט אותם במקרה הצורך".

מה נחשב מעניין וחשוב מספיק כדי להיכנס לפנקס השני?

"למשל, החריגות בתקציב של דימונה".

אתה מתכוון לכור הגרעיני?

"כן, בוודאי. ב-1954 בן גוריון היה צריך לקבל את ההחלטה באיזה סוג של נשק אסטרטגי להשקיע את מעט המקורות שעמדו לרשות ישראל. ההתלבטות היתה בין פיתוח טילים ארוכי טווח לבין הכור הגרעיני, וההחלטה התקבלה לפי העלות. שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, ערך את חישובי העלות של הקמת הכור בדימונה, וספיר טען בלהט שהחישובים נמוכים מדי. מאז, במשך שנים, הוא היה רושם מדי שנה בפנקס שלו מה היתה העלות האמיתית של הכור בדימונה, כדי להוכיח שפרס טעה".

פרס טעה?

"בסדרי גודל. העלות בפועל היתה גבוהה לאין שיעור מהאומדן הראשוני של פרס, שבזכותו בן גוריון הכריע לטובת הכור. בכלל, ספיר טען שכל התפישה היא שגויה מיסודה. הוא טען שזה יוליד מרוץ חימוש אשר יביא לניפוח הוצאות הביטחון של ישראל. להערכתו, מדינות ערב היו צפויות להגיב על בניית הכור בהתחמשות קונוונציונלית ולישראל לא תהיה ברירה אלא ליישר קו עמן בתחום הקונוונציונלי. התוצאה, הוא צפה, תהיה שמדינת ישראל תבצע הוצאה ביטחונית כפולה - היא גם תבנה את הכור בדימונה בעלות גבוהה ולעולם לא תשתמש בו, וגם תצטרך לבנות צבא קונוונציונלי גדול. לו לא היה הכור בדימונה, היינו אולי יכולים לחסוך מחצית מההוצאה הביטחונית שלנו".

דוברת בית הנשיא, איילת פריש, מסרה בתגובה כי אומדני בניית הקריה הגרעינית בדימונה אכן השתנו והתעדכנו פעמים רבות, בשל השתנות הצרכים של הקריה לאורך שנים. פריש מציינת כי מי שהיה אחראי על גיוס תרומות לבניית הקריה הגרעינית היה פרס, וכי גם היקף התרומות שהוא גייס עלה עם הגידול בצורכי המימון של הקריה.

יום שלא אשכח כל חיי

ספיר, מספר זנבר, עבד 18 שעות ביום, וכל דקה אצלו היתה מדודה. לדבריו, "אף אחד לא נעלב אם ספיר קבע אתו פגישה של רבע שעה בלבד, כי ידעו שהוא עובד ולא מבזבז זמן. הוא ישב עם המקצוענים, ולמד כל דבר היטב לפני שהחליט".

ומה עם ההטיה לטובת המפלגה, כפי שטענה מפלגת חרות?

"לא היה דבר כזה. כל ההחלטות שלו היו ענייניות. הרי אשר ידלין, בתפקידו כאחראי על חברת העובדים של ההסתדרות, האשים את ספיר שהוא נותן כסף לעשירים - כלומר, לבעלי מפעלים אחרים, ולאו דווקא למפעלים של ההסתדרות. והיה גם את המאבק עם סולל בונה, כאשר היא היתה עדיין הזרוע הכלכלית של ההסתדרות ונוהלה בידי הלל דן. דן טען שמפעלי ההסתדרות עוזרים למפלגה להיבחר, בתקופת הבחירות, ולכן תפקיד המפלגה לעזור להמשך הפיתוח של מפעלי ההסתדרות.

"בתגובה, אשכול שיכנע את הנהגת מפא"י לפרק את סולל בונה - כי הוא לא רצה להפלות אותה לטובה בצורה גסה, וגם כי הוא לא רצה להיות פקיד של הלל דן ושל לבון. אשכול סירב להיכנע לתכתיב ההסתדרות. הוא אמר: 'אני איש מפא"י, אבל אני צריך לבנות את המדינה, ולכן אני לא אכנע לתכתיבי הסקטור ההסתדרותי'".

אבל אשכול יצא גם נגד ספיר, ונגד שיטת הפתקים שלו.

"נכון, כי הוא הבין שאי-אפשר להמשיך לעבוד ככה. הוא הבין שזה שהצלחנו במשך עשור לנהל משק משגשג, בגלל מעורבות ממשלתית גבוהה, לא אומר שנוכל להמשיך ולהצליח בכך. הוא הבין שחייבים להפסיק ולהתערב בכל דבר, והשיטה של 100 שערים - העובדה שספיר קבע שער חליפין אחר לכל מפעל - לא יכולה להימשך. התוצאה היתה הפיחות של 9 בפברואר 1962, יום שאני לא אשכח כל חיי".

הרקע לפיחות הגדול הוא ההצלחה הכלכלית של מדינת ישראל, שנמשכה ברציפות מאז 1952. מטבע הדברים, הצלחה זו עוררה עם הזמן לחצים להעלאת רמת החיים בישראל. עוד קודם לפיחות עלתה סוגייה כבדת משקל של מוצרי מותרות. עד 1960, מתברר, היה איסור על יבוא מוצרי מותרות לישראל. בתחילת אותה שנה העלה זנבר, לדבריו, את הרעיון לאפשר את יבוא מוצרי המותרות - נעליים איטלקיות, סיגריות אמריקאיות, ויסקי סקוטי - אבל תוך הטלת מכס גבוה. הוא העריך אז שכך ניתן יהיה להעשיר את אוצר המדינה בכספי מסים, ומסים צודקים מאוד - מי שיישא בהם יהיה אך ורק העשירון העליון.

"אבל מי יעז לקבל החלטה כזו?" הוא אומר. "היינו הרי מדינה צנועה של חקלאים, שהלכו בבגדי חאקי. מוצרי מותרות היו טאבו. אז באתי לאשכול עם הרעיון. אחרי שעמדתי בחקירת הצעקות שלו הוא שלח אותי לשכנע את הסוציאליסטית של הממשלה - שרת העבודה, גולדה מאיר.

"גולדה - שאגב, עישנה סיגריות אמריקאיות כי הביאו לה כאלה במתנה מחו"ל - אמרה לי שאני טועה. היא אמרה לי שברגע שיהיו מוצרי מותרות בחנויות גם העניים יחשקו בהם, בגלל הקנאה בין בני אדם, והתוצאה תהיה שכל העם ישלם את המסים הגבוהים - דבר שיגרום ללחצים להעלאות שכר. הגענו עם העניין עד בן גוריון, שהעביר את אחריות ההחלטה לאשכול - ואשכול הכריע לטובתי".

מה היה הסוף?

"שגולדה צדקה, כמובן".

כלומר, פתיחת היבוא היתה טעות?

"לא, כי לא ניתן היה למנוע זאת. אי-אפשר למנוע יבוא מוצרי מותרות לעד. אבל זה לא משנה את העובדה שזה אכן יצר קנאה, צריכה גוברת, ולחצים לעליות מחירים".

לשנות את המוטיווציה

מה שהחריף מאוד את לחצי העלאות המחירים במשק הישראלי הקטן של אז היה אותו פיחות מפורסם של 1962 - הפיחות הגדול הראשון שעברה ישראל. באותו ליל שבת של 9 בפברואר הועלה שער הדולר מ-1.8 לירות ל-3 לירות, בניסיון לייצב את שערי החליפין בישראל על שיטה שקופה ואחידה לכל. אלא ששיעור הפיחות שנבחר היה שגוי, לטענתו של זנבר.

"אשכול הטיל על שלושה אנשים להכין את הפיחות: ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל דוד כוכב, ראש אגף מט"ח באוצר נדב הלוי, ואנוכי כאיש מסים", הוא מספר. "ההמלצה שלנו היתה לקבוע שני שערי חליפין במשק: שער להמרות מטבע של 2.7 לירות, ושער ליבואנים וליצואנים של 3.6 לירות. כך קיווינו לדאוג לרווחיות גבוהה ליצוא מצד אחד, אבל לרווחיות נמוכה בלבד לציבור הרחב כתוצאה מהמרות של מטבע חוץ. הערכנו ששני השערים יביאו לכך שעליות המחירים במשק, כתוצאה מהפיחות ומהמרות מטבע גדולות של הציבור, יהיו קטנות מהרווחים של היצואנים כתוצאה מהפיחות היותר גדול שהם יקבלו".

רק שאז הדברים השתבשו. התברר שקרן המטבע אינה מוכנה לאשר שני שערי חליפין. בלית ברירה נקבעה פשרה: שער חליפין אחיד של 3 לירות. לפי זנבר, "זה היה יותר מדי להמרות מטבע של הציבור, ופחות מדי כדי לפצות את היצואנים על השחיקה ברווחיות שלהם. לכן, התוצאה של הפיחות היתה אינפלציה".

ספיר, שסירב לקבל את המעבר לקביעת שער חליפין משקי אחיד, החליט להתפטר. לישיבת הממשלה שכונסה באותו יום, כדי להחליט על הפיחות, הוא לא הופיע. רק למחרת היום, בעקבות שיחה פרטית שניהל עם אשכול, הוא חזר בו מהתפטרותו.

הזעזוע מהתפטרות ספיר, על אף שחזר בו בסופו של דבר, היה רק התחלת התהליך. בהמשך התברר כי החששות התממשו, ושבישראל הצנועה והסוציאליסטית נולדה אינפלציה. המשק התחמם והגיע למצב של תעסוקה מלאה - עד שנרשם מחסור בידיים עובדות. בד בבד, וגם כתוצאה מיבוא המותרות הגובר, החלו רזרבות המט"ח של ישראל להידלדל. זאת כבר היתה סכנה שההנהגה הכלכלית לא היתה יכולה להישאר אדישה כלפיה.

"המנהיגים הבינו שהדבר הכי חשוב ליציבות המשק זה רזרבות המט"ח", מסביר זנבר. "כולם זכרו איך ב-1949, באמצע מלחמת העצמאות, הגיעו לישראל שתי אוניות עם מלאי של חיטה וסוכר. למדינה לא היה אז די כסף כדי לשחרר את הסחורה מהאוניות, ועוד היה אז קיצוב מזון. לכן, בלית ברירה, שלחו את גולדה לארה"ב לגייס תרומות. היא חזרה משם עם 60 אלף דולר - זה הכסף שהיה חסר כדי לשחרר את שתי האוניות".

אירוע האוניות, מתברר, נחרת כטראומה מכוננת בתודעתם של מנהיגי התקופה. האירוע הזה עמד ביסוד ההסכמה של ישראל לחתום על הסכם השילומים. לפי זנבר, "בן גוריון אמר שאנחנו חייבים לבנות את המדינה, ואי-אפשר יהיה לעשות זאת בלי כספי השילומים שגרמניה העבירה לנו". אותה טראומה עמדה גם ביסוד הבהלה שאחזה במנהיגות כאשר התברר ב-1964 כי רזרבות המט"ח מתחילות להידלדל. הבהלה הולידה את ההחלטה כי יש "למתן את הפעילות הכלכלית של המשק". דוד הורוביץ, נגיד בנק ישראל דאז, טבע את המשפט - וכך נולדה המלה מיתון.

"הורוביץ קרא לי, ואמר לי שאני היחיד שיכול לשכנע את שני הפיתוחיסטים - הכוונה לאשכול וספיר, שהאמינו באמונה שלמה בחובה לפתח את המשק - למתן את הפעילות הכלכלית", מספר זנבר. "הוא אפילו הבטיח לי מדליית זהב, שבנק ישראל הנפיק אז לרגל עשור להיווסדו, אם אצליח לשכנע אותם בכך".

זנבר עמד במשימת השכנוע, לא מעט בזכות האיום של הידלדלות רזרבות המט"ח, אף שמדליית זהב הוא לא קיבל על כך. הוא הציע, לדבריו, למתן את הפעילות המשקית דרך ענף הנדל"ן, לאחר שהביקושים במשק החלו להתגלגל לעליות במחירי הנדל"ן. התכנון לפרטים של המיתון כלל את ההחלטה לצמצם את היצע המשכנתאות ואת היצע האשראי לקבלנים, וגם להגביל את מכסת הבנייה המותרת בכל עיר - פרט לערי פיתוח, שבהן הותר המשך הבנייה החופשית.

"חשבנו שבלימת הדיור תבלום את העלייה ברמת החיים בישראל - בלי לפגוע בצמיחת המשק, כי הנדל"ן אינו גורם ייצור משקי", אומר זנבר. כאשר התברר כי ריסון הנדל"ן אין בו די - נולד הרעיון לקצץ גם בתקציבי הפיתוח הממשלתיים ל-1965.

לדברי זנבר, "באתי עם הצעה לקצץ בתקציבי הפיתוח, אבל אז אשכול וספיר הזכירו לי ש-1965 היתה שנת בחירות, ועוד בחירות נגד מפלגת רפ"י - שבן גוריון עמד בראשה, ולא היתה כלל ודאות שתומכי מפא"י לא יעברו אליו. הרגעתי את שניהם, ואמרתי להם שהתקציב מאושר באפריל, ואני מבטיח שעד מועד הבחירות באוקטובר השפעות הריסון התקציבי לא יורגשו במשק. הם האמינו לי, ואני הייתי מאד גאוה על כך שפוליטיקאים בכירים סמכו עלי כל-כך עד שהם הפקידו את כל עתידם הפוליטי בידי".

השפעות הריסון התקציבי אכן הורגשו רק בסוף 1965, ומפא"י ניצחה את רפ"י בבחירות. אלא שבנקודה זאת, התכנון המדוקדק של הריסון הכלכלי השתבש. מה שהתרחש מכאן והלאה מוגדר על-ידי זנבר כ"טעות הכלכלית שאני הכי מצטער עליה בחיי" - המיתון הגדול של 1966. "התכנון שלנו, באוצר, היה מדוקדק לפרטיו", הוא משחזר. "אבל מה שלא לקחנו בחשבון זה את האפקט הפסיכולוגי. ההאטה החלה להתגלגל לאבטלה, ולאבטלה - וזה לא כתוב באף ספר לימוד - יכול להיות אפקט פסיכולוגי קשה מאוד.

"בכלכלה יודעים שאם אין ביקוש אז אין עבודה, אבל אף פעם לא נכנסים לשאלה מדוע אין ביקוש. התשובה היא: הפחד הפסיכולוגי. כאשר החברה שלך מובטלת, את כבר לא תרוצי לקנות שמלה חדשה, גם אם יש לך את הכסף לכך. אחד הסימנים לכך היה הפגיעה הקשה מאוד בענף הבילויים - אנשים פשוט הפסיקו להוציא כסף על בילויים. לכן, כאשר היה הפיגוע בבנייני התאומים אמרתי לאמריקאים שלא יטעו: לא ניו יורק תיפגע ראשונה, אלא לאס וגאס. וזה אכן מה שקרה. הגורמים הפסיכולוגיים גרמו לכך שההאטה התפתחה לאבטלה קשה, וזה הידרדר הרבה מעבר למה שחזינו".

בסופו של דבר פרצה מלחמת ששת הימים, אשר חילצה את המשק הישראלי מהמיתון שאליו שקע. הבדיחות על "האחרון בנמל התעופה לוד, שלא ישכח לכבות את האור" חדלו. זנבר, עם זאת, נשאר עם הלקחים שלו: שלא לשחק יותר משחקים מסוכנים בכלכלה; ושאין דבר חשוב יותר מרמת התעסוקה במשק.

אתה חושב שהמסקנות האלה יפות גם לכלכלה כיום?

"המוטיב שמפעיל אותנו כיום הוא שונה לחלוטין. כיום המוטיב החשוב הוא הכסף, הרווח. פעם המוטיב החשוב היה הרווחה. אנחנו הסכמנו לעשות דברים שהקשו על ניהול המדיניות, רק מפני שהאמנו כי הם יתרמו בטווח הארוך להגדלת הרווחה - כלומר, להגדלת התעסוקה במשק. אם האבטלה היתה מגיעה ל-6% לא היינו יכולים לישון בלילה, וכיום, אם האבטלה תרד ל-6% זה ייחשב להישג. שכחנו את המדיניות החברתית שלנו, ושכחנו שמדיניות חברתית היא קודם כל מקורות עבודה".

מה הסיבה לשכחה הזאת?

"בעיני, משבר הנהגה. יש כיום נתון בסיסי: שר צריך להצליח בפריימריס. זה אומר שמרבית תשומת הלב שלו תוקדש לפריימריס ולא ללימוד התפקיד שלו. לכן הוא תלוי מאוד בפקידות המקצועית, כי הפקידות מבינה הרבה יותר ממנו. הוא גם לא יודע כמה שנים הוא יהיה שר, מה שמשפיע לרעה על התפקוד שלו. להבדיל, אשכול היה שר האוצר במשך 11 שנה, וגם ספיר היה שר במשך שנים ארוכות. לכן שניהם היו בקיאים מאוד בתפקיד שלהם, סמכותיים מאוד, והם ניהלו את הפקידים - ולא להפך".

אולי הבעיה היא בכך שנהפכנו לקפיטליסטים מדי?

"ממש לא. תמיד היינו כלכלת שוק, גם אם לא קראנו לזה כך. הבעיה אינה בקפיטליזם. הבעיה היא בחוסר המקצועיות וחוסר הסמכויות של השרים, ועד שהשרים יכהנו יותר זמן בתפקיד ויהיו תלויים פחות בפריימריס כדי להבטיח את תפקידם הם לא יוכלו להתמקצע בתפקידם ובניהול המדינה".

אז הבעיה היא בשיטת הממשל?

"כן. האנשים הם לא פחות טובים מפעם, השאלה היא רק מה המוטיווציה שמפעילה אותנו כבודדים. נוכל לחזור להישגים שלנו מהעבר אם רק נשנה את השיטה הפוליטית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ