טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצל חוזר לעצמו

"אל תשגו באשליות שניצור כאן או שם 'יידישלאנד'"

תגובות

"אני זקן", חתם בנימין הרשב את דבריו בקול צרוד ורועד, והנוכחים נדרכו לשמוע את המשך דבריו. הרי זה בנימין הרשב, הרושובסקי, ה' בנימין, גבי דניאל - שכינוייו ושמותיו השונים משקפים את פניו הרבות כמורה, חוקר, מתרגם ומשורר. כמעט שישים שנה חלפו מאז היה ממקימי כתב העת "לקראת"; בעשרות השנים הללו הקים גשר מבטון מזוין בין העברית למודרניזם העולמי, גשר רחב והרשבי מאוד, שקשה שלא לעבור בו בדרך אל ברכט ומנדלשטאם, למשל. בשנים האחרונות הוא מתרגם בעיקר שירה מודרניסטית שנכתבה ביידיש במאה העשרים, בראש וראשונה בארצות הברית (ודווקא אותה הוא מפרסם בשמו העברי המלא). גם בכך הרשב כמעט יחידי, ואלמלא הוא, כמה קוראים עברים היו מכירים משורר יידיש מודרני שלא כתב בשטעטל ושמו איננו איציק מאנגר?

בנימין הוא שם תואר לאיש צעיר, ובנימין הרשב, שנולד בווילנה ב-1928, אכן יכול להיחשב אחד מצעירי "ארץ יידיש" שזכו להזדקן. מי שנולד שם לפניו נשאר בדרך כלל ביידיש, ומי שנולד אחריו, עבר לרוב לשפת המדינה שאליה היגר. הרשב, ממקימי החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, המשיך תמיד להביט לאחור, אל נציב הקרח, לכתוב על "התרבות האחרת" (כך נקרא בעברית ספר המבוא החשוב שלו על יידיש) ולתרגם ממנה. שוב ושוב הוא מצביע על הקשרים בין ספרות יידיש לספרות העברית, ומצר על אובדן הרב-לשוניות בישראל. דוברי יידיש, הוא אומר, ובמיוחד אנשי הספרות שבהם, מעולם לא הסתפקו בלשונם, אף על פי שמיליונים רבים חיו בה, ויצרו תמיד בזיקה לספרויות העולם השונות.

הזיקות הללו הן תימות חביבות היום על חוקרים ותלמידים באוניברסיטאות, ולנושא הרחב הזה אכן הוקדש הכנס "יידיש: בין לשונות לתיאוריות", שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת תל-אביב על ידי מכון גולדרייך לחקר היידיש. הרשב העמיד תלמידים בארץ ובעולם, ומארגני הכנס (ובראשם פרופ' חנה וירט-נשר) הצליחו להביא רבים מהם מהארץ ומהעולם. אך טבעי היה שהרשב יפתח את הכנס, והוא אכן נשא דברים על "עלייתה ונפילתה של היידיש", כלומר על הרקע להפיכתה לתרבות מודרנית, בעקבות תהליכי החילון והמעבר מהעיירה אל העיר הגדולה. בסוף דבריו פנה לנוכחים ואמר: "אני יודע שאתם מנסים להחיות את היידיש, אבל אני סקפטי. אל תשגו באשליות שניצור כאן או שם 'יידישלאנד'. היידיש היא פרק דגול, אבל פרק חתום. די לי אם נראה את היידיש כתרבות קלאסית, כמו יוונית עתיקה או לטינית, שצריך להפוך ולהפוך בה. לא די לקרוא ביידיש, אלא צריך גם להבין את הרקע".

מחיאות כפיים נרגשות ליוו את הרשב ברדתו מן הבימה, אבל נדמה היה לי שהן גם מאיצות בו לפנות את מקומו לחוקרים הבאים. באוזני אחדים מהנוכחים אולי נשמעו הדברים כמין צוואה שאחריה חלוקת הירושה, וכל איש לוקח לו חלק והולך בדרכו. אכן, דברים מעניינים נאמרו בהרצאות הבאות, ולשונות יהודים גלותיות אחרות היו בוודאי מתקנאות בכנס כזה, שמילא את האולם בבית גילמן מפה לפה. אבל בניגוד לאירועים אחרים הקשורים ליידיש, עצוב היה להיווכח שגם כאן גברה המשיכה לצעירים, וכמעט שלא נראו באולם זקנים שיידיש היא שפת אמם. צריך לשמוח כמובן שהעיסוק בה עובר לדורות הבאים, ובכל זאת נמסכה תוגה בשמחה והותירה טעם לוואי, כמו במסיבה שכל האורחים שכחו בה את מי שנערכה לכבודו. מהר מדי אנחנו נפרדים מהזקנים, ואחר כך, כשמאוחר מדי, הרינו נזכרים "כי טוב לנו עוללות אפרים מבציר אביעזר".

אבל הכנס מלכתחילה לא עסק ביידיש לעצמה, אלא ניסה ללמוד משהו ממנה עלינו ועל אחרים. מבחינה זו, המשתתפים ממשיכים את העיסוק הבין-לשוני, הבין-תרבותי והבין-לאומי של הרשב, וכמוהו גם רבים מהמשתתפים באו מארצות הברית, ממקום שהגיעו - לא ממש מזמן - התיאוריות הפוליטיות של הרב-תרבותיות, שבעיני רבים עשו הכשירו את השרץ ועשו את היידיש עניין מכובד יותר לענות בו. הכנס שיקף אפוא את המהפכה שעברה על העיסוק ביידיש - מנושא עצמאי לאמצעי לומר משהו על השירה העברית, על הספרות היהודית-האמריקאית, על תרבות יהודית חילונית בכלל וכיו"ב. לכן חבל שהכנס נערך ברובו באנגלית; כנס בעברית יכול היה להמחיש את השינוי שהתחולל גם כאן ולהיות ראשיתו של עיסוק ישראלי מובהק בנושאים הללו.

החזון של דב סדן על חקר "ספרויות היהודים ולשונותיהם" - עברית ויידיש בין השאר - קל יותר לביצוע מחוץ לישראל, במקום שהיחסים בין הלשונות שוויוניים יחסית. ברברה הרשב, אשתו של בנימין הרשב ושותפתו למפעל תרגומיו, ביטאה למעשה את החזון הזה בדבריה על כמה מן הקשיים בתרגום לאנגלית מיידיש ועברית כאחד. דוגמה אחרת לקשרים הסבוכים בין שתי לשונות יהודיות היתה הרצאתו של שחר פינסקר (שפירסם באחרונה ב"תרבות וספרות" סדרת מאמרים על בתי הקפה הספרותיים של אירופה, שבהם צמחה הספרות היהודית) מאוניברסיטת מישיגן. פינסקר דיבר על "סוכנים כפולים" של יידיש בתרבות העברית, והזכיר למשל שהרשב, באותן שנים ממש שבהן השתתף בהקמת "לקראת", בתחילת שנות החמישים, היה גם ממייסדי "יונג-ישראל" - שתי תנועות ספרותיות מודרניסטיות ישראליות, זו בעברית וזו ביידיש, שינקו ממקורות דומים והשפיעו זו על זו. ביום השלישי לכנס (אני השתתפתי רק ביומיים הראשונים) דיברו על שילובים כאלה ואחרים גם הפרופסורים דן מירון ומנחם פרי. מירון דיבר על אצ"ג הכותב יידיש דווקא במדינת ישראל, ופרי הקדיש את דבריו לביאליק המתנגד ל"עברי החדש".

משתתפי הכנס התייחסו אמנם לקשרים הבין-לשוניים שהתקיימו בעבר, אבל אין ספק שכולם שותפים לרצון להחזיר את הצל לישראלי - אם לבחור בדימוי היידיש כצל, על פי מחזהו של בן ציון תומר ("ילדי הצל"). דומה שמשתתפי הכנס מאמינים שהעיסוק בעברית לבדה, בלא לשונות יהודים אחרות, והיידיש בכללן, הוא חד-ממדי וחלקי בלבד. ההכרה הזאת נוגעת גם לדיון בתרבות הגמונית ובתרבויות שוליים, בקנוני ובלא-קנוני. מתן חרמוני מאוניברסיטת באר שבע ביקש להראות בדבריו על שמ"ר, הסופר נחום-מאיר שייקביץ' - מחברם של מאות רומאנים למשרתות שהושמץ מאוד בשל כך - כי ההבדל בין ספרות שנכנסה לקנון לבין ספרות שנותרה מחוצה לו הוא הבדל יחסי בלבד, ושמ"ר נופל לפעמים אך במעט ממנדלי מו"ס. בהרצאה אחרת, על התרגומים ליידיש של הברית החדשה, סיפרה נעמי זיידמן מאוניברסיטת ברקלי על הביקורת המהללת שכתב המשורר מלך ראוויטש לתרגומו של חיים-יחיאל איינשפרוך מ-1941. התרגום הזה נחוץ לכל יהודי משכיל, כתב ראוויטש, והשווה בין דרך החתחתים של איינשפרוך לדרך המלך של יהואש, המתרגם הקנוני של התנ"ך ליידיש.

"יש לי כל כך הרבה מה לומר", פתח בנימין הרשב את דבריו בכנס. הוא לא השלים את דבריו, וגם אחרים רק המשיכו בהם, וטוב שכך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות